מתי כדאי להיות חלש?

"הכלב אנוכי, כי אתה בא אליי במקלות", אומר גוליית, גיבור מחנה הפלשתים החמוש מכף רגל ועד ראש, זמן קצר לפני מותו. "לכה אליי, ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה". ואז, כעבור כמה פסוקים, דוד הקטן קולע לו "בול בפוני" בעזרת אבן קטנה ומכונן את המיתוס של עם ישראל הקטן שיכול לכל אויביו.

מלקולם גלדוול, מחבר רבי־המכר העולמיים "נקודת המפנה", "ממבט ראשון" ו"מצוינים", בוחר בסיפור הזה כנקודת מוצא לספרו החדש שהתפרסם החודש בארצות הברית "David and Goliath", ובתרגום חופשי לשמו המלא: "דוד וגוליית: אנדרדוגים, לא־יוצלחים ואמנות המלחמה בענקים". בספר הוא מציע נבואת נחמה לכל מי אפשר לומר עליו "וייחתו וייראו מאוד", ובדרכו, שמשלבת אנקדוטות היסטוריות, סטטיסטיקות וממצאים מדעיים, מציג את מה שהוא מתאר ככלל נסתר של החיים: מה שנראה כיתרון מוחץ מסתיר לעתים חסרונות רבים, ואילו צרות, מגרעות ומכות גורל עשויות להעניק יתרונות נדירים, שלפעמים משנים את מהלך חייהם של אדם ואפילו אומה. מסר מתוק והוליוודי. וכדרכו של גלדוול המסר גם מוגש באופן משכנע. רב־המכר מובטח.

במקרה הסמלי של דוד וגוליית חוזר גלדוול אל הטקסט התנ"כי, ובלהטוט פרשני מסיק שגוליית המגודל — שהתהלך לאט והובל בידי איש "נושא הצינה לפניו", והתנ"ך הקצרני מפרט איך הוא "הביט" אל דוד — כנראה סבל ממום, "תסמונת הענקים" אקרומגליה, שמתאפיינת בקומה גבוהה, לסת רבועה, תנועה אטית, קוצר רואי ונטייה לגידולים סרטניים. וכך, הדו־קרב המפורסם נערך בין קלע מיומן לבין מטרה נייחת וחולה.

הפסל דוד של מיכלאנג'לו בפירנצה צילום: שאטרסטוק

אבל גם עבור גלדוול, זהו בעיקר סמל לתופעה שהוא מוצא בכל מקום — יתרונות המצוקה: יתמות מאב בגיל צעיר, לדוגמה, היא פרט ביוגרפי שמשותף ליותר מרבע מנשיאי ארצות הברית, ובהם ג'ורג' וושינגטון וברק אובמה. רשימה ארוכה להפליא של טיטאנים מעולם העסקים, מהנרי פורד עד ריצ'רד ברנסון, סבלו מדיסלקציה ומיצו את הצלחתם המרעישה דווקא מתוך מעמקי מגבלות הקשב והלמידה. הציירים האימפרסיוניסטים שגונו על ידי עולם האמנות זכו להצלחה דווקא בגלל החרם.

התמה המוכרת של מעטים מול רבים, בעיקר בהקשר היהודי, שבה בפרק מאוחר שמספר על צרפתים בני כת המנוניטים, זרם נוצרי "אאוטסיידרי" שבו חברים גם בני האמיש האמריקאים, שדווקא הם חירפו את נפשם כדי להציל מאות ילדים יהודים במלחמת העולם השנייה. וכך הוא עובר ומסביר איך תושבי לונדון הצליחו לעמוד באיתנות בזמן הפצצות הבליץ הגרמניות, ומה סייע לשחורים בארצות הברית במאבקם נגד הממסד העוצמתי שלא העניק להם שוויון.

גלדוול מנתח החלטות ומצבים גם בשדה החינוך: האם כדאי לשלוח ילדים למוסדות יוקרה, שבהם יסבלו מתחרות רבה, או עדיף שיהיו "דגים גדולים בשלולית קטנה"? הוא גם מציג נתונים שמראים שהצלחה לא עולה ביחס ישר ואחיד עם אמצעים והשקעה. הוא מראה שוב ושוב שהעולם אינו ליניארי: בכיתות ענקיות וצפופות ההישגים נמוכים, אבל גם הכיתות הקטנות והאקסקלוסיביות במיוחד אינן אלה שבראש. עקומת ההצלחה דומה יותר לקשת: דווקא באמצע מצוי השיא, ומעבר לו, "שיפור" ותוספת גורעים מהתוצאה.

כמו דוד המלך, מלקולם גלדוול הוא מחבר מחונן וכריזמתי. ואף על פי שבעולם המדע יש הטוענים שהוא לא פעם מעדיף סיפור טוב על פני תיאור שקול ומלא, בינתיים הוא יכול לומר שספריו הקודמים היכו "גם את הארי ואת הדוב", ונראה שגם הפעם הוא יפגע "בול בפוני"