תיק חקירה AN.27.F1.2905/07 יוצא לאור

1. מחיר החופש: 160 מיליון יורו

באותו בוקר, ביוני 2006, דוד רנו (David Renous) היה נסער. אחרי שעות לא קצרות של התחבטות, הוא החליט לבסוף להתקשר לשגרירות האמריקאית בבריסל. רנו, ישראלי בלגי שמתגורר בשנים האחרונות בבירה הבלגית, הציג את עצמו ואמר שיש לו מידע למסור על פעילות לא חוקית בינלאומית שעשויה לעניין את ה־FBI. 

מימין אהוד לניאדו, איזבל דוש סנטוס ובעלה, סינדיקה דוקולו הקונגולי

האדם שענה הבטיח לרנו שייצרו איתו קשר בהקדם. זמן קצר לאחר מכן נפגש רנו עם כמה גורמי חקירה אמריקאיים וחשף בפניהם את שיטת הפעולה של חברת יהלומים בלגית, שלטענתו הלבינה הון והעלימה מסים בהיקפים עצומים. האמריקאים הקשיבו בקשב רב, אולם לנוכח העובדה שלב לבה של האופרציה שתיאר רנו שכן באנטוורפן, דחקו בו לפנות לשלטונות במדינתו.

כמה חודשים מאוחר יותר העביר רנו את המידע לרשויות המס בבלגיה, אשר שתו בצימאון כל פיסת אינפורמציה שסיפק. רק כמה ימים קודם נתפס בשדה התעופה בבריסל משלוח יהלומים חשוד שיועד לחברה שעמדה במרכז המנגנון שתיאר רנו. לחוקרים הבלגים התחיל ליפול האסימון.

כמה חודשים מאוחר יותר נולד באופן רשמי תיק החקירה AN.27.F1.2905/07, שנוהל בשנים האחרונות וזכה לתואר הלא רשמי "חקירת העלמת המס והלבנת הכספים הגדולה בהיסטוריה של בלגיה" או "פרשת המיליארדים האבודים". במרכז הפרשה עומדות כמה דמויות ישראליות, ובראשן האדם שמוגדר על ידי גורמים בתעשייה "היהלומן הגדול בעולם".

לאיש הזה קוראים אהוד לניאדו, או כפי ששמו כתוב לעתים במסמכים רשמיים: אריה לניאדו. לניאדו (59) הוא הרוח החיה ומי ששלט, עם שותפו היהודי הבלגי סילוון גולדברג (Sylvain Goldberg), בחברת אומגה יהלומים, שמושבה באנטוורפן, ובחברות קשורות רבות המפוזרות ברחבי הגלובוס. שמו של לניאדו לא אומר הרבה לציבור הישראלי, אך בבורסת היהלומים המקומית מכירים את שמו היטב. "מדובר ביהלומן הכי גדול בעולם היום, הוא גדול יותר מלבייב ושטיינמץ ביחד", אומר ל"מוסף כלכליסט" יהלומן מקומי. "בבורסה ברמת גן שומעים לניאדו, משתחווים", מתאר גורם אחר את היחס ללניאדו באופן ציורי יותר.

לניאדו עצמו, שגדל למשפחה ענייה בחיפה, הפך למיליארדר בעיקר בזכות קשרים עסקיים הדוקים עם בתו של שליט אנגולה. הוא חי בשנים האחרונות במונקו ונמנע מלבקר בבלגיה בשל החקירה הסבוכה שהוא עומד במרכזה לצד עוד שבעה חשודים - אזרחים בלגים, דרום־אפריקאים וישראלים. לפני כשבועיים יכול היה לניאדו לנשום לרווחה כשעורכי דינו הבלגים הצליחו לחתום על הסדר שנוי במחלוקת עם התביעה באנטוורפן, שלפיו לא יוגשו כתבי אישום נגד שמונת המעורבים בפרשה. תג המחיר: 160 מיליון יורו. כ־800 מיליון שקל, לא פחות, תשלם אומגה יהלומים בתמורה לסגירת התיק.

ביתו של לניאדו במונקו. 35 מיליון יורו

ההסדר חסר התקדים הזה, שהיכה בתדהמה את התקשורת המקומית, מעורר ביקורת עזה בבלגיה. "ראשית, הסכום נמוך ביחס להיקף ההעלמות לכאורה, שעמד על מיליארדי דולרים", אומר ל"מוסף כלכליסט" העיתונאי הפלמי מרטן רביי

(Maarten Rabaey), שפרסם לאחרונה בעיתון "דה־מורגן" כתבה רחבת היקף על הנושא. "שנית, לפי ההסדר, המעורבים בפרשה לא יורשעו. בארצות הברית למשל, אם אתה מגיע להסדר טיעון, אתה גם מורשע. פה זה לא כך".

הסיפור הגדול הזה הוביל אותי לביקור בבריסל ובאנטוורפן, שם נפגשתי עם גורמים שונים המכירים היטב את פרטי המקרה, לרבות רנו, ה־Whistle Blower (חושף הפרשה). תחקיר "מוסף כלכליסט", שארך כמה שבועות, כלל גם עיון בעשרות רבות של מסמכים בארבע שפות (אנגלית, פלמית, צרפתית ופורטוגזית), החושפים את החשדות שהעסיקו את השלטונות בבלגיה ושכנעו את אומגה לשלם כל כך הרבה כסף כדי להרוג את הפרשה.

2. תחנות הביניים: דובאי, שוויץ, תל אביב

בנובמבר 2006, כמה ימים לפני שהעביר רנו את המידע שבידיו לשלטונות, נבדקה במכס הבלגי מעטפת יהלומים ששוגרה מחברה שוויצרית בשם Vanguard אל משרדי אומגה באנטוורפן. קצין המכס שפתח את המעטפה העריך ששווי היהלומים שצוין בחשבונית הנלווית גבוה משמעותית משוויים האמיתי של היהלומים שבמעטפה. אותו קצין חשד שערך המשלוח עשוי להיות מנופח כדי לגרום לשלטונות המס הבלגיים להאמין שהסחורה נקנתה במחיר גבוה, עובדה שמקטינה את שיעורי הרווח ולכן גם את שיעורי המס. הקצין החרים את היהלומים, ובעליה של החברה השולחת הגיע לבירור בבלגיה.

שמו של הבעלים הוא קובי כספי, יהלומן ישראלי חובב טיס שמתגורר ברמת אפעל. זו היתה יריית הפתיחה באחת החקירות הכלכליות המסועפות שידעה התביעה הפדרלית בבלגיה, שכללה גם פשיטה על משרדי אומגה באנטוורפן והחרמת יהלומים בשווי של כ־100 מיליון יורו (שחלקם הוחזרו לחברה לאחר מכן).

מעיון במסמכים הקשורים בפרשה, בכתבות שהתפרסמו בבלגיה וזכו למעקב בעיתונים זרים, בהם ה"ניו יורק טיימס", ומשיחות עם גורמים בבלגיה, עולה שכספי נחשד על ידי החוקרים והתביעה כי דרך חברות בשליטתו הועברו יהלומים מאנגולה לאנטוורפן. עוד עולה כי כספי היה, לפי החשד, רק אחת החוליות בדרך, וכי לניאדו וגולדברג טוו לכאורה אופרציה מורכבת שכללה חברות רבות, בין היתר באנגולה, בלגיה, ישראל, שוויץ ודובאי.

דרך הכסף: מהמכרות באפריקה לבנקים באירופה

אפריקה. מוצא היהלומים

מטרתן של החברות הללו לפי החשד היתה לשמש תחנות להעברת היהלומים מהמקור (אנגולה ומערב קונגו) אל היעד הסופי (אנטוורפן), כך שיקשה על רשויות המס הבלגיות לאמוד את הרווחים שהפיקה אומגה. בנוסף, בחברות אחרות, בין היתר בהולנד, קפריסין, רומניה ובריטניה, השקיעה אומגה לפי החשד כדי להחזיר את הסכומים האדירים שהרוויחה למערכות הכספים הלגיטימיות (בין היתר עשתה זאת באמצעות קרן שיצר בעבורה דויטשה בנק לוכסמבורג).

מסלול העלמות המס שחקרו הרשויות, והתפרסם גם בתחקיר של העיתונאי הבלגי אלכס קסטנס (Kestens), התחלק לפי החשד לשניים: מסלול דובאי, שדרכו הועברו לפי החשד 60% מהיהלומים, ומסלול תל אביב־שוויץ, שדרכו הועברו ה־40% הנותרים. 

בשני המסלולים עברו יהלומי הגלם מאפריקה ליעדם הסופי בבלגיה, וההבדל היה בתחנות הביניים. בשניהם רכשו חברות בשליטה משותפת של אומגה וממשלת אנגולה יהלומים מקניינים מקומיים, במחירים נמוכים משמעותית מהמחיר שבו התעתדו למכור אותם. המרכזית שבחברות אלה היא אסקורפ, שנמצאת בשליטה משותפת של ממשלת אנגולה, לניאדו ולב לבייב, והיתה במחצית הראשונה של העשור הקודם המונופול הרשמי של יצוא יהלומים מהמדינה. אחרי שנרכשו היהלומים, הופרדו חלקיהם של לניאדו ולבייב ביהלומים. בכתבה זו נתמקד בחלקו של לניאדו, שמשלוחי היהלומים שלו יצאו מאנגולה בשקיות פלסטיק באמצעות חברת השילוח הברינקס של דרום אפריקה, בתוספת חשבונית על המחיר ששולם.

במסלול דובאי הגיעו שקיות היהלומים והחשבוניות לאחת משלוש חברות בנסיכות הערבית - אסטר (Aster) וטוליפ (Tulip), המנוהלות בידי ויויאן הוקינס־גרין, אזרחית דרום אפריקאית וגיסתו של לניאדו, או אורצ'יד (Orchid), המנוהלת בידי מוריס סימבר, גיסו של גולדברג (הוקינס־גרין וסימבר הם שניים משמונת החשודים המרכזיים בפרשה). לפי החשד, היהלומים נמכרו לחברות אלה באותו מחיר ששילמה אסקורפ עבורם באנגולה, ואז נמכרו על ידי החברות בדובאי לאומגה במחיר גבוה בהרבה, והופקו להם חשבוניות חדשות. לפי המסמכים והעדויות שבידי "מוסף כלכליסט", מדובר בסכומים הגבוהים בעשרות אחוזים מהסכומים שבהם נקנו היהלומים באנגולה.

תחנה סופית, אירופה

החשבוניות החדשות הן ששוגרו עם היהלומים לאנטוורפן (חלק מהיהלומים עברו לבלגיה דרך חברת Vanguard השוויצרית של קובי כספי), שם מכרה אותם אומגה במחיר הגבוה רק במעט מזה ששילמה לחברות בדובאי - כך ששילמה מס בבלגיה רק על הפער הזניח בין מחירים אלה. הפער בין מחיר הקנייה האמיתי באנגולה למחיר המכירה בבלגיה נותר, לכאורה, ברובו הגדול בדובאי, ולא ממוסה (החברות בדובאי פועלות מאזור הסחר הלא ממוסה בקרבת שדה התעופה המקומי). לפי הערכות השלטונות הבלגיים, באופן זה העלימה אומגה מס בהיקף של מאות מיליוני דולרים בכל אחת מהשנים שאליהן מתייחסת הפרשה, 2004–2008. בעיתונות הבלגית פורסם תחקיר שלפיו איזבל דוש סנטוס, בתו של נשיא אנגולה ושותפתם של לניאדו וגולדברג במיזמים שונים, שבה ידובר בהמשך, קיבלה נתח משמעותי מסכום זה, דרך חברת אסטר.

מהלך דומה נעשה לפי החשד במסלול הישראלי־שוויצרי. במסלול זה עברו שקיות היהלומים והחשבוניות בסכומים הנמוכים מאנגולה לחברת זטה יהלומים, הרשומה בישראל תחת שמו של רוברט לילינג, אזרח שוויצרי שמתגורר בהרצליה. אחיו של לניאדו, משה נתיב, שימש בעבר דירקטור בזטה וכיום משמש גם דירקטור בפלאש יהלומים - חברה נוספת בבעלותו של לניאדו. 

רובע היהלומים באנטוורפן. בפשיטה על משרדי אומגה הוחרמו יהלומים בשווי 100 מיליון יורו צילום: איי פי

3. אל ארגנטינו פוגש את הנסיכה

אהוד לניאדו, שמקפיד למשוח את שיערו בג'ל, אוהב לקרוא לעצמו "אל ארגנטינו", אף שהוא בכלל ממשפחה ממוצא סורי שעלתה ארצה והתיישבה באחת השכונות הפחות מבוססות של חיפה. אנשים שמכירים את לניאדו מצעירותו מספרים כי דלות האמצעים של המשפחה תרמה לתאווה שפיתח כבר בנעוריו להפוך לאדם עשיר. "הוא כל הזמן דיבר על איך שהוא נולד למשפחה בלי כסף, התלונן למה הוא לא יכול היה להיוולד עם כסף, ודיבר על מה שהיה עושה אם היה לו כסף", מספר ל"מוסף כלכליסט" אדם שהיה מקורב ללניאדו לפני כמה עשרות שנים. "זו הסיבה שעד היום מה שמעניין אותו זה כסף, ולא משנה כמה כבר יש לו".

לניאדו התגייס לצנחנים, בהמשך עבר בשל בעיה רפואית לתפקיד עורפי, ולאחר שחרורו השתתף בקורס מעסים ועבד כמסאז'יסט בקאנטרי קלאב בתל אביב. אחד האנשים שעיסה היה יהלומן בשם דוד עמרמי, שהכיר את האלוף (במיל') שמואל גונן (גורודיש), שלאחר פרישתו מצה"ל בעקבות ועדת אגרנט פנה לעסקים שונים באפריקה. עמרמי הציע לגורודיש ולשותפו דאז, היהלומן אבי נוימרק, לקחת את לניאדו כקניין יהלומים ברפובליקה של מרכז אפריקה, שבה עבדו השניים. גורודיש ונוימרק הסכימו ולניאדו טס לאפריקה, שם עבד כקניין במשך חמש שנים. הוא נחשב קניין בעל חושים מחודדים, שהצליח לגרום למלקטי יהלומים מקומיים למכור לו סחורה, משום שהיה משלם להם יותר מקניינים אחרים. במהלך תקופה זו הוא נפל מגשר רעוע אל נהר ונמצא מחוסר הכרה כעבור 24 שעות. הוא הוטס לארץ וטופל בתל השומר במשך שמונה חודשים עד שהחלים, כנגד כל הסיכויים.

ב־1984 החליטו נוימרק ולניאדו לעזוב את גורודיש ולפתוח משרד באנטוורפן עם שני יהלומנים ישראלים נוספים - אמנון רחמינוב וחיים עצמון. לחברה החדשה קראו D-4, והיא שיווקה יהלומים שנכרו בזאיר, בוצואנה ודרום אפריקה, עד שפורקה בהמשך. בתקופה ההיא עבר לניאדו חוויה מטלטלת, כאשר במכוניתו הוטמן מטען חבלה שהתפוצץ כשלניאדו היה מחוץ למכונית. "החשודים במעשה היו קבוצה של עבריינים ישראלים שסחטו יהלומנים בבלגיה וניסו לסחוט אז את רחמינוב, שהיה שותף של לניאדו", נזכר בשבוע שעבר קצין המשטרה בדימוס חיים פנחס (שוגון), שנשלח אז לבלגיה כחלק מצוות חקירה בינלאומי. "המטען יועד לרחמינוב, ואיכשהו הם התבלבלו ושמו מטען ללניאדו. האשמים נתפסו וישבו בכלא".

מאז המקרה פיתח לניאדו ערנות מוגברת, שיש שמגדירים כהקפדה לא לסמוך על איש. הוא המשיך לנוע על ציר בלגיה־אפריקה, ויום אחד פגש בדרום אפריקה את לינדה גרין, מקומית שגדלה בבוצואנה. לאחר זמן מה התגרש מאשתו הישראלית, התחתן עם לינדה והוליד איתה שני ילדים, נוסף על שני ילדיו הבוגרים מגרושתו.

בזמן העבודה ב־D-4 הכיר לניאדו גם את סילוון גולדברג, יהלומן יהודי־בלגי שירש הון עתק מאביו, וכעבור זמן מה החליטו השניים להפוך לשותפים. מערכת היחסים רבת־השנים בין שני השותפים מתוארת על ידי רבים כמערכת יחסים של שני הפכים, שלא תמיד הסתדרו על הצד הטוב ביותר. "לניאדו הוא טיפוס דומיננטי מאוד, גאוותן, אוהב שיראו כמה כסף יש לו וכמה הוא שולט בעסקים. גולדברג הוא טיפוס יותר מופנם וצנוע, שנוסע בב.מ.וו בת עשר שנים", מספר יהלומן מאנטוורפן שעמו שוחח כתב "מוסף כלכליסט".

ב־1996, זמן מה לאחר שהשניים החלו לעבוד יחד, קיבל גולדברג טלפון מחבר בלגי, ששהה באותה תקופה בפריז. החבר סיפר לגולדברג שהוא יושב עם ידידה שלו, איזבל, שהיא במקרה בתו של נשיא אנגולה שמחפשת יהלומנים רציניים שיעבדו איתה. כעבור כמה שעות כבר ישבו גולדברג ולניאדו מול איזבל דוש סנטוס, בתו של הנשיא אדוארדו דוש סנטוס, שנחשב אחד מעשירי תבל. השלושה הסכימו על שיתוף פעולה, שבמסגרתו יתחילו לקנות יהלומים באנגולה ולייצא אותם, תוך הפרשת משכורת חודשית לאיזבל דוש סנטוס, אז בת 23 בסך הכל, בגובה 120 אלף דולר בחודש. הגישה הנוחה אל בתו של דוש סנטוס הפכה את השניים לכוח משמעותי באנגולה, שבה פעלו בתחום עוד כמה אנשי עסקים זרים, ובהם מוריס טמפלסמן הבלגי (בעלה השלישי של ג'קי אונסיס־קנדי־טמפלסמן), האחים הארמנים ארסלניאן ובני שטיינמץ, שפעל במדינה במיזם משותף עם חברת דה־בירס. עם השנים הפכה איזבל, המתגוררת בלונדון, לשותפה של אומגה יהלומים במיזמים שונים (לראשונה נרמז על כך בפומבי בכתבה מ־2003 במגזין "פורבס" על לב לבייב), ובמקביל החלה לרכוש באופן עצמאי חברות רבות בתחומי התקשורת והבנקאות בפורטוגל ובאנגולה. לפני ארבעה חודשים הכתיר אותה המגזין "פורבס" כמיליארדרית הראשונה של אפריקה, עם הון של 2 מיליארד דולר. במולדתה קוראים לה בפשטות "הנסיכה".

פוואז גרוסי עם הדוגמנית אירנה שייק בפסטיבל קאן. אומגה השתלטה גם על חברת תכשיטי היוקרה של גרוסי, דה גריסוגונו צילום: אימג'בנק, Gettyimages

4. מערכת יחסים רווחית עם הנשיא דוש סנטוס

ז'וז'ה אדוארדו דוש סנטוס הוא אחד השליטים הוותיקים באפריקה. בשנות החמישים, כשאנגולה עדיין נשלטה על ידי פורטוגל, הוא היה אחד ממייסדי תנועת ה־MPLA, שהושפעה מהמרקסיזם וביקשה לשחרר את אנגולה משליטת ליסבון. הוא בילה תקופה ארוכה בברית המועצות, נשא אשה מקומית וחזר לאנגולה ב־1970. לאחר שהוכרזה עצמאות המדינה ב־1975 מונה לסגן נשיא, ומאז 1979 הוא מכהן כנשיא המדינה. מדי פעם נאלץ להתמודד עם כוחות אופוזיציה, ובראשם מפלגת UNITA שניסתה לתפוס את השלטון. כדי לדכא את המורדים נעזר דוש סנטוס גם באנשי עסקים ישראלים שסיפקו לו מערכות לחימה. אחד המרכזיים בהם היה ארקדי גאידמק.

ב־1999 ישב גאידמק לפגישה עם דוש סנטוס והעלה בפניו הצעה מעניינת, שלא קשורה לתעשיית הביטחון אלא דווקא לתחום היהלומים. גאידמק, לפי עדותו בבית משפט שנים אחר כך, הציע לדוש סנטוס למדר את כל היהלומנים הזרים מפעילות באנגולה ולרכז את פעילות היצוא של המדינה תחת מונופול אחד בבעלות ממשלתית ובשותפות עם יהלומנים בעלי ניסיון. בדרך זו ירכז דוש סנטוס כוח נוסף בידיו, עובדה שתסייע לו לשמור על השלטון, וחלק גדול מהכסף יישאר באנגולה.

הנשיא דוש סנטוס קיבל את ההצעה, וכמה חודשים מאוחר יותר הוקמה חברת אסקורפ, שהוגדרה בחוק כחברה היחידה שיכולה לייצא יהלומים מאנגולה. הממשלה האנגולית החזיקה 51% מאסקורפ. שאר המניות התחלקו בין אומגה יהלומים

(24.5%), שבעליה, לניאדו וגולדברג, כבר פיתחו יחסים עסקיים חמים עם בתו של הנשיא, לבין ארקדי גאידמק ושותף חדש שמצא למטרה זו: לב לבייב, שנרשם כבעל 24.5% הנותרים של אסקורפ (בתביעה משפטית שהגיש גאידמק נגד לבייב בלונדון הוא טען שהרישום על שם לבייב נועד להצניע את קשריו של גאידמק באנגולה, וכי קיבל מלבייב בכל חודש 3 מיליון דולר, חלקו ביצוא היהלומים. בית המשפט דחה את טענת גאידמק כי הוא שותפו של לבייב ב־24.5% מאסקורפ).

כך או כך, בהדרגה הורחק גאידמק והתפוגג מנוף יצוא היהלומים באנגולה. לבייב ולניאדו - כל אחד בנפרד - הפכו לגורמים הדומיננטיים ביצוא היהלומים מהמדינה, שבאותן שנים נע סביב 100 מיליון דולר לחודש. כל צד העביר את יהלומיו ליעדים שונים, ובשלב מסוים ניתקו היחסים בין השניים. במקביל, התחממו היחסים בין לניאדו לבין דוש סנטוס הבת, והם הפכו לשותפים בחלק מהחברות שהקימה אומגה בדובאי. בשנים שבהן התמקדה החקירה כבר היו לניאדו וגולדברג השליטים הכמעט יחידים של יצוא היהלומים מאנגולה, והם אף קיבלו רישיון ליצוא יהלומים מחלקה המערבי של קונגו הודות לקשריו של בעלה של איזבל, סינדיקה דוקולו, אזרח קונגו שאביו היה בכיר במשטר במדינה.

החקירה שנפתחה נגדם ב־2007 תפסה את לניאדו וגולדברג בהפתעה גמורה. לניאדו נבהל והחליט להיעלם. הוא מכר את מניותיו באומגה לגולדברג, היחסים בין שני השותפים התקררו, ואומגה צמצמה באופן משמעותי את פעילותה בבלגיה. במקביל מכר לניאדו את ביתו בפרבר היוקרתי וילרייק באנטוורפן ורכש ב־35 מיליון יורו את אחד הבתים היקרים במונקו, שבו הוא מתגורר עד היום. לניאדו נותר שותף של גולדברג בחלק מהחברות, וב־2008 הם הקימו חברה חדשה בישראל, OSG, ראשי תיבות של Omega Sylvain Goldberg, שבה גולדברג ולניאדו הם בעלי מניות בשיעורים זהים.

5. השותף החדש: חובב דוגמניות־על

חקירת החשד לניפוח החשבוניות והעלמות המס היתה רק חלק אחד בחקירה של השלטונות הבלגיים. החלק השני עסק בניסיונותיה של אומגה להלבין את הרווחים האדירים ולהחזיר אותם למערכות הכספים החוקיות. החקירה המסועפת חשפה כי אומגה הקימה לכאורה מארג של חברות במדינות שונות ובענפים שונים (פיננסים, נדל"ן) שבהן הושקעו רווחיה כדי לטשטש את מקורותיהם. הכסף עצמו הושקע על ידי קרן סודית שהוקמה בעבור אומגה על ידי דויטשה בנק לוכסמבורג, או באמצעות גופים משפטיים המאוגדים במקלטי מס שונים, דוגמת איי הבתולה.

לפני שנה הצטרפה לרשת החברות של אומגה חברה נוספת, משמעותית ביותר. קוראים לה דה גריסוגונו (De Grisogono) והיא חברה שוויצרית שמשווקת תכשיטי ושעוני יוקרה לאלפיון העליון. מייסד החברה הוא איש העסקים הסורי־שוויצרי פוואז גרוסי (Fawaz Gruosi), ששמו מוכר היטב לקוראי מדורי הרכילות בחוגים מסוימים באירופה, בשל העובדה שבחלק לא קטן מהמסיבות המתוקשרות של ערוץ האופנה הוא נראה כשעל זרועו תלויה לפחות דוגמנית אחת. גם מדורי הרכילות בישראל הזכירו את שמו בעבר, כשלפני שלוש שנים נצפו בר רפאלי וליאונרדו דיקפריו צמודים זה לזה במסיבת יום ההולדת שלו.

בשנים האחרונות היתה דה גריסוגונו זקוקה להזרמת מזומנים, ופה נכנסה לתמונה אומגה יהלומים. במרץ 2012 הודיעה דה גריסוגונו כי בעלי השליטה החדשים בחברה הם אומגה יהלומים, שהזרימו בתמורה לחברה 150 מיליון דולר. גרוסי נשאר בעל מניות המיעוט. העיתונות בשוויץ מיהרה לדווח כי מדובר בשיתוף פעולה בין אומגה לבין איזבל דוש סנטוס.

"זו רכישה גאונית שבעצם יכולה לאפשר לאומגה להמשיך לבצע הלבנת הון בהיקף גדול בלי להעביר את הכסף דרך כל הקרנות", אומר גורם המכיר את החקירה בבלגיה. "עכשיו כל היהלומים מאנגולה יכולים לעבור ישר לחברה השוויצרית שמשווקת שעוני יוקרה, וכבר אין צורך להשקיע בכל מיני חברות בכל העולם. הפתרון הוא טוב, גם כי זה בשוויץ וגם כי מדובר בחברה שמשלבת יהלומים במוצרים שהיא משווקת".

6. התובע מוחלף, הסנגור מתמנה לשר האוצר

במקביל להשלמת עסקת דה גריסוגונו המשיכו לניאדו וגולדברג לפעול כדי לסגור את התיק הבלגי, שהעיק עליהם בשנים האחרונות. השניים שכרו את משרד עורכי הדין Eubelius של פרקליט הצמרת קון גינס (Koen Geens), והלה ניסה בשנים האחרונות לקדם הסדר שיאפשר להם להסתפק בתשלום כופר, ללא הרשעה. בתחילת 2013 מונה גינס עצמו, בעיתוי לא רע מבחינת השניים, לשר האוצר הבלגי מטעם המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, והפך למעשה לממונה על רשויות המס והמכס - שתיים מהרשויות שהיו מעורבות בחקירת הפרשה. לפני כשבועיים, חודשים ספורים לאחר מינויו של גינס, נחתם ההסדר בין אומגה למדינה, שעדיין כפוף לאשרור של בית משפט. לפי ההסדר תשלם כאמור אומגה 160 מיליון יורו כמס לשלטונות הבלגיים, ובתמורה יופסקו הליכי החקירה והפרשה תיסגר ללא הגשת כתבי אישום. "הסיפור הזה באמת לא ייאמן, שמי שייצג את הנאשם הופך לאחר מכן לשר ומאשר את ההסדר שמקל עם הלקוח לשעבר שלו", אומר ל"מוסף כלכליסט" העיתונאי אלכס קסטנס, שחשף לראשונה את חקירת הרשויות בבלגיה כנגד אומגה יהלומים.

מה שעוד סייע ללניאדו ויתר הנחקרים הוא החלפתו של התובע שהיה מופקד על התיק, פטר ואן קלסטר. ואן קלסטר ניהל את החקירה באגרסיביות, והיה אחראי, בין היתר, להשגת מסמכים חסויים במדינות שונות שבהן התנהלה פעילות הקשורה לאומגה, דוגמת שוויץ ודרום אפריקה (שם קבע בית המשפט העליון כי על הברינקס להעביר לשלטונות הבלגיים מסמכים הקשורים לחברה הבלגית). "ואן קלסטר היה אגרסיבי מאוד ונחוש למצות איתם את הדין", אומר ל"מוסף כלכליסט" גורם המקורב לפרשה. אלא שואן קלסטר הוזז מהטיפול בתיק, ומחליפו הוא שקידם בסופו של דבר את הפשרה.

שליט אנגולה ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, ובתו איזבל (מאחור). האב נחשב אחד מעשירי תבל, הונה של הבת מוערך ב-2 מיליארד דולר צילום: אי פי איי

7. מדינה עשירה, תושבים מנוצלים

כמה ימים לאחר שהתראיין בטלוויזיה אני פוגש ברובע היהלומים באנטוורפן את חושף הפרשה רנו. לא מעט מבטי שטנה נשלחים לעברו כשאנחנו צועדים ברחוב באנטוורפן. בענף היהלומים בבלגיה איש אינו מוכן כיום להעסיק אותו, והוא ממלא את זמנו בכתיבת ספר על הפרשה, שצפוי להתפרסם בשנה הבאה. לדברי רנו, הוא החליט לחשוף את האמת לאחר שערך חשבון נפש בדבר אי־מוסריותה של חברת אומגה ופעילותה בתעשיית היהלומים באפריקה, אך לא מכחיש כי הטריגר היה יחס מעליב מצד לניאדו, שלאחר הפיצוץ ביחסים ביניהם גירש אותו מהבניין באמצעות מאבטחים. עוד באותו יום התקשר רנו לשגרירות האמריקאית.

"במשך תקופה ארוכה עבדתי שם והייתי חלק מהמנגנון, אבל בשלב מסוים הבנתי אצל מי אני עובד והחלטתי לחשוף את כל הסיפור בפני השלטונות. לא רציתי להיות חלק מארגון שמלבין כסף, מצד אחד, ושותף להפרת זכויות אדם בסיסיות באפריקה מהצד השני", הוא אומר. רנו אף פנה לשלטונות בישראל ויידע אותם בנוגע לתפקיד שישראל משמשת באופרציה. הוא נפגש במהלך 2009 לא פחות משלוש פעמים עם שמואל מרדכי, המפקח על היהלומים במשרד התמ"ת, הנמצא בבניין הבורסה ברמת גן, אך שום פעולה אופרטיבית לא ננקטה בעניין.

מרדכי מסר בתגובה ל"מוסף כלכליסט": "דוד רנו אכן נפגש איתי, ועשיתי בדיקה עם עמיתיי בבלגיה. הבנתי שמדובר בפרשה של העלמות מס והלבנת הון, בעוד שרנו דיבר איתי על יצוא בלי אישורים. מקביליי בבלגיה אמרו שהם מטפלים בעניין. מדובר אמנם ביהלומנים שיש להם פעילות בישראל, אבל להבנתי לא נעשתה עבירה על חוקי מדינת ישראל".

לניאדו עצמו אינו מבקר במדינה האפריקאית שהפכה אותו לאחד היהלומנים העשירים בתבל, ומטיל את האחריות לכך על אנשי סודו, האחיין גיא לניאדו והמנהלים הבכירים יעקב קרקו וטוביה מרום, שהקפידו בשיחות טלפון עם "מוסף כלכליסט" להצניע את הקשר עם לניאדו. מרום, למשל, מי שניהל במשך שנים מטעם אומגה את החברה הקונגולזית מרגו (Margaux - על שם היין האהוב על לניאדו), אמר שהוא "שמע" על אהוד לניאדו וגולדברג.

מאז התפוצצות הפרשה ממעט לניאדו לשהות בבלגיה, והוא מבלה את מרבית זמנו באחוזה במונקו, במלונות בשוויץ או בביקורים אצל בנו בלונדון ובתו במיאמי. לאחרונה רכש בית בשכונת היוקרה בל־אייר בלוס אנג'לס והוא נמצא לעתים גם שם. יש להניח שמהמקומות האלה קשה יותר לשמוע את הביקורת השוטפת שמשמיעים ארגוני זכויות אדם ועיתונאים על העובדה שהוא, כמו מקורבים אחרים לנשיא האנגולי דוש סנטוס, גוזלים את משאבי הטבע של המדינה העשירה, שמרבית תושביה חיים בעוני מחפיר. עד היום נחשפו לא מעט עדויות מצמררות על כך שאזרחים אנגולים רבים מותקפים ומנוצלים בתעשיית היהלומים, או שכפרים נעקרים כדי לפנות מקום לחברות הכרייה. "בן אדם כמו אהוד לא מתעניין בכל הסיפורים האלה", אומר גורם שמכיר אותו היטב. "כל עוד זה יביא לו כסף, הוא יעשה את מה שצריך".

בתקשורת בבלגיה מובעת התנגדות חריפה להסכם הפשרה עם אומגה יהלומים, לא רק משום שהסכם המס מביש מנקודת המבט של צדק חלוקתי, אלא משום שמדובר בחברה שעשתה את הונה באופן לא מוסרי. "אומגה היא חברה שאני מתעסק בה לא רק משום שהיא מעלימה מס", אומר העיתונאי רביי בפגישה בינינו בבריסל. "אני מתעסק בה גם מפני שהיא חברה שבוזזת מדינות עניות ופוגעות בזכויות אדם של אנשים שהם לא רק עניים, הם כמעט עבדים". 

8. אשת הסוד הישראלית

אבל לא רק באפריקה ממעט לניאדו לבקר. גם אל ישראל הוא מגיע לעתים רחוקות, אף שכמו באפריקה, גם בישראל יש לו נוכחות עסקית ענפה ושמו מוכר היטב בבורסת היהלומים המקומית. לבד מהחברות הישראליות שצוינו קודם ונמצאות בשליטתו, לניאדו סיפק לאורך השנים פרנסה לעורכי דין ישראלים רבים, ובהם יעקב וינרוט, רובי בכר ואודי ברזלי, שכיום מטפל בענייניו השוטפים של קובי כספי. ברזלי גם היה זה שייצג את לניאדו ב־2004 מול רשויות המס הישראליות, וקידם אישור בעבור לניאדו להעביר 20 מיליון דולר שיסווגו כהשקעה בישראל ובגינם לא ישולם מס. ההסדר הזה, שאותו אישרה הנציבה דאז טלי ירון־אלדר, זכה לביקורת מצד השלטונות הבלגיים כבר אז, וגורמים בבריסל צוטטו כבר אז כמי שאמרו כי העברת הכסף היא "הלבנת הון הנעשית באופן חשוד ואסור". אפשר לראות בכך עדות שאת שמו של לניאדו הכירו רשויות המס בבלגיה עוד לפני התפוצצות פרשת אומגה.

כריית יהלומים באנגולה. משאבי הטבע של המדינה נגזלים, והתושבים חיים בעוני מחפיר צילום: רויטרס

ואולם עם כל הכבוד לעורכי הדין המוכרים יחסית שצוינו קודם, אשת הסוד של לניאדו היא פרקליטה אנונימית יחסית בשם מיכל כספי, שלפני שנה וחצי הצטרפה כשותפה למשרד עורכי הדין הרצוג, פוקס נאמן. בדיקה בתיקים משפטיים מהעשור הקודם, למשל במערכה משפטית שניהל לניאדו מול ניסים רחמינוב, אחיו של שותפו לשעבר, מגלה כי כספי היתה שם כבר אז, עם עו"ד יואב בר נתן, אז שותפה למשרד בר נתן־שוכטוביץ (בר נתן בתגובה: "מעולם לא פגשתי את אהוד לניאדו או דיברתי עמו. מיכל כספי היא שהביאה אותו. נרשמתי כמייצג משום שהייתי שותף במשרד"). עובדת היותה של כספי עורכת דינו של לניאדו אינה ידועה לכל, ומנהל באחת החברות של לניאדו שעמו שוחחנו אמר כי הדבר ידוע למעשה רק למתי מעט, כמעט לאותם מתי מעט שיש להם את מספר הטלפון הפרטי של לניאדו.

פרט מעניין ביותר שעלה בזמן הכנת תחקיר זה הוא כי בעלה של מיכל כספי הוא לא אחר מקובי כספי, אחד משמונת האישים שבהם עסקה החקירה בבלגיה, ומי שהוזכר בכתבות בבלגיה כגורם מרכזי באופרציה של לניאדו. שמה של מיכל כספי גם מוזכר באחת החברות הישראליות שבשליטתו של כספי, מ.ד.ע.ק. יהלומים, ראשי התיבות של השמות מיכל, קובי ושני ילדיהם. מעניין לציין כי בשבוע שעבר ביקרו חוקרי משטרת ישראל בשיתוף יחידת יהלום של רשות המסים במשרדו של כספי בבורסה ברמת גן וחיפשו עדויות לפרשה מורכבת שהם חוקרים בימים אלה.

9. אפילוג

אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הפרשה המסועפת הזאת תבוא אל קצה בסוף יוני, הדדליין שהוקצב לאומגה יהלומים להעביר את 160 מיליון היורו. לניאדו אמנם יוכל לשוב בנחת, אם ירצה, לאנטוורפן, אבל ניתן להניח שיעדיף להשאיר את המדינה הזאת כזיכרון רחוק. אולי יישאר במונקו, אולי יעבור באופן קבוע ללוס אנג'לס, ואולי גם ישוב לישראל. מה שבטוח הוא שאת מערכת היחסים ההדוקה שלו עם הנסיכה איזבל הוא ימשיך לתחזק. כפי שהגדיר זאת אחד האנשים שפעם היה חברו: "קלף כזה כמו שאהוד קיבל מקבלים פעם אחת בחיים, והוא מבין את זה מצוין".

תגובות:

אהוד לניאדו סירב להגיב לכתבה וניתק את הטלפון לכתב "מוסף כלכליסט".

סילוון גולדברג אמר: "אני מאוד מצטער אבל מעדיף שלא להגיב".

עו"ד אודי ברזלי מסר בשמו של קובי כספי: "הפרשה עוסקת בחברת אומגה, שאינה קשורה כלל למרשנו. שמו של מרשנו השתרבב לפרשה עקב עניין אחר שאירע בבלגיה. מר כספי מעולם לא נחקר על ידי רשויות המכס הבלגיים. הוא מסר ביוזמתו הסברים לרשויות המכס בבלגיה, ולאחר קבלת ההסברים יצא מכתב רשמי מרשויות המכס הבלגיים, שלפיו לא נגרם כל נזק לכלכלה הבלגית, כהגדרתן. מר כספי מעולם לא נחקר ולא נקרא לחקירה על ידי אף גורם בבלגיה בפרשה האמורה. הוא גם מעולם לא נכח בבית משפט, בטריבונל משפטי או במשרדי התובע בבלגיה בקשר לפרשה האמורה. החברות הנמצאות בבעלותו של מר כספי מדווחות כחוק לרשויות בישראל.

"לגבי טענתך על הפשיטה על משרדיו של מר כספי ברמת גן: אין מדובר בפשיטה, והחוקרים בסך הכל ביקשו ממרשי מסמכים הקשורים לפרשה אחרת, שגם היא אינה קשורה אליו".

יעקב קרקו וטוביה מרום מסרו כי אינם עובדים כיום עם לניאדו או אומגה. ויויאן הוקינס־גרין ומוריס סימבר בחרו שלא להגיב לפניית "מוסף כלכליסט".

ממשרד הרצוג פוקס נאמן נמסר בשמה של מיכל כספי: "אין המשרד מגיב בתקשורת על ענייני לקוחותיו ו/או על הליכים משפטיים, או על פרטים הנוגעים להליכים שכאלה תוך כדי מהלכם".

ממשרד התובע הבלגי נמסר בתגובה ל"מוסף כלכליסט" כי הם מנועים מלאשר או להכחיש את דבר קיום החקירה והסכם הפשרה משום שהנושא עדיין נתון תחת סודיות ההליך הפלילי.

דוברת שר האוצר הבלגי, האחראי על רשויות המס והמכס, מסרה בתגובה כי המשרד אינו מתייחס בתקשורת לתיקים ספציפיים.