גם השנה ננפוש בטוויטר?

בלוס אנג'לס מסעדת Eva Restaurant החלה באחרונה להעניק הנחה של 5% על כל התפריט ללקוחות שיסכימו להפקיד בכניסה את הטלפונים הניידים שלהם. משחק חברתי שהולך ומתפשט בקרב סועדים בארצות הברית מנסה להשיג את אותה מטרת שקט: כל הטלפונים של הנוכחים נאספים לערימה במרכז השולחן. הראשון ששולח את ידו להוציא את הטלפון שלו מהערימה משלם את החשבון. אבל האם, מעבר לאנקדוטה, אנחנו מסוגלים לאמץ דיאטת קישוריות בלי משחקים ומבצעים?

על שפת הבריכה, אבל בלי לוותר על הסמארטפון

יש המון סיבות לא להתנתק. ישנה הנוירוטיות הרגילה שכופה מעקב מתמיד אחר חדשות מהעולם, מהבית ומהעבודה; וישנם שימושי הטכנולוגיה הניידת בנופש: ניווט ומציאת דילים, מוזיקה וסרטים, התעדכנות בלוחות זמני נסיעות ובמזג האוויר. וכמובן ישנה ההשווצה: הסמארטפון והטאבלט משמשים לצילום ושיתוף ברשת, שעוזרים לי להתגאות בזמן אמת: תראו איפה אני מבלה! ההתרברבות התיירותית הזאת אף זכתה לשם חדש: Smoasting, הלחם המילים Social Media ו־Boasting: התפארות באמצעות רשתות חברתיות.

בסקר שרשת המלונות הגדולה מאריוט ערכה בקרב יותר מאלף נסקרים נמצא שהנאמנות למכשירים הניידים גבוהה באופן ניכר מתחושות מחויבות אחרות: יותר מ־80% מהנשאלים הסכימו, תמורת הנחה של 25% במחיר החופשה, לוותר על אחד הפינוקים, שירות חדרים, לדוגמה, או אלכוהול. אבל רק 26% מהנשאלים אמרו כי ההנחה מצדיקה ויתור על שימוש במכשירים הניידים.

יש מי שגם מגיעים לשובע. חברת התקשורת T-Mobile דיווחה באחרונה כי בקרב לקוחותיה בבריטניה, כמעט שני שלישים ממשתמשי הטלפונים שגולשים לרשתות חברתיות לקחו לפחות פעם אחת חופשה בת כמה שבועות מגלישה לאתרים הללו. רובם הגדול חזרו. ובעונות הנופש השימוש ברשתות חברתיות ובאימייל שובר שיאים. נראה שהדחף לחלוק ולקבל עידוד ותגובות מהמעגלים החברתיים עולה על כל תחושת עומס ושאיבת זמן, או על התחושה שהשקיעה במסכים הקטנים תביא להחמצה של המציאות השונה והמיוחדת מסביב, אף על פי שרבים מתלוננים על כך שדווקא בני משפחה או חברים מחמיצים את הכיף כשהם שקועים במסך במקום בחלון המטוס או הרכבת, בשיחה או במשחק.

אז מהו סיפורם של פייסבוק וטוויטר בחופשות? סיפור של קושי להתנתק מהעבודה ומגירויי הטכנולוגיה או סיפור של צורך מתמשך וכן להישאר מחוברים למארג החברתי? מן הסתם שני התהליכים קורים במקביל, אבל אולי יועיל להבחין ביניהם. בעוד שבהיבט ההתמכרותי, המתקשה להתנתק, כדאי לטפל, הצורך השני הוא בל יגונה. חופשה צריכה להיות נקייה מעומסי עבודה, אבל הצרכים האנושיים בקשר וחברה כנראה לא ניתנים להשעיה, גם לא בחו"ל. חרדת ההתנתקות, מה שזכה לשם "פומו" (FOMO: fear of missing out), היא רגש טבעי ובסך הכל פונקציונלי. ובשביל להזין את הצורך הזה, כנראה רובנו לא נזדכה על הניידים והטאבלטים, ולא נפקידם למשמורת בדרך לחופשה, או אפילו בכניסה למסעדה. נצטרך להתרגל, ולהרגיל את סובבינו, לבן הלוויה החדש והצמוד.