מתי כדאי להיות אטי?

כמעט כולם אומרים שהמהירות עדיפה, ומוטב להיות פזיז מאשר להישאר מאחור. חברות צריכות להיות קטנות וזריזות, סוחרי בורסה צריכים לזהות ראשונים את השינוי, וברב־המכר העולמי "ממבט ראשון" סיכם העיתונאי מלקולם גלדוול את המחקרים שמראים שאנחנו מטבענו מהירי החלטה - ושזה טוב. תחושות הבטן שלנו, כתב גלדוול, הן תוצר של מנגנון מורכב שפועל בירכתי המוח, ובשברירי שנייה משקלל שנים של ניסיון. אצל בעלי ניסיון האינסטינקט הראשוני שווה זהב, כתב. והרי גם במקורותינו נאמר "ישועת השם כהרף עין". או לפחות כך היא צריכה להיות.

פרנק פורטנוי, פרופסור למשפטים ומימון באוניברסיטת סן דייגו, חושב אחרת. בספרו החדש "Wait: The Art and Science of Delay" ("חכה: האמנות והמדע של ההשתהות") פורטנוי סוקר את אותו עולם שסקר גלדוול, ומביא ממצאים ומחקרים עדכניים שמגלים שמבין הפתגמים, "החיפזון מהשטן" הוא הנכון יותר, ושלא במקרה המנהלים, אנשי העסקים, האסטרטגים והמומחים הגדולים בתחומם דווקא משתהים עוד ועוד, ומוסרים את החלטתם תמיד ברגע האחרון. מדעית, הוא אומר בשונה מגלדוול, ההשתהות עד לרגע האחרון האפשרי עוזרת לקבל את ההחלטה הטובה ביותר.

פורטנוי לא מדבר רק על החלטות עסקיות ופיננסיות. הוא מראה שלא תמיד האקדוחן ששולף ראשון מנצח בדו־קרב. במסגרת ההמחשות מהיומיום הוא מביא גם מנהלים שכאשר יש להם שנה שלמה לקבל החלטה, הם מודיעים עליה רק אחרי 354 ימים, וגם קומיקאים שכוחם הוא בכך שהם חושבים מהר אך מדברים לאט, ומתאפקים לרגע הנכון לשחרר את שורת המחץ. גם כאשר ההחלטה באמת צריכה להתקבל בשבריר שנייה, לדוגמה במשחק טניס או בייסבול, ניתוח של משחקים מצולמים מראה שהשחקנים המקצועיים ביותר מנצלים כמה שיותר מהשנייה שלרשותם כדי להבין את המתרחש, וממש ברסיסי השנייה האחרונים שנותרו להם מגיבים, במהירות הבזק ובכל הכוח.

השתהות עוזרת לקבל את ההחלטה הטובה ביותר

הספר, דרך אגב, מוקדש לכלבו של המחבר, שגם מככב בו, כדוגמה לכך שגם בעלי חיים יודעים, כאשר מלמדים אותם, לדחות את הסיפוק מהפעולה והתוצאה המיידית, ולהרוויח מכך.

ההוראה של פורטנוי פשוטה: לנהוג כמו המומחים המובילים בתחומם פירושו גם לקבל את ההחלטות ברגע האחרון האפשרי. לא לשים בצד ולשכוח, ולהיזכר ברגע האחרון. גם לא לשים בצד ולזכור, ולגשת לזה רק כשהזמן נגמר. לא לנהוג בדחיינות, אלא לשקול את העניין, ללמוד אותו, להתגבר על דחפים ותחושות בטן, וגם כשבטוחים בהחלטה,

לחכות בכל זאת לרגע האחרון, ואז להחליט. אם יש עשר שניות, לחכות תשע. אם יש עשרה חודשים, להשמיע את ההחלטה בימים האחרונים. התוצאות יהיו טובות יותר. ולא תמיד זה קל. מי שהציץ בכתבה על השליטה העצמית שמתפרסמת בגיליון זה יודע שאיפוק גוזל לא פחות אנרגיה ומאמץ מאשר פעולה, ושבטווח הארוך המתאפקים הם המנצחים.

ההמלצה להשתהות קצת נוגעת להרבה יותר מאשר קבלת החלטות. נקמה שהוכנה בקפדנות מתוקה יותר מתגובת נגד פזיזה. וגם בקשת סליחה מאוחרת, שהתעכבה עד שהבשילה, אמינה יותר, ולרוב באמת כנה יותר. אז בין אם מדובר בהתנצלות או חיזור, במעקב אחרי ראיון עבודה או עדכון בהתקדמות פרויקט, בהחלטת השקעה או בתגובה למכתב מאיים מעורך דין, העצה של המומחה למשפטים ומימון מסן דייגו היא - העריכו תחילה את המצב. העריכו את מגבלת הזמן, ושאלו את עצמכם: כמה זמן יש לי לקבל החלטה? ואז חשבו על כך בשלווה ואיפוק, בלי לחץ ובלי דפיקות לב, וברסיס השנייה האחרון הכו בכדור במהירות הבזק ובכל הכוח.