האם האנושות הורידה הילוך?
מה מבטיח שפריצת הדרך הגדולה עוד לפנינו? עתיד החדשנות הוא בקבלת היעלמות הדיסציפלינות. הגילויים שישנו את החיים ויגדירו מחדש את החוויה האנושית יתרחשו באזורים האקראיים של האלתור הבינתחומי
11:4316.05.13
"הבטחתם לי מושבות על מאדים. במקום זה קיבלתי את פייסבוק". הקובלנה הזאת, על רקע תמונתו של מי שמשמיע אותה, האסטרונאוט באז אלדרין, עיטרה את שער אחד הגיליונות האחרונים של כתב העת הטכנולוגי המוביל "MIT Technology Review".
אלדרין הוא מהבוגרים היותר מפורסמים של אוניברסיטת MIT הידועה. המסר שלו הוא יותר מאשר עקיצה כלפי הרווארד, המוסד המתחרה שבמורד הכביש שבמעונות הסטודנטים שלו הומצאה פייסבוק. כותרת המשנה של השער מסבירה את הכוונה: "הפסקנו לפתור בעיות גדולות".
הטענה הזאת זוכה לאזכורים רבים באחרונה. בתחילת ינואר הופיעה על שער "האקונומיסט" תמונה של פסל האדם החושב יושב על אסלה. כותרת השער: "האם אי פעם נמציא שוב משהו כל כך שימושי?". והדאגה אינה סתמית. במשך עשרות שנים הקידמה, מהמירוץ לחלל ועד האינטרנט, נדחפה בידי ממשלות. תום המלחמה הקרה הוריד את התנופה. האם דחיפה של מקורות מימון חדשים, פרטיים, תיטיב גם היא עם כלל האנושות?
פסל האדם החושב של רודן צילום: שאטרסטוק החודש ביקר בארץ פרופ' פרנק מוס, עד לאחרונה המנהל של MIT Media Lab, אחת מחממות הטכנולוגיה היצירתיות ביותר במאה ה־21. מאות המצאות משפיעות יצאו מהמעבדה הזאת, מקסדות שמאפשרות למשותקים להפעיל מחשב ועד שירות Google Street View. לפני שנתיים כתבנו כאן במדור על ספרו של מוס, "הקוסמים ושוליותיהם", שסקר את תולדות המעבדה בשלושת העשורים החולפים.
בהרצאה חגיגית בטכניון מוס אמר שחרף ההרגשה שההמצאות הגדולות כבר פותחו, יהיו עוד אסלות רבות. החזיתות עוד לפנינו. הוא העניק הצצות לדברים שעובדים עליהם כיום בבית מדרשו: מכוניות קומפקטיות בעלות נפח צנוע שישנו את תפיסת המרחב העירוני; טכנולוגיות שיעניקו למוגבלים בתנועה ובתקשורת יכולות כשל אחד האדם, ואולי יותר מהאדם הממוצע; רובוטים שיעבדו בסביבה אנושית; וגם האמנות עוברת מהפכה טכנולוגית - ואלה רק הדברים שמתרחשים במעבדה שלו.
מוס הציג את העקרונות שלדעתו חיוניים לקידמה. העיקר אינו באמת תמיכה ציבורית, אלא התלהבות. אין פיתוח בלא תשוקה. הוא גם טען שהפיתוח צריך תמיד להתרחש במקביל למחקר, ולא בעקבותיו. ההברקות אינן מתגלות בלימוד השיטתי, אלא באלתורים, בבעיות המעשיות, בין הדיסציפלינות, לא עמוק בתוכן. למעשה, עתיד החדשנות הוא בקבלת היעלמות הדיסציפלינות. הגילויים שישנו את החיים ויגדירו מחדש את החוויה האנושית יתרחשו באזורים האקראיים של האלתור הבינתחומי.
המסרים האלה עשויים להישמע כלליים ופשטניים, אך הם אינם קלים לעיכול, ולא כולם מקובלים על עמיתיו של מוס או על מעצבי מדיניות. העדפת שרוולים מופשלים ורוח אלתור על פני יצירה שיטתית של מודלים מורכבים אינה מובנת מאליה למדענים מחסידי הסדר הישן. לא כל חוקר בכיר רוצה שמעבדתו תהיה כמו המדיה של MIT. לא כל חוקר בכיר יצליח לשמור על משרתו במעבדה כזאת. אבל מוס תולה את הרוח הזאת בשאלת המסגרת: האם גם הדור הבא יהיה דור של מהפכות מדעיות וטכנולוגיות, או שהגענו לרוויה?
בישראל לדיון הזה יש השלכות מיידיות. גאוותנו, והישרדותנו, תלויים בין השאר ביזמות שלנו ובהישגיה. מי שמתקשטים בתואר "אומת הסטארט־אפ", ושגם אחרי גילויי הגז בים, משאב הטבע העיקרי שלה הוא חוכמה ותחכום, צריכים יותר מאחרים לגבש מדיניות מחקר ופיתוח - או, לפי מוס, פיתוח ומחקר - לעמוד על מותר האדם מן הבורג, ולטפח את המדע והטכנולוגיה. או, מוטב, להבין את ההבטחות שגלומות במעבר לתפיסה אחרת שלהם.
