האם יש מתכון למקוריות?

גם ג'ונה לרר מנסה לפצח את סוד היצירתיות של הישראלים. לדבריו, אך גם לדברי קברניטי טכנולוגיה כגון סרגיי ברין ואריק שמידט מגוגל וסטיב באלמר ממיקרוסופט, כאן בישראל קורה משהו שגורם לנו להוביל על היפנים, הקוריאנים, ההודים והבריטים. בועת היצירתיות שהיא אנחנו הופכת את ישראל מרצועת אדמה צחיחה, מוקפת אויבים ונטולת משאבי טבע, למעיין של המצאות ופטנטים. לרר, עיתונאי אמריקאי צעיר שנהפך למדווח ופרשן פופולרי של מדעי המוח, סובר שאחראיות לכך צפיפות האוכלוסין והעובדה ש"כולם מכירים את כולם", לכל הפחות בהיכרות שטחית שמביאה לתדירות גבוהה של החלפת רעיונות ושיתופי פעולה, שבתורם מולידים יותר יוזמות, ניסיונות והברקות, והם סוד הצלחת ההייטק הישראלי. את ההסבר הזה הוא שמע מיוסי ורדי, שאיתו שוחח בזמן כתיבת הספר "Imagine: How Creativity Works" (בתרגום חופשי: "דמיין: איך עובדת היצירתיות"), שבו לרר מנסה לפענח את היצירתיות האנושית ולוקח את קוראיו למסע בין חדשנים, יזמים, ממציאים ויוצרים בכל התחומים.

שם הספר מעלה באוב את ג'ון לנון, ובין דפיו אנו פוגשים את בוב דילן מחבר את שיריו, את הכימאים שהמציאו את הפתקיות הצהובות, משוררים בשיעור קומתו של סמואל קולרידג', את סטיב ג'ובס, בעודו מקים את אולפני פיקסאר בימי גלותו מאפל, ואפילו מגלים שם איך בחברת מאטל הכניסו שינויים קטנים בבובות מין כדי להפוך אותן לברבי, הצעצוע לילדות הנמכר בכל הזמנים.

יש מתכון למקוריות? צילום: שאטרסטוק

במסע הזה לרר מלקט תובנות והצעות לחידוד היצירתיות, שרבות מהן בנליות: מההמלצה להתעורר בעזרת מקלחת, שתרגיע את המחשבות ותשלח אותן לנדוד, במקום בעזרת כוס קפה שבעיקר תמריץ את הדם; או ההצעה לקטוע לעתים ריכוז מאומץ לטובת חלימה בהקיץ או טיול על חוף הים. כולן תזכורות נעימות לעצות מוכרות, שמלוות במידע על חקר פעילות המוח שמגבה את החוכמה הישנה בתוקף קצת יותר מדעי.

אבל לצד המוכר, לרר מביא גם כמה רעיונות חדשים. לדוגמה, מעטים יודעים שהצבע הכחול משפיע לטובה על החשיבה החופשית והיצירתית, בעוד שצבע אדום מעודד יותר דיוק - וחרדה. שעות הערות הראשונות לרוב פוריות ויצירתיות יותר מיתר היום. נוסף על כך, ממצאי מחקרים מגלים שישיבות "סיעור מוחות" מזיקות ליצירתיות, בעיקר כי לרוב הביקורת והחשיבה האחרת דווקא מעוקרות ומושתקות בהן. במקום ישיבות, לרר ממליץ למקם את השירותים וחדרי האוכל דווקא במרכז בנייני המשרדים כדי לגרום לעובדים להיפגש יותר, וכך להיחשף יותר למחשבות איש של רעהו.

לרר רק בן 31, וזהו כבר ספרו השני שאני כותב עליו כאן, והשלישי בסך הכל. מיליוני אנשים מכירים אותו כעיתונאי רהוט שמיטיב לסכם ידע מדעי מורכב מאזורי קו התפר שבין הפסיכולוגיה והביולוגיה. שני ספריו האחרונים הפכו לרבי־מכר, ועם האהדה הרבה צצו גם ביקורות. רבים שואלים אם לא אצה ללרר הדרך עד כדי הפשטת יתר.

אבל לרר עצמו לא עוצר באדום. כזכור, הוא מעדיף כחול. הוא משמש דוגמה חיה לפוריות ויצירתיות וגם לטיפול מקיף ואחראי בנושא. ספרו הקודם עסק בקבלת החלטות, שם שמור תפקיד לא קטן לתהליכים הנוירולוגיים של חשיבה הכרתית. וגם כאן, כשהמיקוד הוא לא בהחלטות מודעות אלא ברעיונות שכאילו "צצים להם" ממעמקי המוח, לרר מנהיר את המידע הרב שהצטבר בתחום. כמו כן, הוא עורך דיון מעמיק ומעורר מחלוקת לגבי שאלת המקוריות שביצירתיות, המהות של זכויות יוצרים וההשלכות של חקיקה ואכיפה בתחום. לדבריו, חוקי זכויות היוצרים כיום מתפקדים עבור כל החברה כמו צבע אדום ומעקר. הוא דוגל בשיתוף ידע ותכנים, וביצירה שניזונה ללא רגשי אשם מפירות היצירתיות של אחרים. למעשה, גם מי שמכיר את כל עצותיו השימושיות של לרר ליצירתיות צריך להקשיב לו כשהוא אומר ששינוי הגישה לקניין רוחני הכרחי ליצירה האנושית. זה אפילו מדעי.