איך קוראים את העתיד באשפה?

אחת מכל שש משאיות באמריקה היא משאית זבל. אם יעמידו בשורה את שקיות האשפה שמשאיות מפנות מבתי העולם בכל שנה, טור הזבל יקיף את קו המשווה עשר פעמים, או לחלופין יגיע עד הירח. האמריקאי הממוצע, שהוא שיאן העולם בזבל, מייצר יותר משלושה ק"ג פסולת ביום ויותר ממאה טונות פסולת במשך חייו. והחשבון הזה לא כולל פסולת תעשייתית. אחרי מותנו, גווייתנו תתפוס חלקת קבר, אבל הפסולת שייצרנו בחיינו תופסת שטח שמקביל ליותר מאלף חלקות קבר. לנפש.

הזבל שהולך ונערם, מהר הפסולת במזבלה העירונית של ניו יורק עד לגבעה של חירייה, אינו רק כיעור. הוא גם מהווה איום. בעשורים האחרונים נוספו לממשלות בעולם משרדים ושרים להגנת הסביבה - בארצות הברית ב־1970, ביפן ב־1971, בישראל ב־1988, ואפילו בתאילנד קם משרד ממשלתי כזה ב־2002. צדי הכבישים מלאים שלטי "אל תזבל, תמחזר", ובבתי ספר מלמדים על סכנות ההתחממות הגלובלית. זבל הוא גם הזדמנות: המיליארדרית הסינית הראשונה, ז'אנג ין שמה, התעשרה מיבוא פסולת נייר מאמריקה ומיחזורה על אדמת אסיה. בעוד סין מייצאת לארצות הברית ציוד מחשוב בכ־50 מיליארד דולר בשנה, ארצות הברית מחזירה לסין את הפסולת תמורת כ־8 מיליארד דולר בשנה.

הזבל שהולך ונערם, מהר הפסולת במזבלה העירונית של ניו יורק עד לגבעה של חירייה, אינו רק כיעור. הוא גם מהווה איום צילום: שאטרסטוק

אבל זבל אינו רק תוצר תעשייתי גשמי. אם יודעים איך, אפשר ללמוד ממנו הרבה על עצמנו. הוא מידע מרוכז על אנרגיה, מזון, בריאות, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים, כלכלה ושינויי אקלים, ונחבאת בו אספקלריה על חיינו, סדרי העדיפויות שלנו, כישלונותינו ומאוויינו, ששוכנים בו מרוכזים וממוקדים הרבה יותר מאשר בעולם הנקי. כך טוען העיתונאי זוכה הפוליצר אדוארד יוּמס, ששני פרקים בספרו החדש "Garbology" (בתרגום חופשי: "זבלולוגיה") עוסקים בניסיון לערוך מחקר תרבותי על בסיס הפסולת שנערמת בהרי האשפה של ניו יורק ולוס אנג'לס. האחרון היה לפני כ־60 שנה עמק שאכלס חוות ורפתות, ובמקומו מתנשא כיום הר בגובה של 150 מטר.

אם יעמידו בשורה את שקיות האשפה שמשאיות מפנות מבתי העולם בכל שנה, טור הזבל יקיף את קו המשווה עשר פעמים, או לחלופין יגיע עד הירח

הביקור הארכיאולוגי של יומס בהרי וקברי האשפה מעלה בעיקר אזהרה ממוקדת מפני הכלכלה הבזבזנית שלנו: כרבע מהזבל באמריקה הוא אריזות. התעשייה והשיווק יצרו בכוונה מצב שבו חלק ניכר מכל מה שקונים נהפך לזבל כמעט מיד עם הרכישה. בנוסף, מצבורי האשפה האנושיים מראים כמה נרחבת אופנת ההתיישנות המתוכננת של מוצרים: מכשירי חשמל, בגדים ואפילו רהיטים מתוכננים כך שיתבלו במהרה, ובמקום שיתוקנו - ייזרקו ויוחלפו בחדשים, שוב ושוב. קצב הצמיחה של כמויות הפסולת רומז שהמגמה משרתת את כיסם של הנוקטים בה, והמצב אך ילך ויחמיר. בארצות הברית, שבעקבותיה אנחנו צועדים, כמות הזבל המיוצרת לנפש גדלה בכשליש במהלך שני העשורים האחרונים.

יומס מתחקה אחרי נחילי הזבל החדשים אל האוקיינוסים, שם מצטברות "יבשות" קטנות של זבל פלסטי. האשפה המלאכותית הזאת, המוכרת לנו מהסחף המגיע לחוף, גורמת נזקים אדירים במעמקי הים: היא סותמת וחונקת את שרשרת המזון שתחילתה בפלנקטון ודגיגים קטנים וסופה במקורות המזון שמאכילים את האנושות. בין היתר, הזבל מוצא את דרכו אל גופם של בעלי חיים ימיים. באחרונה נמשה מהים לווייתן שמת מרעב, ובבטנו נמצאו יותר מ־200 ק"ג פלסטיק.

המושג "Garbology", שהוא כותרתו של הספר, התחיל כשם לענף בארכיאולוגיה שעסק בלימוד על תרבויות מתוך חקר הפסולת שהותירו אחריהן. יומס מתאר את הפיכתו של הענף הזה למדע מוכוון עתיד. עתיד שבו יהיה אפשר גם לשפר את מדיניות ייצור הפסולת שלנו וגם לנצל עוד מההזדמנויות שהיא מציעה - ניצול גז המתאן שנפלט ממזבלות הוא דוגמה אחת שיומס מעלה. הררי הזבל עשויים לסגור עלינו, אבל ביניהם אפשר גם לפלס נתיב למציאות חדשה.