הטובים למשק
כך בנינו את מדד "הטובים למשק"
בתהליך שארך יותר משנה נבנה המדד החברתי של "כלכליסט" ופרופ' וינטר שלב אחר שלב. מהחזון הבסיסי, דרך ניסוי וטעייה רבים ובלי יותר מדי שיתוף פעולה מצד הטייקונים עצמם
06:4827.12.12
בנובמבר 2011 פרסם פרופ' איל וינטר מאמר דעה ב"כלכליסט", שמבלי להתכוון סלל את הדרך לשנה של עבודה מאומצת על פרויקט יומרני - ליצור לראשונה בישראל מדד שימדוד עד כמה אנשי העסקים הישראליים תורמים לחברה, ולא רק מצטלמים במעמד גזירת הסרט.
המדד הוא מסוג הפרויקטים שבתחילת הדרך כל מי ששומע עליו אומר שמדובר ב"רעיון נפלא, אבל אין סיכוי שתצליחו לעשות אותו". ואמנם, יותר משנה חלפה מהרגע שפרופ' וינטר שחרר את הרעיון אל אוויר העולם ועד שהדירוג רואה אור. אין זה דבר של מה בכך. לפחות עבור עיתון, שאינו מכון מחקר שורץ דוקטורנטים תאבי איסוף ועיבוד נתונים, מדובר בפרויקט מרחיק לכת.
כמו כל הכלכלנים, וינטר מאמין שבני אדם פועלים על פי תמריצים שונים. כשהוא בחן את דירוגי העושר השונים של הטייקונים שמתפרסמים חדשות לבקרים הוא הגיע למסקנה שהם מהווים תמריץ עבור הטייקונים רק להגדיל את עושרם, בלי לתת דין וחשבון על הדרך שבה הם עושים זאת.
במאמר שפרסם הציע וינטר ליצור לטייקונים דירוג שונה, שבוחן את תרומתם האמיתית, בתקווה שדירוג כזה יתמרץ אותם להשפיע לטובה על החברה שהם חיים בה, ולא רק לצבור עושר. כאן בדיוק טמונה היומרה של המדד, אולם גם הפוטנציאל שבו. שכן, מדד "הטובים למשק" אמור להוות את התמריץ הזה בדיוק. אם הוא נבנה נכון, הוא יהפוך "גם את הטייקונים הציניים ביותר לטייקונים חברתיים, ובמקום להתחרות על גבנו יתחרו על רווחתנו", כפי שכתב אז פרופ' וינטר.
עקרונות המפתח
כדי ליצור מדד שאכן יכול להוות תמריץ לשינוי, גם אם אטי והדרגתי, היה הכרח לבנות אותו כך שלא יניח את המבוקש, כלומר לא לבנות מדד שיבדוק אם עולם העסקים הישראלי פועל לפי נורמות ערכיות שאנחנו חשבנו שהן נכונות. תחת זאת ביקשנו לבדוק אם בתוך עולם העסקים הישראלי ניתן לזהות בעלי הון ששוברים מבנה, מתנהגים אחרת ומביאים בחשבון גם ערכים אחרים מלבד מקסום רווח. נקודת מבט זו הכתיבה שהמדד לא יבדוק מספרים אבסולוטיים, אלא יהיה רגיש לאופן שבו מתנהל העולם העסקי.
מרגישות זו נגזרים שני עקרונות מפתח: העיקרון הראשון הוא לבדוק שינויים לאורך זמן או לעומת פרמטר כלשהו ולא מצב נתון. למשל, המדד לא בודק אם המשכורות לבכירים בחברה גבוהות או נמוכות, אלא איך התפתחו רמות השכר בחברה לאורך השנים ביחס לשינוי ברווחיה. במקביל, המדד בודק מהם פערי השכר בין הבכירים בחברה לבין השכר הממוצע של יתר העובדים, כדי לבדוק כיצד בעל השליטה בוחר לחלק את הפירות.
העיקרון השני הוא יחסיות. מתוך הבנה שהחברות שהמדד בוחן שונות זו מזו בדרכים רבות היה ברור שצריך לנטרל את השונות כדי שנוכל להשוות ביניהן. לשם כך הוחלט גם לנרמל כל פרמטר בגודל של החברה עצמה, לדוגמה שומת מס פחותה יחסית לגודל ההכנסה, אבל גם לתקן את הציון שיתקבל לאחר מכן לפי הציונים של כל שאר החברות באותו ענף.
ובכל זאת, למרות הרגישות לקודים שמכתיבים את התנהלות העולם העסקי היום, הגישה הבסיסית שהנחתה אותנו היתה אחרת. גישה שמרחיבה את מושג בעלי העניין בחברה מעבר למקובל, גישת ה־Stake Holders. לפי גישה זו בעלי העניין בחברה הם לא רק בעלי השליטה ובעלי המניות אלא גם העובדים, הלקוחות והספקים. חברה שמביאה בחשבון את השיקולים של כל אלה עשויה להיות גם חברה מצליחה וגם תורמת לרווחת החברה כולה.
איפה היינו ומה עשינו
הדרך ליעד הסופי היתה ארוכה, וכללה לא מעט ניסוי, טעייה ותהייה. במשך שנה חפרנו בדו"חות של כמעט כל החברות הגדולות במשק, וניסינו להבין טוב יותר איך בעלי השליטה שלהן מנהלים אותן, איזה סט שיקולים מנחה אותם, ומדוע דווקא הם. במהלך הדרך גילינו שלמרות המאמצים, רב הנסתר על הגלוי.
את הלקח הזה למדנו בדרך הקשה. כשלא הצלחנו להשיג נתונים באופן רשמי - למשל, מדו"חות או ממקורות מידע פומביים ומוכרים כמו גופים ממשלתיים - פנינו ישירות לחברות עצמן כדי לקבל את הנתונים החסרים. בשום מקרה לא ביקשנו מהחברות לחשוף סודות מסחריים, אלא לקבל נתונים שחשיפתם לא אמורה להוות בעיה, לכאורה. אף על פי כן, כמעט כל החברות שפנינו אליהן סירבו לשתף פעולה.
כך הבנו שחברה שלא רוצה שהציבור יידע ששיעור גבוה מעובדיה משתכר שכר מינימום, תמצא את הדרך להסתיר זאת. הדבר נכון גם לגבי חברות שמשלמות את מרבית מסיהן בחו"ל, לגבי היקף תביעות של עובדים את החברה ועוד. חלק מהחברות הסתתרו מאחורי תירוצים משפטיים. אחרות ניסו להפעיל לחץ בשיחות אל אנשי המערכת בניסיון לברר מה אנו עושים. ואף שהודענו לחברות הללו כי אי־מסירת הנתונים עלולה לפגוע בציון שיקבלו במדד, הדבר לא עזר.
אז ממה מורכב המדד
לכן היה ברור שנדרש מאיתנו לפעול בנחישות כפולה, לנסות לחשוף את המספרים בזמן שהחברות שאנחנו בודקים מנסות להסתיר את הנתונים.
השאלה הראשונה ששאלנו היא את מי לבדוק. האם נסתפק בחשודים המיידיים - הטייקונים - או נרחיב את הבדיקה. מתוך רצון לקבל תמונה שלמה ככל האפשר, הוחלט לבדוק כל בעל הון ישראלי שהוא בעלים של חברה כלשהי במדד ת"א־100 ששווי השוק שלה בסוף 2011 עמד על מיליארד שקל לפחות. ידענו שמשמעות ההחלטה שקיבלנו היא שחלק מן החברות ובעלי ההון יישארו מחוץ לבדיקה. חברות ללא גרעין שליטה למשל, דוגמת טבע או בנק לאומי, לא נבדקו. גם חברות פרטיות גדולות - קוקה־קולה וטרה של מוזי ורטהיים וחברות האחזקה הפרטיות של הטייקונים - נשארו בחוץ. בכל זאת, יצאנו לדרך עם קבוצת היעד: 61 חברות ששייכות ל־25 בעלי שליטה, ב־13 ענפים שונים.
המדד הכללי הורכב משלושה מדדי משנה - השקעה בעובדים, פילנתרופיה והשפעת הפעילות העסקית על המשק. כל מדד משנה הורכב מקבוצת פרמטרים, ששמים דגש על פעילות בעלי השליטה. מתוך עשרות פרמטרים שחשבנו עליהם נותרו לבסוף 21, שנבחרו במשותף על ידי "כלכליסט", פרופ' וינטר ואמיר ג'ירייס, לשעבר עוזר מחקר לפרופ' וינטר ואנליסט בבית ההשקעות מיטב. חלק מהפרמטרים נפלו בגלל אי־יכולת לקבל נתונים מהחברות, חלק נפלו כי לא נמצאה הדרך להפוך אותם למדידים. הנתונים שאספנו כדי ליצוק תוכן לפרמטרים שנקבעו לקוחים מהדו"חות השנתיים של החברות שבבעלות בעלי ההון לשנים 2009–2011.
כאן מתחיל החלק המסובך. כל פרמטר מורכב מנוסחה שאליה מכניסים את הנתונים הנדרשים מהדו"חות ומתקבל ציון כלשהו. חברה קיבלה ציון בכל פרמטר וציון זה הושווה לציוני יתר החברות בענף שהחברה פועלת בו. לאחר שנאספו הציונים קיבלנו את הציון של כל אחת מהחברות בכל אחד משלושת מדדי המשנה, והציון של כל חברה בכל מדד משנה הוכפל באחוז השליטה הישיר של בעל השליטה. הדירוג הסופי הוא שקלול הציונים שקיבל כל בעל שליטה במדדי המשנה, תוך מתן משקל מתאים לגודלו של כל מדד משנה.
בשורה התחתונה, ניתן לדרג את כל בעלי השליטה גם באופן מצרפי, גם לפי עולמות תוכן שונים ואפילו לפי פרמטרים מסוימים. באופן הזה ניתן יהיה לראות בדיוק מי לוקח רווח לכיסו ומי משתמש בו לגיוס עובדים או להקמת מפעלים. מי באמת מייצרים מקומות עבודה ומי רק מתגמלים את המנהלים הבכירים בלי קשר לרווחי החברה. באופן הזה, אנו מקווים, נוכל להציע מדי שנה מדד שאכן יהווה תמריץ לבעלי השליטה להביא בחשבון שיקולים נוספים בזמן שהם עושים עסקים. הנורמה הזו הולכת ומתחדדת במדינות רבות אחרות. אולי כל מה שבעלי השליטה הישראלים צריכים בשביל להתחיל לעשות זאת הוא רק תמריץ.
