מוכנים לטוויטר־ויזיה?

הפסח הזה, מצאתם עצמכם יושבין או מסובין? כמה מהזמן בסדר הסבתם בנינוחות לאחור, וכמה ממנו רכנתם מעל הסמארטפון?

באירוע משפחתי לא מנומס לשקוע במסכים קטנטנים ולא נעים לשבת מול מי ששקועים בהם. אבל מלבד בני משפחה וחברים, עד כמה צריכים לחשוש מפניהם ערוצי המדיה המסורתיים, המסכים הגדולים של הטלוויזיה והקולנוע, והאנשים שמתפרנסים מהם? הרי ביממה יש רק 24 שעות. מתוכן יש רק קומץ שעות פנאי, ובכל דקה בשעות הפנאי האלה מתנהל מאבק על תשומת הלב, ואיתה הכיס, של הציבור. ובינתיים, המסכים הקטנים יותר רק זוכים בעוד ועוד תשומת לב. האם הטלוויזיה תשרוד את טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק ולינקדאין? האם, כמו הרדיו בשעתו, היא תזוז הצידה ותקבל חלקת אלוהים קטנה יותר אך יציבה? האם היא תגבר?

אולי אף אחד מהשלושה.

יש עוד תשובה, מפתיעה ומעניינת. הולך וגובר הרושם שהתקשורת הוותיקה והמדיה החברתית אינן מתחרות, אלא דווקא משלימות ומעשירות זו את זו. התופעה ההולכת ונפוצה של אנשים שצופים בטלוויזיה תוך כדי שימוש במסך הקטנטן היא, לדעת כמה, אות לא להחלפת מדורת השבט המשודרת הוותיקה, אלא לאבולוציה שלה. הפטפטת וריבוי הקולות ברשת החברתית עומדים להיטמע במה שאנחנו מכנים "טלוויזיה".

התקשורת הוותיקה והמדיה החברתית משלימות זו את זו

אפשר להבין את הסיפור כולו מגיגול קצר של המילים "Habemus Papam 2005 VS 2013". התוצאות יובילו להשוואה בין תמונות הקהלים שהתאספו לרגל הכתרת האפיפיורים החדשים, ב־2005 ושוב ב־2013. התמונה מ־2005 מראה כיכר מלאה באלפי אנשים. זאת של 2013 מראה את אותה כיכר ואת אותם אלפים, אלא שבה נראות גם אלפי נקודות בוהקות של מסכי סמארטפונים וטאבלטים. אלפי אנשים משגרים ממעמד ההכתרה תמונות וסטטוסים לרשת.

וכך זה בכל אירוע גדול: היה מי שספר שבמהלך הסופרבול האחרון פורסמו בטוויטר 25 מיליון ציוצים שנגעו למשחק. אפילו במצרים פורסמו במהלך מערכת הבחירות יותר מ־8 מיליון סטטוסים פוליטיים בפייסבוק, וגם אצלנו, חוויית הצפייה ב"ליל המדגמים" במוצאי יום הבחירות השתנתה מאוד לאורו ולצליליו של זרם התגובות וההערות שצצו במסך הקטנטן. המסך הזה לא החליף את הטלוויזיה, הוא מצטרף אליה.

פרופ' דב רוי ממעבדת המדיה של אוניברסיטת MIT העניק שם לתופעה הזאת: Social Soundtrack, הפסקול החברתי. כפי שפעם היו סרטים אילמים, ואז נוסף להם ערוץ הפסקול - ורבים מאיתנו זוכרים את הופעת הסטריאו, הדולבי והקרנת הסינמסקופ, ובאחרונה נוסף בקולנוע ממד שלישי עם משקפיים נלווים - כך נוסף בימינו עוד ערוץ: עיבוד תגובותיהם של האחרים. מסך הסמארטפון הופך למקור תוכן נוסף שצמוד לסרט או לאירוע החדשותי הגדול, כמעין כתוביות נוספות שהרשת מייצרת לנו. וכמו שהפסקול שינה לבלי היכר את אמנות הקולנוע, ייתכן שהפסקול החברתי ייטמע גם הוא בטלוויזיה, באופן שיקשה להפריד ביניהם.

זה נשמע כמו נבואה ללידתו של איזה מכשיר טלוויזיה עתידני, שישלב שידורים עם תקשורת חברתית. ובכן, שורה של סטארט־אפים, גם ישראליים, אכן מנסים לפתח מכשירים וממירים כאלה. אבל יש מי שכבר עתה מתרגלים לכך שחלק מה"אקשן" בצפייה מופיע על המסך היותר גדול, וחלק ממנו, מפשרו, וגם לעתים עדכונים ממשיים בו, זורם בציוצים וסטטוסים שניגרים מהמסך היותר קטן.

מפרסמים, תסריטאים, מפיקים, ובעצם גם המשתתפים החדשים ביצירה, הקהל שהיה עד כה פאסיבי, צריכים להיערך לעולם הדו־מסכי הזה, ולמשמעות החדשה של המושג "בין יושבין ובין מסובין". כשם שלמדנו לפתח חלוקת קשב, שהיא בעצם חלוקת חושים, שאפשרה לנו לצפות בתמונות ולשמוע את הקולות, ועבור רבים מאיתנו גם לקרוא את התרגום, נצטרך להוסיף עוד חלוקה, זו שתאפשר מעקב אחר התגובות. עוד משימה למולטיטסקינג ההולך ונכפה עלינו.