זהירות, המצב נפיץ

לכאורה, הממשלה שינתה יעדים לאור המצב הכלכלי, כדי להפוך אותם לריאליים יותר. בפועל, הפער בין היעדים שנקבעו לבין היכולת להשיגם עדיין גדול מאוד.

ראשית, גם יעד של 3% גירעון בשנת 2013 הוא כעת בגדר משאלה בלבד, כי כדי להשיגו יש לבצע קיצוצים והעלאות מסים בהיקף של 20-15 מיליארד שקל, עליהם עדיין לא החליטה הממשלה. במציאות הפוליטית והחברתית הקיימת, משימה זו לא נראית פשוטה לביצוע. שנית, גם היעדים לשנים הבאות נראים קשים עד בלתי אפשריים לביצוע.

צמיחה דימיונית

לפי המסמך של בנק ישראל שפורסם בסוף שנת 2011 - "הביצוע הצפוי של תקציב המדינה בשנת 2012 ובטווח הבינוני מול יעדי התקציב" - כדי להגיע לתוואי הגירעון הדומה מאוד לזה שעליו החליטה הממשלה וליחס חוב תוצר של 60% בשנת 2020, המשק צריך לצמוח בקצב של כ-4.5% בממוצע עד לשנת 2020. קצב צמיחה זה נראה במקרה הטוב כאופטימי למדי, או במקרה הפחות טוב רחוק מלהיות ריאלי בסביבה הכלכלית הקיימת בעולם, בהתחשב בעובדה ששיעור האבטלה במשק כבר נמצא בתחתית.

בתרחיש יותר ריאלי של צמיחה בקצב של 3.25% בממוצע, הגירעון יישאר ברמה של 3% ויחס החוב תוצר יוותר ברמה של כ-75% עד שנת 2020, אלא אם הממשלה תנקוט בצעדים משמעותיים לקיצוץ בהוצאות או תעלה מסים בצורה חדה - ובעצם תמחק את רוב הורדות המס במסגרת הרפורמה במס שהחלה באמצע העשור הקודם.

כך, שעל סמך הניתוח של בנק ישראל, קשה לומר שהממשלה קיבלה החלטות שמשדרות אמינות וכנראה שכל היעדים עוד ישונו בעתיד יותר מפעם אחת. מציאות זאת עלולה לגבות מחיר כבד מהמשק, וכדי להמחיש זאת אפשר לפנות לניסיון שהיה בדיוק לפני עשור.

יובל שטייניץ. הגירעון מתאגר את הממשלה צילום: בלומברג

ההיסטוריה חוזרת

הויכוח המתעורר בין בנק ישראל, המבקר את המדיניות התקציבית של הממשלה, ובין קובעי המדיניות במשק מחזיר אותנו לשנת 2002. אז הכול התחיל מעלייה בגירעון והרעה במצב הכלכלי והביטחוני. בנק ישראל הגיע לסיכום עם משרד האוצר, במסגרתו בחודש דצמבר 2001 הוריד את הריבית ב-2%. בתמורה שר האוצר התחייב לצמצם את הגירעון ב-6 מיליארד שקל והסיר מגבלות בתחום המק"מ והמט"ח. תחילה תגובת השווקים למהלך הייתה חיובית.

סוף הסיפור הוא שהאוצר לא עמד בהבטחתו (הקיצוץ בתקציב נעשה בשלב הרבה יותר מאוחר, ביוני 2002, במטרה להרגיע את השווקים הפיננסיים). השווקים הבינו במהירות שהממשלה פועלת בחוסר אמינות, מה שהוביל לעלייה חדה בעלויות המימון של הממשלה ולפיחות חד של השקל.

קריאת נאומיו של הנגיד דאז דוד קליין, המזהיר את הממשלה מפני סיכון הגירעון, מזכירה מאוד את ההתרחשויות האחרונות. לראיה, הנה ציטוט מנאומו בחודש ינואר 2002, זמן קצר לאחר הורדת הריבית: "את יעד הגירעון ל-2002 יש להתאים מ-3% ל-2.5%, דבר שיגדיל את האמינות של תוואי הירידה עליו החליטה הממשלה" – נשמע מוכר, לא?

שיעור מן העבר מלמד אותנו שהסיכון לאובדן אמינותה של המדיניות הכלכלית עלול לעלות ביוקר בסביבה הכלכלית "הנפיצה" השוררת היום. מספיק שהמצב הכלכלי יחמיר עוד קצת ויגדיל עוד יותר את הגירעון, שחברת דירוג אשראי כלשהי תשמיע אי שביעות רצון מהתנהלות הממשלה, או שיתרחש אירוע בטחוני כלשהו (לא עלינו), והדברים עלולים להשתנות במהירות. שוק איגרות החוב שמוכן לקלוט היום בלי בעיה את ההלוואות הגדולות שנוטלת הממשלה לצורך מימון הגירעון, ישנה במהירות את הסנטימנט וידרוש מהממשלה עלות הרבה יותר גבוהה בגין אותן הלוואות. אז, כדי להתמודד עם הבעיה, תידרש הממשלה לצעדים כואבים בהרבה מאלה שהיא נדרשת לבצע היום, כדי לשפר את אמינות מדיניותה. לכן מוטב לאמץ מדיניות פיסקאלית אחראית יותר מוקדם, מאשר מאוחר מדי ובעלות גבוהה לאין שיעור.

הכותב הוא הכלכלן הראשי של דש ברוקראז'