חשיפת "כלכליסט": האם הפרקליטות נפלה בפח של עו"ד יעקב וינרוט?
בצעד חסר תקדים רומזת הפרקליטות כי כנגד חלק מעובדי הציבור הבכירים שייצג עו"ד וינרוט, עומד חשש ל"פרוטקציה" ו"טובת הנאה התלויה בדבר". וינרוט: "הפרקליטות טוענת כי שני שופטים, פרקליטה בכירה, שר בממשלה וניצב במשטרה הם משוחדים פוטנציאליים"
האם העובדה שעו"ד יעקב וינרוט ייצג עובדי ציבור - שופטים, פקידי מס, שרים ושוטרים - שהיו עשויים לקדם אינטרסים שלו ושל לקוחותיו, עשויה להיחשב לכאורה כעבירת שוחד? כך טוענת המדינה בסיכומים שהגישה, במסגרת משפט השוחד המתנהל נגד וינרוט. לטענת המדינה, כמה עובדי ציבור שקיבלו ייצוג מוינרוט, אותם חשף בעצמו במהלך המשפט, מעוררים חשד לעבירות שוחד שלא נחקרו.
לשיטתו של וינרוט, בכך נפלה המדינה לפח שטמן לה במהלך המשפט. הביסוס לכך מצוי אולי בעובדה שהמדינה בחרה להתייחס לעניין באופן כמעט חבוי לחלוטין, בהערת שוליים קצרה בתחתית אחד העמודים הפנימיים של 450 עמודי הסיכום שהגישה התביעה.
בסיכומים שהגישה, שנחשפים כאן לראשונה, טענה המדינה כי לא היה זה מקרה שווינרוט הביא את רשימת הלקוחות רק במהלך עדותו בבית המשפט, ולא במסגרת החקירה. לטענת המדינה, הדבר נעשה כדי למנוע אפשרות מעשית לחקור את אותם מקרים, למנוע את הפרכתם וכן "כדי למנוע חקירתם בחשד לביצוע עבירות נוספות".
רשימת הלקוחות שהגיש וינרוט נועדה להוכיח כי שכר הטרחה שגבה מוויטה, בסכום של 20 אלף שקל, לא היה חריג אלא אפיין את גישתו לגבות שכר טרחה מידתי מלקוחות, בהתאם למידת ההזדהות שלו עם התיק שלהם.
המדינה "מעלה חשש"
המדינה טוענת עוד כי העובדה שווינרוט נוהג להעניק הטבות שונות ללקוחות אינה יכולה להצדיק התנהלות דומה מול עובד ציבור, שעלול לבוא עמו במגע מכוח תפקידו. לטענתה, במהלך המשפט עלו סימני שאלה לגבי הייצוג שהעניק וינרוט לפקידי ציבור שהוא בא עמם במגע רשמי, וכי "אין לנו אלא להצר על כך שווינרוט הסתיר מקרים אלו - מטעמים השמורים עמו - במועד החקירה, ובכך מנע בחינה מעמיקה של אותם מקרים".
לטענת המדינה, "אין מנוס מלומר כי עיון ברשימת התיקים מעלה חשש, שלפחות בחלק מאותם תיקים דבק שמץ של חסות, פרוטקציה, טובת הנאה התלויה בדבר וכיוצא באלה". כלומר, הפרקליטות טענה כי "גם מקרים אלו עשויים ללמד על מתן שירותים בתנאים מיטיבים, כאשר האפשרות להינות מתפקידם הציבורי של לקוחותיו של וינרוט עומדת לנגד עיניו".
בשלב זה המדינה אף מרחיקה לכת ואומרת כי "אדם חשדן - שלא כנציגי המאשימה במקרה דנא - שהיה בוחן את הרשימה, היה עשוי להעלות בדעתו את האפשרות שמא מלבד פעילות פילנתרופית, ישנם לווינרוט אינטרסים נוספים במתן ייצוג ובאי־גביית תשלום בגינו".
לפי הנטען, לגבי חלק מהתיקים עשויה לעלות בדעתו האפשרות "שלפיה וינרוט טווה קשרים שאת חלקם יוכל לנצל בשלב מאוחר יותר ואת חלקם יוכל לנצל באופן מיידי, בעיקר כאשר התנהל מול עובדי הציבור בסמוך למועד מתן הייצוג". כאן מפנה המדינה להערת שוליים המופיעה בתחתית העמוד, ובה נכתב כי "למותר לציין כי במקרים אלו, מתן מתת לעובדי ציבור מהווה חשד לעבירות שוחד שלא נחקרה".
עוד נכתב כי חלק מהקשרים וינרוט אולי לא ינצל כלל, "אך אין זה מזיק 'לזרוק את החכה' שמא בשלב עתידי כלשהו ייתפס משהו ברשתה, שכן כלל ידוע הוא כי אם יש קשרים - לא צריך פרוטקציה". עם זאת, המדינה מסכמת את הנושא ואומרת כי אין בדעתה לבוא חשבון עם וינרוט בגין אותן דוגמאות.
וינרוט בית המשפט צילום: עמית שעל וינרוט תוקף בחזרה
בימים האחרונים הגיש גם וינרוט את סיכומיו במשפט, וכתב בהם כי דברי המדינה מהווים למעשה האשמה כלפי שורת עובדי ציבור בכירים - ובהם השופט יהודה זפט, השופטת שרה ברוש, השר לשעבר שלמה בן עמי, אחראי התמיכות במשרד המשפטים עו"ד אמנון דה־הרטוך, עו"ד רחל צירקין מפרקליטות מיסוי וכלכלה וניצב משנה עלי זמיר ממשטרת ישראל.
בסיכומיו טוען וינרוט כי אמירות אלו מלמדות עד כמה ממהרת הפרקליטות להאשים גורמים שונים בעבירות שוחד, וכי האשמות אלו מוכיחות כי היא כשלה בהתמודדות עם הטענה שהוטחה בכתב האישום נגדו, שלפיה שכר הטרחה שגבה משוקי ויטה היה חריג. לטענת וינרוט, רשימת הלקוחות מוכיחה שלקוחות רבים - עובדי ציבור וכאלה שאינם עובדי ציבור - נהנו מתעריפים דומים, והדבר שומט את הבסיס מתחת לכתב האישום נגדו.
בסיכומיו תוקף וינרוט את דברי המדינה, ובין היתר את העובדה שחלק מטענות המדינה בנוגע להתנהלות מול עובדי הציבור הובאו כביכול מפי "אדם חשדן" ולא מפי המדינה עצמה. לדבריו, המדינה "טוענת בשפה רפה כי ניתן לצאת מתוך הנחה שאם וינרוט גבה שכר טרחה מידתי מעובד ציבור שהתנהל מולו, הרי שעשה זאת מתוך אינטרס ומתוך מניע מושחת".
לדברי וינרוט, לא בכדי המאשימה לא טענה את הדברים בשמה, שכן "לפי הנחה זו, כולם היו משוחדים פוטנציאליים, ובהם למשל השופט זפט, עו"ד צירקין, השופטת ברוש, ניצב משנה עלי זמיר, אילן מורנו, השר שלמה בן עמי, עו"ד דה־הרטוך ועוד".
אלא שלדברי וינרוט, ההנחה שהוא מייצג אנשים אלה מתוך אינטרס טעונה הוכחה, ולא רק שהנחה זו לא הוכחה - היא נסתרה בדוגמאות הרבות שהביא. לטענת וינרוט, הדוגמאות מוכיחות כי לאורך תקופת זמן ממושכת פעל וינרוט כדפוס, מתוך מניע טהור ולא מתוך שיקול מושחת. "טענת המאשימה מלמדת באיזו קלות היא מוכנה לעשות שימוש בהאשמה כל כך חמורה כמו אשמת השוחד", כותב וינרוט בסיכומיו.
לטענתו, מטענת המדינה יוצא "כאילו לעולם לא ניתן להוכיח את היעדר רכיב ה'בעד' בעניין ויטה. אם מדובר בעובד ציבור שווינרוט היה נטול 'אינטרס' לגביו, הרי שהוא 'לא רלבנטי', ואם מדובר בעובד ציבור שלווינרוט היה לכאורה 'אינטרס' לגביו - הרי זה שוחד. זהו מעגל שוטה שהמאשימה יצרה משלא היה ביכולתה להתמודד עם עוצמת הראיות שהובאו במשפט".
לסיכום טוען וינרוט כי הוא הצליח להוכיח באמצעות טבלת הלקוחות כי שכר הטרחה לא היה חריג כלל, ולכן המדינה כשלה בהוכחת יסודות העבירה שהיא מייחסת לו ויש לזכותו במשפט. וינרוט מוסיף ומבהיר כי האשמה כללית בכך ששיחד עובדי ציבור נוספים אינה יכולה להתקבל בצורה רצינית במשפט פלילי כתירוץ לכך שלא הוכחו יסודות העבירה המיוחסת לו.
פליטת פה או אמירה צינית?
סיכומי המדינה וסיכומיו של וינרוט חושפים גם מחלוקת לגבי אמירה של וינרוט בבית המשפט, במסגרת חקירתו הנגדית. לטענת המדינה, באותה אמירה הודה למעשה וינרוט בביצוע עבירת שוחד מבלי לשים לב. וינרוט טוען כי מדובר בטענה מגוחכת, וכי אמירתו היתה צינית ואירונית ובאה בתגובה להאשמה אחרת שהטיחה בו התובעת במשפט, עו"ד כהנא.
מדובר בדיון שהתקיים באוקטובר 2010, ובו חקרה התובעת את וינרוט על מכתב ששיגר לוויטה, ושבו דרש ממנו לשלם 2,000 שקל עבור הטיפול שלו בתיק "עד כה". לטענת המדינה, מכתב זה נועד להיות "איתות" מצד וינרוט לוויטה כי שירותיו יקרים. וכך אמר וינרוט לתובעת: "יש לך גרסה אחת שאומרת שרציתי להראות לשוקי ויטה כמה אני יקר. תגידי לי, שוקי ויטה לא יודע שאני יקר כשלא מדובר בשוקי ויטה? מישהו חושב שאני גובה שכר טרחה נמוך בעיר הזאת כשלא מדובר בשוקי ויטה? אני צריך להגיד לו את זה דרך איזה מכתב על דרך אי־כשרות?...".
המדינה טוענת בסיכומיה כי "תדהמה נפלה בספסלי ההגנה כאשר הנושא נדון בחקירה הנגדית של וינרוט, בעקבות תשובתו של וינרוט". עם זאת, וינרוט טוען בסיכומיו כי "ההגנה אכן נדהמה מהספקולציה שבשאלה שהופנתה לווינרוט ולא מן התשובה". לטענתו, תשובתו היתה אירונית וטובלת בציניות, ובאה להמחיש את הסתירה הפנימית שבטיעון המדינה ולומר כי אם שוקי ויטה אכן ידע שמדובר בשוחד, הרי שכלל לא היה צורך במכתב שימחיש זאת.
