הטובים למשק
הפרמטרים למדידת השפעת הפעילות העסקית על החברה
בתהליך שארך יותר משנה נבנה המדד החברתי של כלכליסט ופרופ' וינטר שלב אחר שלב. האם שכר המנהלים הבכירים מופרז או תואם את ביצועי החברה? מי משקיע בפיתוחה של החברה ביחס להכנסות?
מי משקיע בפיתוחה של החברה ביחס להכנסות?
כיצד הגיע איש העסקים אל הרווח שרשם בסוף השנה - האם זה משום שהימר בשוק המט"ח או משום שקנה מלגזות, מחשבים או פתח סניף חדש? זו השאלה שהפרמטר הזה בוחן. המדד נותן ציון גבוה יותר למי שהשקיע את רווחי החברה בהרחבת כושר הייצור שלה, ובכך הגדיל את התפוקה של המשק, אולי גם את מצבת העובדים ותרם לחברה הישראלית.
כדי לנטרל את הבדלי הגודל בין החברות ובין הענפים השונים של המשק, ההשקעה נבחנת ביחס להכנסות החברה וביחס אל שווי הרכוש הקבוע הנוכחי שלה. לכן המקומות הראשונים הם לא אלו שהשקיעו הכי הרבה אבסולוטית, אלא באופן יחסי.
במקום הראשון בפרמטר זה מתברג גרשון זלקינד, הבעלים של חברת אלקו ששולטת בין היתר בקמעונאית החשמל אלקטרה צריכה ובאלקטרה נדל"ן. אלקו השקיעה בשנה שעברה כ־175 מיליון שקל בנכסים קבועים של החברה. הסכום הזה אולי נראה זניח ביחס להכנסות של 6 מיליארד שקל, אבל בפועל מדובר בהכפלה של הנכסים הקבועים של החברה.
למקום השני מתברג אלפרד אקירוב, בעל השליטה בחברת הנדל"ן אלרוב. גם זלקינד וגם אקירוב השיגו תוצאות בינוניות בפרמטרים אחרים, אך מובילים באופן ניכר בהשקעה בנכסים קבועים.
במקום השלישי ניצבים בני הזוג יהודית ויהודה ברוניצקי, בעלי חברת אורמת, ואחריהם גיל אגמון, בעלי דלק רכב, ושאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק.
גרשון זלקינד צילום: אוראל כהן
במקור פרמטר זה היה אמור לבחון מי מאנשי העסקים משקיעים את כספי החברה בישראל ומי משתמש בהם כדי להצמיח כלכלות אחרות, אולם במהלך העבודה על המדד התברר כי מרבית החברות לא מדווחות היכן בדיוק הן משקיעות את כספן, אלא אם מדובר בהשקעה רחבת היקף.
כמה הם משפיעים על הכיס של הציבור?
הבדיקה שנערכה מביאה בחשבון שלושה משתנים עיקריים - הנתח של החברה בענף שבו היא פועלת, הנתח של הענף בהוצאות של משק בית ממוצע (כפי שקובעת הלמ"ס) וחלק הבעלות של הטייקון על החברה. לצורך הבדיקה קבענו כי רק חברות בעלות נתח שוק של 30% ויותר ייבחנו בפרמטר זה, משום שרק אלה המקרים שרשות ההגבלים העסקיים עוקבת אחריהם בשביל לבדוק אם יש ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי.
מי ששילוב של השלושה נמצא אצלו באופן הבולט הוא פטריק דרהי, בעלי HOT, שמחזיקה בנתח של 60% בשוק הטלוויזיה הרב־ערוצית, שמשמעותו הוצאה של 150 שקל בחודש בממוצע למשק בית.
במקום השני מתברג מיכאל שטראוס, שמחזיק בנתחי שוק מרשימים בכמה ענפים מרכזיים, למשל נתח שוק של 78% בתחום הקפה, או נתח של 65% משוק מעדני החלב. במקום השלישי ממוקם שאול אלוביץ', בעלי השליטה בבזק, שמחזיקה בנתח של 60% בשוק הטלפוניה הקווית ושיעור דומה בשוק תשתית האינטרנט ומחזיקה בחברה־הבת yes, שמהווה 40% משוק הטלוויזיה הרב־ערוצית.
פרמטר הריכוזיות אינו יכול לשקף באילו מקרים איש עסקים מסוים משתמש בכוחו היחסי במספר ענפי משק בשביל לייצר לעצמו רווחים מונופוליסטיים. אחרי הכל, אפילו רשות ההגבלים העסקיים לא מצליחה לעשות את זה.
לכן חברות שמוצריהן לא נכללים בסל ההוצאות של משק הבית כפי שקובעת הלמ"ס - בנקים או חברות נדל"ן מסחרי - לא נכללות בפרמטר. זו אולי הסיבה מדוע מועמדים מיידיים לקבלת דירוג שלילי גבוה - דוגמת יצחק תשובה או נוחי דנקנר - נמצאים רק במקומות ה־6 וה־11 בפרמטר, בהתאמה, מתוך 11 אנשי העסקים הרלבנטיים לפרמטר זה.
פטריק דרהי צילום: אוראל כהן
האם שכר המנהלים הבכירים מופרז או תואם את ביצועי החברה?
מי מאנשי העסקים החזקים במשק משלם למנהליו הבכירים שכר שקשור לתוצאות החברה לא בטווח הקצר, אלא בטווח הבינוני והארוך? פרמטר זה לא בודק את גובה השכר שאיש העסקים משלם לבכירים בחברות שלו, אלא את האופן שבו השכר משתנה ביחס לשינוי ברווחי החברה.
אם השכר משתנה בהתאם לאופן שבו גם הרווח משתנה, אפשר לומר שלכל הפחות מדיניות שכר המנהלים שבעלי השליטה מנהיג תואמת את ביצועי החברה, אפילו אם שכרם גבוה אבסולוטית.
אליעזר פישמן, שמתברג במקום הראשון בפרמטר זה, שומר בסך הכל על שפיות בנוגע לשכר של בכיריו. לדוגמה, אף שחברת כלכלית ירושלים של פישמן עברה מהפסד של 158 מיליון שקל ב־2009 לרווח של 477 מיליון שקל בשנה שעברה, השכר נותר כמעט ללא שינוי.
במקום השני, אולי בניגוד לדעה הרווחת בציבור הרחב, מתברג בעל השליטה בחברה לישראל עידן עופר, ששולט דרכה במפעלי ים המלח, בבתי הזיקוק בחיפה, בחברת הספנות צים, בחברת השבבים טאואר ובחברות קטנות דוגמת בטר פלייס. עופר זוכה למקום השני אף שמנהליו הבכירים זוכים לשכר גבוה מאוד, ומתברגים לרוב בצמרת טבלת שיאני השכר בכל שנה. ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, קיבל בשנה שעברה שכר בעלות שנתית של יותר מ־21 מיליון שקל. עקיבא מוזס, המנכ"ל היוצא של כיל, קיבל שכר בעלות שנתית של כ־16 מיליון שקל. עם זאת צריך לשים לב לשינוי בשכר המנהלים הבכירים של עופר בשנים 2009–2011 לעומת הרווח של כיל, החברה המרכזית בתיק האחזקות הציבורי של עופר, בשנים אלו. הראשון עלה בלא פחות מ־40%, עלייה חריגה בנוף התעשייה הישראלית בתקופת המשבר, אך הרווח הנקי בתקופה זו עלה בכ־90%.
מי משך דיבידנדים למרות הסדר חוב?
מן השנה האחרונה, 2012, זכור היטב המקרה של אילן בן־דב בפרטנר, שבסופו של דבר לא הצליח לעמוד בחובותיו ונאלץ למכור את השליטה בחברה לחיים סבן. מאז רכש את פרטנר ב־2009 משך בן־דב דיבידנד של 1.7 מיליארד שקל אבל לאחר שהתחרות בשוק הסלולר גברה ותזרים המזומנים מפרטנר לחברה־האם, שבאמצעותה בן־דב רכש אותה, סקיילקס, פסק, בן־דב התקשה לעמוד בהחזר החובות.
עידן עופר צילום: אוראל כהן משיכת הדיבידנד לכשעצמה אינה דבר בעייתי, אלא להיפך - היא מפזרת באופן שוויוני בין בעלי המניות של החברה סכום שחולק מתוך רווחיה. אבל כשמשיכת הדיבידנד נעשית רק בשביל לכסות חובות של בעל השליטה, כשמצבה הפיננסי של החברה הוא בכי רע, אזי יש כאן כדי ניצול של החברה. במקרה כזה הדיבידנד לא משרת את כלל בעלי המניות בחברה, אלא רק את בעל השליטה בה.
מי שובר את האפליה המגדרית: שיעור הנשים בקרב נושאי המשרה הבכירים
לכאורה, יש לא מעט נשים בעמדות מפתח ונפערו כבר כמה סדקים במעטה הגברי של עולם העסקים. בפועל, נשים עדיין מהוות אחוז זעיר מקרב ההנהלות הבכירות. בדיוק בנקודה זו יכולים בעלי השליטה לתת דוגמה אישית ולהכתיב נורמות חדשות, על ידי הצבת נשים בתפקידי מפתח בדירקטוריונים או בהנהלות של החברות שבשליטתם, מלבד בנות משפחה כמובן.
על פניו נראה שהמצב לא רע, לפחות ביחס לתפיסה הפטריארכלית של עולם העסקים. 16 מתוך 26 אנשי העסקים שנבדקו מעסיקים לפחות אשה אחת ברשימת חמשת מקבלי השכר הגבוה. לרוע המזל, רק חמישה מעסיקים שתי נשים בעמדות המפתח הללו באחת מהחברות שלהם: נוחי דנקנר, שרי אריסון, מוזי ורטהיים, פטריק דרהי ויצחק תשובה (שעושה זאת בדלק נדל"ן שנמצאת בהסדר חוב). אין אף איש עסקים בכיר שמעסיק שלוש נשים במשרות בכירות, כך שייווצר רוב נשי בקרב חמשת מקבלי השכר הגבוה בחברה מסוימת.
אם הנורמות ישתנו, אז אולי לא יחלוף זמן רב עד ששליש מחברי הדירקטוריונים בחברות ציבוריות יהיו נשים, כמו שמקובל במדינות סקנדינביה.
צדיק בינו צילום: אוראל כהן
מי יוצר מקומות עבודה למגוון רחב של מגזרים?
במקום הראשון במדד זה מדורג אליעזר פישמן, שכבר לפני כמה עשורים החל לשלב בעסקיו בעלי מוגבלויות כעובדים מן המניין.
יש לציין כי מתוך 25 אנשי העסקים הבכירים שנבדקו במדד "הטובים למשק" של "כלכליסט" ופרופ' וינטר ר לשמונה יש איזושהי מדיניות ברורה, גם אם לא מלאה, בנושא.
מי איש העסקים ששמר על יחס אשראי הוגן ללקוחותיו אך גם לספקים שלו?
יחס הוגן אל הלקוחות והספקים משמעו בין השאר כי מה שנכון בקצה האחד צריך להיות נכון גם בקצה השני. כלומר, אם נתת ללקוחות שלך תקופת אשראי מסוימת שבה הם צריכים לעמוד עד שישלמו לך עבור הסחורה ששילמת, אל תדחה את התשלום שלך לספקים שלך מעבר לתקופה זו.
דווקא מכיוון שהחברות הגדולות במשק משקיעות ממון רב בשיווק המוצרים שלהן אל הצרכן, הלקוח, חשוב להזכיר כי הלקוחות הם רק פן אחד של מחזיקי העניין - ה־Stake Holders - של החברה. הספקים, שלפעמים התלות שלהם בחברת הענק היא מוחלטת, הם גם הראשונים לשלם את המחיר כאשר החברה נדרשת לקיצוצים.
הפרמטר עצמו גם מביא בחשבון את גודל האשראי ללקוחות וגודל האשראי לספקים כדי לקבל מדידה יחסית, שכן מי שנותן סך אשראי גדול ללקוחות שלו יכול לדרוש בצדק גם תשלום במועדים קצרים יותר, ולהפך.
מי שנמצא במקום הראשון בדירוג הוא מיכאל שטראוס, הבעלים של ענקית המזון הנושאת את שם משפחתו.
כדי לסבר את האוזן, שטראוס שמרה ב־2011 על יחס של 0.9 בין ימי האשראי וסך האשראי לספקים וללקוחות, בעוד שכיל של עידן עופר קיבלה יחס של 22.
נוחי דנקנר צילום: גיא אסיאג
אף ששטראוס הגיע למקום הראשון בשני פרמטרים, המקום שאליו הגיע בדירוג הכללי הוא נמוך מאוד. זאת בין השאר בשל פער של פי 33 בין שכר נושאי המשרה הבכירים אצלו לבין העובד הממוצע מן השורה.
הלקוח תמיד צודק: מספר התלונות המוצדקות ביחס למספר הלקוחות
מבין הנתונים הקיימים בענפי התקשורת, הבנקים והביטוח, הדירוג מעלה כי במקום הראשון ביחס ללקוחות - כלומר איש העסקים שנרשמו לרעת החברה שלו הכי הרבה תלונות מוצדקות ביחס לגודל החברה שלו - נמצא פטריק דרהי, בעל השליטה ב־HOT. על כל 10,000 מנויים הוגשו נגד החברה 4.45 תלונות שהתבררו כמוצדקות. נגד המתחרה בזק של אלוביץ' אמנם הוגש שיעור גבוה יותר של תלונות מוצדקות ביחס לגודלה - 5.15 תלונות לכל 10,000 מנויים, אך נתח השליטה של אלוביץ' בבזק היה בשנה שעברה כ־30%, לעומת כ־69% של דרהי ב־HOT.
מי דוחף לציבור המשקיעים את הנכסים הבעייתיים של החברות הפרטיות שלו?
אחת מעסקאות בעלי העניין השנויות ביותר במחלוקת מהשנים האחרונות היא עסקת ישראייר. במסגרת אותה עסקה מיזג נוחי דנקנר את חברת התעופה שהייתה בבעלותו הפרטית עם כלל תיירות, שהיא חברה ציבורית, ובדרך למעשה העביר את הערבויות האישיות שלו לחובות של ישראייר לציבור המשקיעים באי.די.בי.
דנקנר הוא גם איש העסקים שביצע הכי הרבה עסקאות בעלי עניין בשנה הקודמת - 48 במספר, אך בשל אופן החישוב של הפרמטר, המביא בחשבון גם את נתח השליטה והיחס בין החברה למתחרותיה בענף, הוא לא מדורג בין חמשת האחרונים אלא במקום ה־15 מבין 26 הטייקונים שנבדקו.
אופן החישוב עסקאות בעלי עניין הן לא רק העברת שליטה בחברות, אלא גם שינוי תנאי שכר לבעלי השליטה. ובכל מקרה, לשם השוואה, במקום הראשון בדירוג - בשל נתח השליטה שלו בחברות בבעלותו וביחס למתחרים - נמצא מיקי פדרמן שבין השאר מלונות דן שבבעלותו מכרה בינואר 2011 דירה בבעלותה ללא אחרת מאשר בתו של פדרמן, בסכום של כ־3.2 מיליון שקל.
מיקי פדרמן משמאל (עם יאיר שמיר) צילום: שייקה איתן
במקום השני בדירוג נמצא אליעזר פישמן, שמבני תעשיה בבעלותו (בשליטה ישירה של 57%) ביצעה עשר עסקאות שכאלו בשנה שעברה. שלישי בדירוג מגיע פטריק דרהי, ש־HOT שלו ביצעה רק עסקה אחת, אבל ביחס למתחריו מדובר על אחת יותר מרובם.
מי שומר על שיעור מועסקים גבוה בארץ מתוך כלל המועסקים בחברה?
הפרמטר של שיעור המועסקים בישראל נראה על פניו טריוויאלי, אבל יש לזכור שכל המדד החברתי בנוי באופן יחסי. לכן, אף שברוב החברות הישראליות כל העובדים או כמעט כל העובדים מועסקים בישראל, יש יתרון למי שבענף שלו רוצים לגייס עובדים בחו"ל אבל הוא מעדיף להגדיל את מצבת העובדים הישראלים. לכן שניים מבכירי ענף הנדל"ן המניב - יהודה נפתלי, בעלי ביג, ומיקי פדרמן, בעלי מלונות דן - ממוקמים בשני המקומות הראשונים, שכן החברות שבבעלותם מעסיקות כמעט אך ורק ישראלים.
שלא יובן לא נכון, מטבע הדברים חברות גדולות כמו אלו שנבדקו במדד שואפות להרחיב את עסקיהן אל מחוץ לגבולות המשק הקטן של ישראל. שטראוס, לדוגמה, החלה בשנים האחרונות לפנות בהצלחה אל שוק המזון של ארצות הברית, בעודה מנסה לשמור על ציביון "ישראלי" של המותגים השונים שלה. הפער בין התדמית השיווקית לנתונים בא לידי ביטוי בכך שרוב העובדים שלה נמצאים בכלל בחו"ל.
יהודה נפתלי צילום: עמית שעל
מי עושה הכל כדי שלא לשלם מסים?
אף שתשלום מסים כחוק יכול להוות תרומה משמעותית פי כמה לחברה מאשר צ'ק בן חמש ספרות למועדון נוער, חלק מאנשי העסקים הבכירים בונים קונסטרוקציות משפטיות וחשבונאיות סבוכות כדי לא לשלם מסים בישראל, אלא במקומות אחרים. וכאלה שמשלמים בישראל, לא תמיד עושים זאת כפי שקבע החוק, או בזמן.
אין זה אומר שוויכוח עם רשות המסים על גובה המס שצריך לשלם הוא לא מוסרי - סביר להניח שמרבית הישראלים יגידו שצריך לעשות הכל בשביל לדפוק את רשות המסים - אבל צריך וגם אפשר לתמרץ את אלו מבין אנשי העסקים הבכירים שמשלמים את המסים שלהם כמו שצריך, עם פחות תכנוני ותחמוני מס הנעשים בעזרת פירמות רואי חשבון מתוגמלות היטב.
רוב החברות משלמות את מסיהן ללא ויכוחים מתמשכים עם רשות המסים, אם כי אולי זה מפני שמלכתחילה רואי החשבון שלהן מכירים את הפתחים והסדקים שהחוק מאפשר כדי להקטין את חבות המס. ובכל זאת, מי שהגיעו למקום הראשון והלא מחמיא בפרמטר זה הם בני משפחת המבורגר, בעלי השליטה בחברת הביטוח הראל. ב־2011 עוד נותרו להם 60 מיליון שקל לא פתורים מול רשות המסים. מדובר בכ־0.68% בלבד מהכנסות החברה בשנת 2011, אך בכל זאת זוהי חריגה גדולה מאוד מהנורמה של ענף הביטוח.
יאיר המבורגר צילום: טל שחר
נוחי דנקנר אמנם ממוקם רק במקום השמיני בפרמטר הזה, אבל הוא רשם שיא קטן משלו בחברת נכסים ובנין שבבעלותו, שלה דיון פתוח מול רשות המסים על כ־88 מיליון שקל השווים ל־11% מהכנסות החברה בשנה שעברה.
התחושה הרחבה של הציבור כי מי שהממון בכיסו דווקא לו קל יותר להתחמק מתשלומי מס מלאים היא אולי מוצדקת ואולי לא.
עם זאת, תחושה זו היא גם מה שמהווה תירוץ לעסקים הקטנים לנסות ולעשות את מה שאחיהם הגדולים עושים בהצלחה.
לכתבות נוספות בנושא "הטובים למשק"
משמעות הקפיטליזם אינה להיות כמה שיותר עשיר
הפרמטרים למדידת ההשקעה בעובדים
הפרמטרים למדידת פעילות פילנתרופית
