מי יצילו את כבוד המדענים?

העבודה באוניברסיטה ומקצוע המחקר האקדמי אינם סקסיים כמקצועות אחרים. הם לא מצטלמים טוב. יש הרבה יותר סרטים וספרים על חיילים ושוטרים, מוזיקאים ופוליטיקאים, מאשר על פרופסורים וחוקרים. וכשכבר מייצגים אותנו בתרבות, זה לרוב באופן סנסציוני או לועג, כד"ר סטריינג'לאב המטורף או

והנה, בקיץ הזה האקדמיה זוכה לעדנה כפולה: בקולנוע הישראלי נזכרו בנו, בסרטו הנפלא של יוסי סידר "הערת שוליים" שעוסק באב ובן חוקרי תלמוד. הסרט מצולם במרתפים הלא כל כך פוטוגניים של הספרייה הלאומית, מאיר את מקצועות מחקר מדעי הרוח באור מופלא ויוצר גיבורים, דרמה וקונפליקטים היכן שאיננו רגילים למצוא אותם. ועל מדפי הספרים יצא לאור בארצות הברית ספר חדש, ממש מהשבוע שעבר, שגם הוא מציג את החוקרים כגיבורים. זהו ספרו של פרנק מוס, המנהל היוצא של מעבדות המדיה של אוניברסיטת MIT היוקרתית. הספר, "The Sorcerers and Their Apprentices" (בתרגום חופשי: "הקוסמים ושוליותיהם"), מספר על מרכז המחקר האגדי, על החוקרים והסטודנטים שפועלים בו, ועל הניסוי המרתק של המצאת העתיד שמתרחש בו זה שלושה עשורים.

מעבדות המדיה של MIT מפגישות זה יותר משני עשורים את טובי המוחות ההנדסיים והמדעיים עם מימון נדיב מענקי תעשיית ההייטק, ועם משימות שנשמעות כמעט בלתי אפשריות. המפגש הזה מוליד פיתוחים שגובלים בקסם: רכיבים רובוטיים, המיני־לפטופים, הספר האלקטרוני, גיטר הירו, Google Street View, תוכנות בינה מלאכותית פורצות דרך, טכנולוגיות שמשמשות כיום בכל דפדפן ומכשיר טלפון - וגם מחקרים פורצי דרך רבים בתחום הכלכלה ההתנהגותית - יצאו מהמעבדות האלה. שם גם עובדים על רעיונות עתידניים שישפיעו על תכנון ערים ועל הדורות הבאים של המכוניות והארכיטקטורה, על תכנון תחבורה ומערכות בטיחות. אבל מרגש במיוחד לראות את היישומים הרפואיים שיוצאים מהמעבדות האלה, ובהם שתלי גוף רובוטיים וקסדות שיאפשרו למשותקים להפעיל את החפצים שנמצאים סביבם בעזרת המחשבה בלבד, וכן טכנולוגיות שיוכלו להעניק ערך חברתי רב.

מוס עורך לקוראיו סיור מודרך בארץ הפלאות של מפעל הפנטזיה הזה, שמטרתו המוצהרת היא "להמציא את העתיד", ושהצלחתו המתמשכת והמרשימה כל כך, שכל מי שחי בתקופתנו נהנה ממנה, היא פלא בפני עצמו. מעבר לרעיונות החדשניים - באחרונה יצרו במעבדות הולוגרמה תלת־ממדית, כמו אלה שמופיעות בסרטי מדע בדיוני - גם גישת הניהול של המרכז ושל קבוצות המחקר שבו מעניינת בזכות עצמה. מנהלים מ־Media Lab מפגינים הבנה של חשיבות האינטרדיסציפלינריות, החיבור בין תחומים שונים של מדע והנדסה מכאן ופסיכולוגיה ותרבות מכאן, והתפקיד הגדול של המשחק, הניסוי והטעייה. הגישה של מעבדות המדיה היא קודם לעשות ואז לראות מה יצא, פו"מ - פיתוח ואז מחקר, במקום מו"פ, המחקר והפיתוח המוכרים והמסורתיים. הספר, התובנה שהוא מעלה וההישגים האדירים שהוא מציג יכולים בקלות להחזיר הרבה מכבודה הנשכח של האקדמיה.

הספר הקודם על מעבדות המדיה נכתב בשנות השמונים, זמן קצר אחרי היווסדן. הכוכב הראשי שלו היה ניקולס נגרפונטה, גיבור תרבות של עידן מייסדי האינטרנט ואבי פרויקט "מחשב לכל ילד". חצי יובל מאוחר יותר מונה למעבדה מנהל חדש - היזם האוטודידקט ג'וי איטו. כעת נעים להשתעשע ברעיון מה ייצא קודם: סרט שמציג את המרכז ואנשיו לפחות באותה דרמטיות שבה סידר הציג את חוקרי התלמוד, או ספר שלישי, שיתאר את תרומת המעבדות לאנושות בתקופתו של איטו. כך או אחרת, אפשר להתעודד מעלייתם התרבותית הקרבה של גיבורים חדשים־ישנים - האנשים שבוראים רעיונות.