מה זה באמת "מעמד המורה"?

נקודת המוצא של ריפלי היא גרף שפרסם הכלכלן אריק הנושק, שהראה איך מדינות עשירות כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת, נורבגיה וניו זילנד מידרדרות בתחום החינוך ומפגרות במבחנים בינלאומיים אחרי מדינות עניות מהן בהרבה, כגון אסטוניה, סלובניה, הונגריה ופולין. ישנם גם מקרים מעניינים כמו החינוך בקנדה, שעבר מהפך מחינוך כושל לאחד המובילים בעולם. וכשזה מגיע לישראל, אנחנו במקום רע בין מקסיקו לרוסיה. ושהפוליטיקאים יגידו מה שירצו.

"באזורים עניים יותר הכיתות גדולות יותר, וכך בתי הספר החלשים מוחלשים עוד יותר" צילום: shutterstock

תקציבים, מתברר, אינם הסיפור - הנורבגים העשירים והנדיבים בתקציבי חינוך לא מדביקים את שכניהם הפינים, העניים מהם. ההשקעה היחסית בחינוך בקוריאה היא פחות ממחצית מבארצות הברית, וגם בשוויץ ובלוקסמבורג, שמשקיעות הרבה בחינוך, המצב אינו מרשים. גם רמת ההשקעה בטכנולוגיה, כגון התקנת לוחות אלקטרוניים חכמים ויקרים בכיתות הלימוד, איננה הפתרון. לפחות לא כשהיא עומדת בפני עצמה.

התשובה, האחרת לגמרי, מתגלית בין היתר במעקב מאיר העיניים אחרי קים, אריק וטום, הנערים שיצאו לחילופי סטודנטים במדינות קטנות עם מערכת חינוך מצליחה.

זו אינה תשובה מפתיעה, אך ריפלי מציגה אותה בחדות משכנעת: הדרך לשיפור ההישגים היא מערכת חינוך תובענית, ושינוי במעמד המורים. "שינוי מעמד המורים" הוא מטבע לשון שגור בפי נציגי ארגוני מורים, אך כוונתה של ריפלי שונה מכוונתם. בפינלנד מקצוע ההוראה הוא אחד המקצועות עם חסמי הכניסה הגבוהים ביותר. קשה להתקבל ללימודי הוראה, קשה עוד יותר לשרוד אותם, וקידום לא נגזר מוותק אלא מהישגים. בהתאם, המשכורת גבוהה והמקצוע עצמו נחשב יוקרתי, תחרותי ומעורר קנאה. זהו עיקר ההבדל הפיני.

התובענות זקוקה לפחות הסברים: הקוריאנים ידועים כמדינה שוברת שיאים במספר שעות הלימוד וימי הלימודים בשנה, עומס שיעורי הבית וקושי הבחינות. בתי הספר אינם אהובים שם. אבל הנס הכלכלי המתמשך במדינה, שהיא מהצומחות בעולם כבר עשורים, מושתת על טהרת בוגרי מערכת החינוך שלה.

ישראל מוזכרת בספר במקום אחד, ולא בהקשר משמח. עם האמריקאים והטורקים, אנחנו מיוחדים בכך שאצלנו באזורים עניים יותר הכיתות גדולות יותר, וכך בתי הספר החלשים מוחלשים עוד יותר.

ריפלי קוראת לחשיבה מחדש על המושג "מורה", לוויתור על שיטת ההקבצות, שבעיניה היא פשוט ויתור מראש, ולניתוב מרב ההשקעה לאוריינות ומדעים, מקצועות הליבה שמכונים אצלנו ליב"ה, על פני מקצועות העשרה, "מורשת וערכים" או קידוש הביטחון העצמי.

בעוד שכיום הולכות ונפוצות קריאות לשנות מהיסוד את מערכת החינוך ולהפוך אותה ליותר פלורליסטית וממוקדת בכישורי התלמיד ונטיות לבו, ולא בליבה אחידה, משהו בגישתה השמרנית של ריפלי נראה מעשי יותר ובהישג יד. על הנייר, כמובן. מרב הסיכויים הם שגם אם היא צודקת, זה לא ייושם בבית ספרנו.