האם הפמיניזם היה תכסיס גברי?

אולי מלבד ניתוחים כלכליים של המיניות.

קתרין חכים, סוציולוגית בריטית, לשעבר חוקרת בכירה במשרד העבודה של בריטניה ומי שידועה במתן תשובות חריפות לפמיניסטיות שטוענות לאפליה בשוק העבודה, פרסמה לפני ארבעה חודשים את "Honey Money: The Power of Erotic Capital", ספר עם שם כמעט פורנוגרפי, שאמנם אין בו עירום או ניסיונות לגרות את הקורא, אך שתוכנו לא פחות סנסציוני. חכים מצליחה לחדש בתחום הכתיבה על המיניות בכך שהיא פורטת לפרוטות כלכליות ניתוח שאיננו פופולרי באקדמיה, אך רבים ירגישו שהוא נוגע לחיי היומיום, ורלבנטי, כפי שהיא כותבת, "גם לחדר הישיבות וגם לחדר המיטות": במיעוטו של הזמן, מין הוא אמצעי רבייה. רוב הזמן הוא משאב. וכמו משאבים אחרים כגון הון, קשרים והשכלה, הוא עוזר להשיג דברים ולהתקדם בחיים. כפי שלעשירים יש יתרון משאבי על עניים במטבע ההון, ולבני העדה הדומיננטית יש יתרון משאבי על מיעוטים במטבע הריבוד החברתי, לנשים יש יתרון משאבי על גברים במטבע "ההון הארוטי".

הסיבה פשוטה, היא אומרת: לכל משאב יש ביקוש והיצע, והביקוש למשאב המיניות גבוה יותר אצל הגברים. הליבידו, הדחף המיני, גבוה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. זו עובדה, לא סטריאוטיפ. כפי שכישורים מקצועיים ליצור ערך כלכלי ולפרנס מקדמים אנשים במקומות עבודה ועוזרים להם להקים משפחות, כך עושה גם המשיכה הארוטית.

הטענה הפרובוקטיבית של חכים היא שהדבר שבאמת מדכא את הנשים הוא הרעיון שיש לבטל את הארוטיקה במקומות עבודה ובמרחב הציבורי. טשטוש ההבדל בין המינים, היא טוענת, גוזל מנשים את היתרון המולד שלהן. בשונה מהמלצתן של פמיניסטיות רבות, חכים טוענת שמי שמשקיעים, ובעיקר משקיעות, בבריאות, טיפוח עצמי ומה שהיא מכנה "ערנות חברתית", למעשה משמרים את ההון הארוטי שלהם כפי שמשמרים כל הון אחר כדי לנצלו.

יש מי שמתפעל מהפשטות שבה חכים תרגמה את המיניות למשתנה כלכלי, ויש מי שמתרתחים על כך שהיא, כביכול, ממליצה לנשים לנהוג בפתיינות. ולפי עצותיה, נראה שהמלצתה לא רחוקה מכך: היא ממליצה להבין ולזכור שכך העולם נוהג, גברים רוצים יותר מנשים, ורוצים מאוד; ושבעולמנו כל אחד מנצל את היתרונות שבידיו. יש אנשי מכירות שמצליחים יותר רק בזכות הכריזמה שלהם, בלי להבטיח הבטחה אחת מיותרת. נשים יכולות להשיג יותר בזכות מיניותן, בלי שיצטרכו לסחור בה.

למעשה, יותר מאשר קריאה לפתיינות, חכים גורסת שהדחקת המיניות במרחב הציבורי היא היא האמצעי להדרת נשים. מי שמגרשים נשים לירכתי האוטובוסים נוהגים כמו השלטון הטוטליטרי ברומן "1984" של ג'ורג' אורוול, שחייב נשים ללבוש מדים אפורים אחידים וא־מיניים. גם אלה וגם אלה מנסים, למעשה, להחליש את השפעתן התמידית של נשים בחברה, השפעה שלעתים נובעת מעצם נוכחותן. שניהם פועלים מתוך אינטרס גברי לשמור על מאזן הכוחות הקיים. שוטר שמעניק דו"ח תנועה גם לנוכח עיניים דומעות לא פועל נגד האשה. הוא רק מודע לכוחה ובוחר לא להיכנע לו.

הביקורת מוטחת בחכים מכל עבר, גם מצד הפוריטנים וגם מצד הפמיניסטיות, שמאוחדים בתחושה שבהכרה במיניות יש משום שעבוד נשים, או צמצומן לכדי אובייקט מיני. אך מנגד יש כמה פמיניסטיות שמצטרפות לגישה, ורואות בהשתקת המיניות את דרכם של גברים לגזול מנשים את הונן, המשאב הארוטי. הצניעות והזזת המיניות הצדה, אומרי תומכיה של חכים, היא התכסיס הגברי המחוכם ביותר.