תחקיר "מוסף כלכליסט": כך פועלת אימפריית הפורנו של מולי ליטבק

קוראים לזה "חדר", מונח שמשדר אווירה פרטית וחמימה. בפועל מדובר בערוץ וידיאו: אני יושב בקצה אחד, בקצה האחר נמצאת "מונה". לפי הפרופיל שלה היא בחורה בת 21 מרומניה. למונה יש שיער צבוע אדום, איפור כבד ועיניים ירוקות. בתחילת שיחתנו היא לבושה בחזייה ותחתונים בהירים בגזרה ישנה, ובגרביונים אדומים, שיותר מאשר הם מגרים, הם מכמירים את הלב. היא מאופרת בכבדות יחסית, עונדת עגילים ושרשרת כסף. על הבטן שלה מצויר באודם לב, ומאחוריה ספה ישנה ועציץ. בחלק מהזמן אנו מתכתבים ובחלקו מדברים בעל־פה. היא שואלת אם אני רוצה מוזיקה ברקע ומתעקשת לדעת מדוע אין לי מצלמה. היא שואלת מהיכן אני, ולא מאמינה כשאני עונה לה "מבלגיה". "תגיד משהו בבלגית", היא דורשת.

אני אומר כמה משפטים בצרפתית והיא מתרצה: "סליחה, אני חשדנית", היא כותבת. אני שואל בת כמה היא; היא מהססת ושוב שואלת מדוע אין לי מצלמה, ואם אני לא במקרה מרומניה. לבסוף היא אומרת שהיא בת 21, לא עובדת בעבודה נוספת, משקיעה 15 שעות ביום בעבודה מול המצלמה ומרוצה מהתנאים הכספיים שמציעים לה. בזמן הפרטי שרכשתי איתה היא מוכנה לעשות בגופה כמעט כל מה שאומר לה: להתפשט, לשחק עם עצמה, להשתמש בצעצועי מין, להשפיל אותי, להיות מושפלת על ידי, לגלם כל תפקיד, מאחות רחמנייה ועד מלכת סאדו אכזרית, לספר לי מה היא רוצה שאעשה לה, או לקרוא בשמי כשהיא מגיעה לשיא, בדיוק יחד איתי.

אף על פי שמונה מקפידה לחייך האווירה כולה עגומה, ואני מרגיש מאוד לא בנוח. כשדקות השיחה שעליהן שילמתי נגמרות אנחנו לא מספיקים להיפרד, ואני מושלך החוצה: מחדר העבודה שלה לחדר העבודה שלי.

ברוכים הבאים ל־ImLive - אחד מאתרי הפורנו החי המרכזיים בעולם, המקשר בין גולשים הלהוטים להגיע לסיפוק לבין מציגים, ובעיקר מציגות צעירות (המכונים באתר "מארחים" או "מארחות"), באמצעות וידיאו־צ'ט.

האתר הזה, אשר פעיל מאז 2002, מייצר עשרות מיליוני דולרים בשנה, וב־2011 רשם הכנסה של 75 מיליון דולר - ירידה של כ־10% לעומת ההכנסה ב־2010. מאז הקמתו רשם ImLive הכנסות של כחצי מיליארד דולר ורווח של יותר מ־150 מיליון דולר.

מונה, אחת המציגות באתר. 15 שעות ביום מול המצלמה

ImLive הוא היהלום שבכתר אתרי הפורנו הרבים של איש עסקים ישראלי, לבוש היטב ומסורק בקפידה, חובב מוזיקה, אמנות פלסטית ושיחות אינטלקטואליות. קוראים לו מולי ליטבק (49), והוא המייסד ובעל המניות העיקרי (כ־95%) בחברת IML, החולשת על רשת של חברות ואתרי סקס. ליטבק, המחזיק כמעט לבדו במניות החברה, גם נהנה מפטור נרחב מתשלום מסים בישראל.

תחקיר "מוסף כלכליסט" חושף לראשונה כיצד פועלת המערכת העסקית והתשתית הטכנולוגית של מערך הפורנו של ליטבק. מערכת שבקצה אחד שלה נמצאים מיליוני גולשי אינטרנט המוכנים לשלם עבור מופעי מין חיים על מסך המחשב שלהם, במרכזה אלפי נשים שמספקות להם את תאוותם תמורת כסף, ובקצה האחר נמצא ליטבק, שהפך בתוך עשור מצעיר שהעביר בדירתו שיעורי מוזיקה לאיש עסקים שהונו מתקרב ל־200 מיליון דולר, בעליה של גלריה מרכזית בתל אביב ובשר מבשרה של האליטה העסקית הישראלית החדשה.

• מפת העסקים המלאה של מולי ליטבק
  

40 אלף נשים, מדורגות לפי כוכבים

IML, הרשומה באנדורה, מדינה פצפונת על גבול ספרד וצרפת, היא רק אחת משלוש החברות המרכזיות באופרציית הסקס של ליטבק. חברה נוספת היא סובניטו השקעות, שפועלת מלימסול שבקפריסין ואחראית על ניהול הפעילות העסקית של מערך הפורנו, לרבות השיווק והפעילות הפיננסית שלו. כמו יזמים ישראלים אחרים שפועלים בחו"ל כדי להימנע מהרגולציה בארץ, גם ליטבק מאגד את הפעילות העסקית בקפריסין, שבה נהוגה ליברליות עסקית, בנקאות ומערכת משפט עם גינונים אנגליים, והכל בקרבה לארץ. ליטבק עצמו מבקר בלימסול לעתים קרובות ומשגיח על 15 העובדים הישראלים המתחזקים את סובניטו. החברה השלישית היא בעצם הלב האמיתי והפועם של המערך: קוראים לה קוּלויז'ן, והיא פועלת מרמת החייל בתל אביב, מעסיקה כמאה עובדים ומוגדרת כזרוע הטכנולוגית של הקבוצה. פרט לזה, היא גם מנסה לפתח רשת חברתית שתתחרה בבוא היום בפייסבוק - אבל לכך נגיע מאוחר יותר.

התוכנית העסקית של ליטבק פשוטה: הוא גובה כסף מגולשים המחפשים סיפוק מיידי, ומפנה אותם למציגות פורנו אשר מקבלות תשלום מהחברות שמפעילות את האתר, ואשר מוכנות לבצע סקס אינטרנטי מול הגולשים. את חלק הארי של ההכנסות ליטבק מותיר בחברות שבבעלותו. למציגות הוא מעביר כ־30% מהנתח, ולפעמים פחות מכך, למשל כשאלו חורגות מהכללים שהחברות שלו קבעו.

עד היום נרשמו באתריו של ליטבק כ־50 אלף מציגים ומציגות. לא כל המציגים הרשומים פעילים, ובאופן מעשי מדובר בכמה אלפי מציגי פורנו שמציעים את גופם לצפייה באמצעות האתרים של ליטבק. מתוך כלל ה־50 אלף, יותר מ־40 אלף הן נשים (ולכן נתייחס אליהם בלשון נקבה), והשאר הם גברים וכן טרנסג'נדריות, הזוכות לפופולריות רבה.

משרדי קולויז'ן ברמת החייל. הכל משדר שמדובר בחברת הייטק, שבמקרה מספקת שירותי תוכנה לעולם הפורנו צילום: יובל חן

גולש האינטרנט שנכנס לאחד מעשרות האתרים של IML (כולם מבוססים על אותו מאגר מציגות) נחשף לגלריה של אלפי תמונות מזמינות, ובוחר את הקטגוריה המעניינת אותו - נשים צעירות, נשים "ביישניות", זוגות, טרנסג'נדריות, הומואים או לסביות. אם הוא בוחר, למשל, במציגה צעירה, הוא יכול לצפות בפרופיל שלה, לראות "מה מדליק אותה" ("גבר נדיב, עדיף עם ... גדול", כותבות רבות באנגלית עילגת), מה דוחה אותה ("גבר גס רוח"), מהם סוגי המגע המיני שהיא "מעדיפה" ומהם המאפיינים הפיזיים שלה (גודל חזה, איבר מין מגולח וכן הלאה). הגולש גם נחשף לכמה תמונות של המציגה בעירום חלקי או מלא, ויכול להתחיל להתכתב איתה ללא תשלום. המציגה, מצדה, תנסה לשכנע אותו לעבור איתה לחדר פרטי, שם יחויב לשלם. למציגה שתצליח לגרום ללקוח לא־משלם להתחיל לשלם בתוך 24 שעות, IML של ליטבק מבטיחה תמריצים בדמות עמלות חד־פעמיות שיכולות להגדיל משמעותית את הכנסתה.

התעריף למציגה נקבע על בסיס מחירון, שנגזר בין היתר מדירוג של המציגות באתר. כמו בבתי מלון, גם ב־IML המציגות מדורגות בכוכבים. רוצה בחורה של כוכב אחד? שלם דולר לדקה. חמישה כוכבים? התעריף יכול להגיע ל־6 דולר לדקה.

לאחר שהגולש משתכנע לשלם, הוא מזין את פרטי כרטיס האשראי ו"נכנס" אל החדר עם המציגה שבחר. על המפגש האינטרנטי בין השניים מפקחת מחלקת "הבייביסיטר" של קולויז'ן, כפי שנוהגים לקרוא לה בחברה. עובדי המחלקה הזאת צופים בחלק מהופעות הפורנו ומוודאים שהמציגות לא פוגעות באינטרסים העסקיים של ליטבק ולא מסכנות אותו אל מול הרשויות במדינות שבהן הוא פועל. "היתה אצלנו בחורה אחת שנענתה ללקוחות שביקשו ממנה להשתין אל מול המצלמה, כי זה גירה אותם", מספר עובד לשעבר בקולויז'ן. "האתרים של קולויז'ן אוסרים את זה, כי זה נחשב פעילות קיצונית, אז כשגילינו את זה, פשוט העפנו אותה".

קנסות של 5,000 דולר, והגבלת תביעות לאנדורה

הזהירות מאפיינת את ההתנהלות של ליטבק לכל אורך שרשרת הניהול: הוא שולט באופרציה ביד רמה ומנהל אותה בעזרת איש סודו, עו"ד גיא איצקוביץ', שעובד איתו עוד מהימים שבהם שימש איצקוביץ' כמזכיר בחברה הציבורית טרגטמץ', שהפעילו ליטבק ואחותו, ד"ר ענת לוי־לוין. ליטבק מצליח לשמור על מידור בין החלקים השונים של האופרציה על ידי העסקת קומץ אנשים שעליהם הוא סומך בעיניים עצומות. למשל, את הפעילות הנוכחית בקפריסין ואנדורה מנהלים עבורו שני צעירים (שמם שמור במערכת) ללא ניסיון עסקי רב, אך בעלי לויאליות יוצאת דופן.

לוי־לוין היא בעצמה אחד האנשים הקרובים ביותר לליטבק. יחד עם זאת, בשיחה עם "מוסף כלכליסט" היא הבהירה כי אין לה כל חלק ברווחים שמניבה רשת הסקס שטווה אחיה, וכי הם אינם שותפים גם בשום מיזם אחר.

ליטבק בחברת רני רהב, השנה. גלריית הזכוכית היא חלק מהמאמץ לבניית תדמית

הזהירות הקפדנית של ליטבק מתבטאת גם בגיוס המציגות. כל מציגה שמתחילה לעבוד עבור החברות שלו נדרשת לצלם את תעודת הזהות שלה ולשלוח אותה לבקרה של עובדי קולויז'ן בישראל. במקרים מסוימים המפקחים מסתפקים בצילום וידיאו של התעודה. מכיוון שצילום התעודה אינו מאפשר לוודא ב־100% שהיא אכן מקורית, החוזה שעליו המציגות חותמות מדגיש כי אם יתנהל הליך משפטי או פלילי כנגד לקוח כתוצאה מכך שהמציגה טרם הגיעה לגיל המותר בחוק, IML לא תהיה אחראית בשום צורה.

הצצה בחוזה הזה מאפשרת להבין היכן נמצא הכוח במערכת היחסים שבין IML למציגות. בשפה משפטית ובחוזה ארוך בן 7,000 מילה (פי שניים מאורך כתבה זו) שעליו נדרשות לחתום כל המציגות, ליטבק בעצם מבטיח לעצמו חירות כמעט מוחלטת, לעומת הגבלה ניכרת של זכויותיהן מולו. כך, למשל, החוזה מאפשר לקנוס אותן לפי שיקול דעתה הבלעדי של IML בסכומים שיכולים להגיע ל־5,000 דולר, במקרה שהחברה מצאה שהמציגה קידמה אתרים אחרים או הציעה ללקוח לפעול מולה שלא במסגרת האתר. סעיף אחר מאפשר לגבות מהמציגות 48 דולר כאשר שכרן נשלח אליהן בשירות פדקס. החוזה כולל סעיף שאומר שאפשר לנכות למציגות סכומים משכרן במקרה שהחברה לא הצליחה לגבות כסף מלקוחות - גם כשמדובר בבעיית תוכנה שבאחריות החברה או בכל בעיה שאינה קשורה למציגה. החוזה קובע שהחברה אינה מחויבת להראות למציגות כל מסמכים בעניין, ובכל מקרה מה שכתוב אצלה בספרים ייחשב כעובדה נכונה.

מציגה שחשה שנעשה לה עוול יכולה, כמובן, לתבוע את החברות של ליטבק, אלא שהחוזה קובע שכל התדיינות משפטית תיעשה באנדורה ולפי חוקיה. מיותר לציין שעבור מציגות ממדינות עולם שני ושלישי מדובר באפשרות תיאורטית כמעט לחלוטין: לרובן אין את המשאבים לתבוע את ליטבק או את החברות שלו, והמקסימום שהן יכולות לעשות בפועל הוא פשוט להפסיק לעבוד עם האתרים שלו. זו אולי אחת הסיבות לכך שבאתר complaintsboard.com, המרכז תלונות צרכנים מכל העולם, אפשר למצוא טענות של נשים שלדבריהן עבדו עבור ImLive ומלינות על כך שלא קיבלו את כל התשלומים המגיעים להן.

5 דקות לסיפוק, ו־600 דולר בשנה

מי שגר בבית מזכוכית שקיפות? נסו בגלריה הקשר של מולי ליטבק למיזם "ספליטארט" המנסה להקים פלטפורמה אלקטרונית למסחר ביצירות אמנות שי אספריל, תגובה אחת לכתבה המלאה 

בבסיס כל המערך הזה ניצבת תשתית טכנולוגית מתקדמת, המבוססת על פיתוחים של ליטבק ועובדי קולויז'ן. התשתית הזאת, שמקשרת תדמיתית את החברה לעולם ההייטק הישראלי, היא שמאפשרת חיבור תקשורת מיידי ואיכותי בין אלפי מציגות ברחבי העולם לבין מיליוני הלקוחות. והיא גם מאפשרת מעקב, ניטור וניתוח מדוקדק של כל הנתונים העולים מההתקשרויות הללו. כך נאגרים אינספור נתונים על הפנטזיות המיניות של גולשי האינטרנט בעולם - אינפורמציה יקרה מפז בעבור מי שהופך את הפנטזיות הללו לכסף. הצצה בנתונים הללו מלמדת, למשל, כי 60% מגולשי ImLive בוחרים להיכנס לחדר צ'ט עם בחורה לבד. במקום השני (11% מהגולשים) עומדות הטרנסג'נדריות (המכונות כאן Shemales, ביטוי המורכב מצירוף המילים "היא" ו"זכר", קוד של עולם הפורנו לתיאור דמויות הנחזות לנשים, אך יש להן איבר מין גברי). חובבי הסאדו־מאזו נמצאים במקום השלישי (8%).

הפופולריות של הטרנסג'נדריות הביאה לכמה התחזויות של מציגות פורנו, שהעריכו שיש להן סיכוי להרוויח יותר כסף במשבצת של הטרנסג'נדריות. "היתה קבוצה של חמש פיליפיניות שבעצם התחזו לטרנסג'נדריות", מספר עובד לשעבר ב"מחלקת הבייביסיטר" בקולויז'ן ומספק אינדיקציה למידת הפיקוח הנהוגה. "הן פשוט השתמשו באיבר מין גברי מלאכותי, ואנחנו כמובן לא יכולנו לדעת כי אנחנו רואים אותן רק במצלמה והן הסוו היטב את העניין. הטעות שלהן היתה שהן חסכו והשתמשו באותו איבר מלאכותי. ואז גילינו שיש חמש בחורות עם איבר מין באותו העובי, באותו האורך ועם אותה נקודת חן - והדחנו אותן מהעבודה".

נתונים נוספים העולים מהפעילות באתר מלמדים כי גולש ממוצע נשאר בחדר פרטי עם מציגה כחמש דקות עד שהוא מגיע לסיפוקו, כאשר קודם לכן בילה עשר דקות בגלישה חינמית באתר. כאשר המציג הוא טרנסג'נדרית או גבר צעיר, משך הזמן מתארך במעט לשבע דקות. פרקי הזמן הללו מיתרגמים לכסף: לקוח משלם משאיר באתר בממוצע כ־600 דולר בשנה. רוב הלקוחות משאירים הרבה פחות, רק כמה עשרות דולרים, אבל חלק קטן מהלקוחות, המוגדרים כלקוחות VIP, משאירים סכומים של אלפי ואף עשרות אלפי דולרים בשנה. שעות הגלישה הפופולריות הן סביב חצות ובשעות הצהריים של היעד שממנו גולש הלקוח. באירועים מיוחדים (חגים, משחקי ספורט וכדומה) נרשמת ירידה דרמטית בגלישה.

בכל תקלה, אם תקלה אכן מתעוררת, מטפלת מחלקת שירות הלקוחות, הממוקמת באנדורה. 40 עובדי המחלקה - רובם מקומיים, בהנהלת ישראלים המקורבים לליטבק - עונים לפניות של הלקוחות וגם מסייעים לתקן תקלות בצד של המציגות עצמן.

ליטבק מארח את אלפרד אקירוב בגלריה ליטבק

הלקוחות משלמים, וגם המציגות

איתור המציגות נעשה בעיקר באמצעות פרסומות באינטרנט, במנועי חיפוש, באתרי סקס ובאתרים של ליטבק עצמו. מציגה שנרשמת באתר מתבקשת לחתום על החוזה, ואז למלא שאלון בן כמה שלבים שבו היא מתבקשת לתאר את עצמה ואת העדפותיה המיניות. לאחר מכן היא מתבקשת לסמן את הסיבה שבגינה החליטה לעבוד כמציגה: האפשרויות נעות בין "זו תמיד היתה הפנטזיה שלי לחלוק את גופי עם אחרים" ל"סוף סוף אני יכולה להיות הבוסית של עצמי". סיבות כמו "אני זקוקה לכסף" אינן מופיעות שם.

המציגות מגויסות בעיקר ממדינות מזרח אירופה, עם נוכחות חזקה למדינות כמו רומניה, רוסיה ופולין. IML מעסיקה גם מציגות ומציגים ממדינות המזרח הרחוק, דוגמת תאילנד והפיליפינים. לא מעט בנות מגיעות גם מארצות הברית (הפעילות שביניהן מרוויחות כמה אלפי דולרים בחודש), והיו בעבר גם כמה מציגות ישראליות, אם כי ליטבק אינו מעוניין בתשומת לב מקומית וכל האתרים שלו חסומים לגלישה מישראל.

ההסכם בין האתרים של ליטבק למציגות פשוט: הוא מספק את הפלטפורמה, הן מספקות את התוכן. בתמורה, הוא מעביר להן נתח מההכנסות, שמתחיל מ־30% למציגה חדשה, ומגיע ל־35% למציגות ותיקות. מבט בנתונים הכספיים של האופרציה מלמד כי ככל הנראה הנתח הממוצע המועבר בפועל למציגות נמוך יותר, בין היתר בגלל מדיניות הקנסות המושתים על המציגות שחורגות מהכללים הנוקשים של האתר. חריגה כזו יכולה להיות, למשל, חוסר זמינות של המציגה בשעת ה־Happy Hour - שעה שליטבק משווק ללקוחותיו במחיר מוזל, ולכן הוא דורש שכמה שיותר מציגים ומציגות יהיו זמינים בה.

הנתח בפועל של המציגות קטן גם בגלל "שיטת ההקפצות" הנהוגה באתרים של ליטבק. גולש שנכנס לאתר מקבל רשימה של מציגות הפנויות לשיחה איתו. מציגה שרוצה לקפוץ לראש הרשימה הזאת יכולה לשלם לחברה ולזכות בקיצור תורים: הקפצה לראש הרשימה המוצגת ללקוחות VIP הנחשקים תעלה לה 1.30 דולר, והקפצה אל ראש רשימת לקוחות הזהב עולה 0.70 דולר. המציגה יכולה להקפיץ את עצמה שוב ושוב, כל 15 דקות, ועל הקפצות חוזרות היא אפילו תקבל הנחה. השיטה הזאת מאפשרת לליטבק לגבות כסף לא רק מהלקוחות שלו, אלא גם מהמציגות, שמתחרות ביניהן על המקום, ובכך מקזזות את העמלה שהן מקבלות מהאתר.

אלפי אתרי שיווק, ואתר עצות שנגמר בפורנו

את המכונה המורכבת הזאת צריך להזין בלקוחות משלמים, ולכך דרוש מערך שיווק רחב היקף. מנתונים שהגיעו לידי "מוסף כלכליסט" עולה כי IML מוציאה כ־25% מהכנסותיה על שיווק האתרים. 20% משולמים לאתרי Affiliates (שותפים עסקיים) ו־5% לגוגל, המסייעת לה בקמפיינים פרסומיים.

שיטת ה־Affiliates מקובלת גם בתעשיות אינטרנטיות אחרות, כמו פורקס (מסחר במט"ח), הימורים או מכירת שירותים רפואיים. אתרי ה־Affiliates מצליחים לדחוק את עצמם לדירוג גבוה במנועי חיפוש, ומציגים לגולש מודעות המפתות אותו למעשה לעבור לאתרים שבהם הוא ישלם על שירותים שונים - למשל, אתרי הפורנו של IML. באתרי הסקס של ליטבק נכתב כי Affiliate שיפנה לקוח חדש עשוי לקבל סכומים קבועים שיכולים להגיע עד 100 דולר ללקוח, ובמקרים אחרים עד למקסימום של 50% מהסכום שישאיר הלקוח באתר. בשנה האחרונה שיתופי הפעולה הפרסומיים האלה מקדמים אתרים נוספים של ליטבק, שהמרכזי בהם הוא sexier.com, המנסה לפתח פלטפורמה מקבילה לזו של ImLive.

ליטבק אינו מסתמך רק על Affiliates: החברות שלו הקימו עשרות אתרי אינטרנט נישתיים, המבקשים לעלות בחיפושי הגולשים כשאלה מקישים מילות חיפוש מסוימות. למשל, חיפוש של בחורות פולניות יוביל לאתר polishcamgirls.com; חיפוש עם המילה נסיכה עשוי להוביל לאתר fucktheprincess.com; וניסיון התחקות אחר סקס אינטרנטי עם טרנסג'נדרית שחורה עשוי להוביל לאתר blacktrannycams.com - כולם בבעלות החברות של ליטבק.

אתר אחר המשמש כפלטפורמה שיווקית הוא אתר WeRlive, שמשווק כאתר וידיאו שבו מומחים מעניקים עצות לאנשים הזקוקים להן. כניסה לאתר הבית של WeRlive (שאינה אפשרית מישראל) תגלה כמה נשים לבושות וקטגוריות ייעוץ שונות, ובהן חינוך, עסקים ובריאות. אלא שמאתר זה קל מאוד להיקלע לאתר ImLive - למשל, על ידי בקשה לייעוץ בתחום הבידור. גם בעמוד שבו מבקש WeRlive לגייס מומחים שיפעלו בשירותו מוקדש מקום ל־ImLive, אשר מחפש מומחים, ובעיקר מומחיוֹת, משל עצמו.

בנפרד מאתרי הווידיאו־צ'ט, ליטבק גם מפעיל אתרי פורנו סטנדרטיים, ובראשם אתר בשם Shufuni.com. הואיל ואין לשופוני יתרון יחסי על אתרי פורנו אחרים, הוא מפסיד כסף, אלא שהוא בעצם משמש כפלטפורמה להגברת תנועת הגולשים אל ImLive: במהלך הגלישה בשופוני ישנה נוכחות חזקה למציגות של ImLive, המנסות לפתות את הגולש ללחוץ על תמונתן. גם את כל אחד מהאתרים המשניים של ליטבק משווקים אלפי אתרי Affiliates הנהנים משיתוף בהכנסות.

ליטבק, יזם יצירתי, ממשיך לחפש דרכים נוספות לפתח את אימפריית הפורנו. לפני ארבע שנים, למשל, הוא שלח צוות עובדים לסייר בין מועדוני החשפנות של החוף המזרחי בארצות הברית, ולבדוק אם אפשר להציב שם מצלמות וידיאו ולשלב את החומר המצולם באתריו. הפרויקט כשל נוכח התנגדות החשפניות. ליטבק ניסה גם להציב מצלמות בדיסקוטקים ברחבי העולם, בתקווה שגולשים יסכימו לשלם כדי להיחשף לאנשים יפים במועדונים, דוגמת סרטוני הווידיאו בערוץ האופנה. גם מיזם זה כשל.

פטור ממס, ועוד אחד

הכישלונות הפעוטים הללו אינם מורגשים כמעט לאור ההצלחה המספרית של העסק המרכזי של ליטבק. לפי נתוני החברה, מאז הקמתו של ImLive נרשמו באתריו השונים של ליטבק כ־28 מיליון גולשים, ובכל יום המספר גדל ב־19 אלף. אלו הכניסו לו, בשלוש השנים האחרונות, כ־85 מיליון דולר מדי שנה. מתוך סכום זה, 75 מיליון דולר מיוחסים ל־ImLive, והשאר לאתרים האחרים, בעיקר Sexier.

גם בכל הקשור לחבות המס שלו, ליטבק מצא דרך מורכבת, וחוקית, לצמצם אותה למינימום. IML רשומה באנדורה, שבה לא נהוג מס חברות (בישראל הוא עומד על 25%). סובניטו רשומה בקפריסין, שבה לא נהוג מס חברות על הכנסות מחוץ למדינה. קולויז'ן, היחידה הרשומה בישראל, מוגדרת כחברת טכנולוגיה המספקת שירותים לסובניטו ואינה רושמת רווחים, ולפיכך ממילא גם אינה משלמת מס.

וליטבק מצליח לחסוך גם מעבר לתשלום מס החברות הנהוג בישראל: הוא חוסך גם חלק משמעותי מהמס על דיבידנד (העומד החל מינואר 2012 על 30%), שאותו משלמים ישראלים המושכים רווחים מחברה שבבעלותם, גם אם היא מאוגדת בחו"ל. החיסכון הניכר הזה נרשם הודות לרפורמת מיסוי שהוכרזה ב־2008, לרגל 60 שנה למדינה, ואשר הקנתה לעולים חדשים ולתושבים חוזרים שורה של הטבות מס, שעיקרן מתן פטור ממס על נכסים והכנסות שמקורן מחוץ לישראל. המדיניות הזאת נועדה לעודד מיליארדרים שעזבו את הארץ, דוגמת טדי שגיא וארנון מילצ'ן, לשוב ארצה, תוך שאיפה שבעתיד ישלמו מס בישראל. ליטבק, שבשנים 2002–2009 התגורר בלונדון, ניצל את ההזדמנות כששב ארצה, ולכן הוא פטור מתשלום מס עבור הדיבידנד שהוא מושך. בהתחשב בהיקף הרווחים, ניתן להניח שמדובר בחיסכון של עשרות מיליוני דולרים, שממנו ימשיך לליטבק ליהנות עד 2017.

פרופ' רפי אלדור. הגיע לחברה בעקבות היכרות עם אחותו של ליטבק צילום: עמית שעל

מלבד ליטבק, שלושה אנשים נוספים נהנים מהרווחים, הגם שבמידה פחותה בהרבה. הראשון הוא בועז מונוס, ידיד קרוב של ליטבק, שסייע בפיתוח הצד הקריאייטיבי בחברה. מונוס, העוסק בעיצוב אופנה ומתגורר בווילה בנווה צדק שעיצב בהשראת ארמונה של מארי אנטואנט, מחזיק בשיעור קטן של מניות ומכהן כדירקטור בקולויז'ן ובגלריה ליטבק.

בעל המניות הזוטר השני ב־IML הוא עו"ד גיא איצקוביץ', איש אמונו של ליטבק שהוזכר כאן עוד קודם, ומוגדר על ידי עובדי החברה כ"כלב השמירה של ליטבק". האדם השלישי הוא פרופ' רפי אלדור, כלכלן המלמד במרכז הבינתחומי בהרצליה. אלדור, מומחה לנגזרים, הגיע לחברה בעקבות היכרותו רבת השנים עם לוי־לוין.

חלומות שידוכים, ורשת חברתית חדשה

ליטבק נולד ברחובות ובילדותו עבר להתגורר בתל אביב. אביו היה בנקאי ואמו עבדה כעוזרת רוקח. סבו היה אחד הרוקחים הראשונים של תל אביב. המשפחה התגוררה בבניין ברחוב רוטשילד שבו ליטבק מתגורר עד היום (בקרוב יעבור לבניין השופטים בעיר, שבו רכש לאחרונה קומה), ואשר ממנו התחילה לפעול קולויז'ן לפני כעשור.

בנעוריו למד ליטבק לנגן על פסנתר ופיתח עניין במוזיקה קלאסית. בצבא שירת כקצין במשטרה הצבאית, ובתום שירותו החל ללמוד מוזיקה ולימודים כלליים במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. עם סיום לימודיו חיפש את עתידו בכמה מקומות, ובהם גם ניו יורק, וב־1990, כשהיה בן 28, חזר לישראל. באותו זמן החל להעביר שיעורים בהאזנה מוזיקלית, שבהם לימד אנשים ליהנות ממוזיקה קלאסית.

כמה שנים לאחר מכן, עמוק אל תוך שנות ה־30 לחייו, החל ליטבק לנסות את כוחו במיזמים עסקיים עם אחותו, שעבדה עד אז ככלכלנית בבנק ישראל. ב־1997 הקימו השניים את חברת טרגטמץ', שהפעילה כמה אתרי אינטרנט שעסקו בשידוכים, בשירותי איתור והתאמה בכמה תחומים וגם בניסיון להקים בנק זרע וירטואלי שבמסגרתו יוכלו אנשים למצוא תורמי או נתרמי זרע. לוי־לוין היתה הרוח החיה בטרגטמץ' ואף כיהנה כמנכ"לית, אחיה הצעיר כיהן כדירקטור, והבעלות התחלקה ביניהם. בין המשקיעים בחברה נרשמו שמות מוכרים, ובהם ליאורה מרידור ועו"ד יעקב נאמן, היום שר המשפטים (שמשרד הפרקליטים ששמו מתנוסס עליו, הרצוג פוקס נאמן, העניק שירותים משפטיים לחברות של ליטבק).

בשנת 2000 הונפקה טרגטמץ' בבורסה בתל אביב, אלא שעסקי השידוכים המקוונים לא התרוממו כצפוי, והחברה נסגרה. במקביל לפעילותה הציבורית של טרגטמץ' הקימו ליטבק ואחותו כמה חברות פרטיות, דוגמת טרגטשופ, שאוגדה בדלוור, ונטמץ' הישראלית, שתהפוך ב־2002 לבעליה של ImLive ומאוחר יותר תשנה את שמה לקולויז'ן.

ליטבק ממשיך גם היום לנסות ולבנות אתרי אינטרנט שיניבו לו כסף. המרכזי שבהם הוא רשת חברתית בשם The Loop, שעליה עובדים כשליש מעובדי קולויז'ן בשנה וחצי האחרונות. לפני שבועיים היא הושקה סוף סוף בגרסת בטא, אחרי השקעה של יותר ממיליון דולר. "ליטבק מדבר על הרשת החברתית כל הזמן, על זה שהוא רוצה להתחרות בפייסבוק", מספר עובד לשעבר בחברה. "זה החלום החדש שלו. כולם מקשיבים לו ומהנהנים, אבל מעריכים שתחרות אמיתית לפייסבוק לא תצא מזה". אדם אחר, שמכיר היטב את פעילותו של ליטבק כבר שנים ארוכות, מוסיף: "הדבר המרכזי שבאמת ממש הצליח למולי זה ImLive. להערכתי האישית הרשת החברתית הזאת נידונה לכישלון".

עובדים נבוכים, ובנות שלא באמת ידוע מה עובר עליהן

חלק מהעובדים שפיתחו את הרשת החברתית עובדים כתף אל כתף עם אנשי הטכנולוגיה שמפתחים את אתרי הווידיאו־צ'ט במשרדי קולויז'ן, המשתרעים על פני קומה וחצי בבניין הצמוד לבית החולים אסותא ברמת החייל (אחרי כמה שנים שבהן החברה פעלה ממגדל המוזיאון בתל אביב), אחד המעוזים הבולטים של ההייטק הישראלי.

האווירה בקולויז'ן היא הייטקיסטית שגרתית: סביבת העבודה צעירה, גברית ברובה, לא מעונבת. שעות העבודה הארוכות מתחילות מאוחר בבוקר ונמשכות עמוק אל תוך הלילה. העובדים יושבים בחללים פתוחים וקירות המשרד מאוירים, סימן לאווירה הלא פורמלית ואולי גם לחיבתו של ליטבק לאמנות. הכל משדר שמדובר בחברת טכנולוגיה, שרק במקרה מספקת שירותי תוכנה לעולם הפורנו.

חלק משמעותי מעובדי החברה הצטרפו אליה בשנתיים האחרונות. עובדים לשעבר מתארים את קולויז'ן כמקום עבודה עם תחלופה מאוד גבוהה. "מולי השליט תרבות ארגונית תובענית. הוא והמנהלים שלו תובעים מהעובדים שעות עבודה ארוכות ולא מהססים לצעוק עליהם", מספר מנהל לשעבר בחברה. "קשה לעבוד שם. יש שם תרבות ארגונית לא קלה".

סיבה נוספת לתחלופה היא ככל הנראה העיסוק של החברה. חלק מעובדי קולויז'ן רואים עצמם כעובדי הייטק מן השורה, בלי קשר לתכנים הפורנוגרפיים שבהם מעורבת החברה. חלק מהם אפילו אימצו את הדיעה שלפיה הטענות נגד ניצול בעולם הפורנו מייצגות תפיסות פטרנליסטיות ופוריטניות. לשיטתם של אלו, עולם שבו בחורה מהעולם השלישי יכולה למכור את יתרונותיה היחסיים באינטרנט במקום לעבוד במפעל תמורת שכר רעב הוא עולם צודק יותר.

עם זאת, רבים מהעובדים מדווחים על חוסר נוחות נוכח העיסוק היומיומי במין, שחלקו מתמצה בישיבה מול נשים חשופות איברים המבצעות פעילות בוטה במיוחד. חלקם אומרים שהעיסוק האינטנסיבי במין הוא שגרה מקלקלת, אחרים מספרים על אי־נעימות כשהם מתארים את עבודתם בשיחות עם חברים ומשפחה. "אתה יושב בארוחת שבת עם אמא שלך והיא שואלת אותך על העבודה החדשה שקיבלת, ואז אתה צריך להסביר לה מה בדיוק אתה עושה", אומר עובד לשעבר בחברה ומגחך.

אבל גרוע מאלה הוא החשש שייתכן שחלק מהנשים הן למעשה קורבנות של גורמים עברייניים הפועלים בתעשיית המין. "כל כמה שננסה לבדוק את תעודות הזהות של הבנות האלה ולדבר איתן ולנסות לראות שהכל תקין - כשמדובר באלפי נשים, לא באמת ניתן לדעת מה קורה שם באמת, במרחק אלפי ק"מ. גם אחרי כל הבדיקות, אני מניח שייתכן שיש בנות שבעצם נכפה עליהן לעסוק בכך", אומר עובד בכיר שעזב את החברה. תוכניתן שהתפטר מהחברה לפני כמה שנים מסכם זאת במילים פשוטות: "אחת הסיבות שעזבתי היא התחושה הלא נוחה. אתה לא יודע מה באמת קורה בחדר בזמן שהנשים האלה מצלמות את עצמן".

מקולויז'ן נמסר: "קולויז'ן אינה מתייחסת לרכילויות ושמועות שרובן פורסמו בעבר, אך מדגישה כי בכל פעילויותיה היא פועלת כנדרש על פי החוק. החברה מבקשת להדגיש כי לענת לוי אין כל חלק במי מהחברות בקבוצה, וכי היא אינה מעורבת כלל בהתנהלות ועסקי הקבוצה".