למה אנו מצלמים את עצמנו?

סלפיז, תמונות עצמיות שאנשים מצלמים בהחזיקם את המצלמה הטלפונית במרחק של זרוע, הפכו בשנים האחרונות לנפוצים מאוד. כשפוליטיקאים עושים זאת - למשל, הסלפי שצילמו ברק אובמה, דיוויד קמרון הבריטי והלה תורנינג שמידט הדנית בהלווייתו של נלסון מנדלה - מתעוררת שערורייה וסערת ביקורת בינלאומית. אבל כשהאפיפיור פרנציסקוס נקלע לחברת בני נוער שביקרו בוותיקן ונעתר להשתתף בסלפי שלהם, התמונה דווקא חיזקה את התדמית החיובית והעממית שלו.

אלן דג'נרס בסלפי יחד עם עשרה כוכבי קולנוע הפך לתמונה ששותפה הכי הרבה פעמים בטוויטר

ימי הסלפי הם כימי המצלמה. במוזיאונים ובאוספים יש תמונות עצמיות מאמצע המאה ה־19. ככל שאמצעי הצילום נעשו נפוצים וזולים יותר, כך התרבו הסלפיז. הצילום הדיגיטלי, במיוחד באמצעות הסמארטפון, הפך את התופעה למגיפה של ממש. ברשתות החברתיות יש עשרות מיליוני תמונות מסוג זה: לאינסטגרם (שבבעלות פייסבוק), למשל, הועלו עד כה יותר מ־75 מיליון סלפיז. מילון אוקספורד הכתיר את המילה סלפי כמילת השנה ל־2013. אגב, היא טרם זכתה לתרגום עברי; אני לא בטוח ש"עצמוני" תתאים כאן, אם כי האסוציאציה מתבקשת.

כמו חידושים אחרים, גם הסלפיז נתקלו בביקורת נמרצת לא פחות מן האימוץ שלהם. מגַניהם מאפיינים אותם בנרקיסיזם או באוננות וטוענים שמדובר במציצנות, באקסהיביציוניזם, באינפנטיליות ובאגואיזם. אוהדי הסלפיז סבורים שזו עמדה טהרנית ומוסרנית: כל עוד לא נסחפים לחשיפה לא מוסרית, הם טוענים, וכל עוד מקפידים על שימוש מושכל ומבוקר ללא ניצול לרעה, אין בכך כל רע. בסך הכל מדובר בהתמרקות מול המראה או סתם בהומור והשתטות; לא צריך לקחת את הסלפיז כל כך ברצינות. ובכלל, מה רע בהעברת הצילום לידיים דמוקרטיות יותר? זה מה שההמון רוצה, ועכשיו הוא יכול להרשות לעצמו. אין הצדקה לפטריארכליות השמרנית המתגעגעת לצילום המעונב הנשלט בידי מעטים. סלפי, כמו דברים אחרים, הוא חגיגה של אוטונומיה עממית. ושימותו הקנאים.

עכשיו הגיעה עת המחקר. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סן דייגו, בהובלתו של לארי מאנוביץ' (Manovich, היום באוניברסיטת העיר ניו יורק), הוציאה לאור דיווח על מחקר רחב היקף שערכה ברשת החברתית אינסטגרם (שבבעלות פייסבוק), שהועלו בה עד כה יותר מ־75 מיליון סלפיז. במחקר נדגמו כ־600 אלף תמונות שהוצגו במהלך שבוע אחד בדצמבר החולף. אלה מוינו, עובדו וקוטלגו, כדי שהחוקרים יוכלו לספק לנו כמה נתונים מספריים על התופעה.

מתברר שסלפיז הם כ־4% מכלל התמונות שמועלות לרשת. הגיל החציוני של המצטלמים הוא 24. נשים מיוצגות יותר מגברים, אבל בשיעורים משתנים: בתמונות מבנגקוק וברלין יש 55%–59% נשים, המצטלמות בניו יורק מהוות 61%, בסאו פאולו 65% ובמוסקבה 82% (אגב, ככל שהמצטלמים מבוגרים יותר יש יותר גברים). החוקרים הוכיחו שנשים גם עושות פוזה מושקעת יותר - הן מטות את ראשן בזווית חדה יותר. גם כאן התרבות משפיעה: גברים רוסים מטים ראשם בממוצע 7 מעלות, ואילו נשים ברזילאיות מתחנחנות בזווית ממוצעת של 17 מעלות. גם חיוכים, מתברר, הם עניין של גיאוגרפיה: המצטלמים האירופאים (בברלין ובמוסקבה) והצפון־אמריקאים (בניו יורק) נמצאו הרבה יותר חמורי סבר מן המצטלמים החייכנים בבנגקוק ובסאו פאולו.

תוצאות הניתוחים של צוות המחקר מוצגות באתר selfiecity.net, וגם הנתונים עצמם עומדים לרשות כל דכפין: הציבור מוזמן לערוך ניתוחי משנה. קשה שלא לחשוב שתגובותיהם של אנשים לסלפיז מעידות בעצמן כאלף מילים, כמו תמונה, על המגיבים. הסלפי הוא, אם כן, לא רק תמונה, הוא גם מצלמה או מראה.