האם עתידנו הוא בערי ענק?

איזה דבר אדיר היא העיר. כך מתאמץ לשכנע אותנו הכלכלן מהרווארד אדוארד גלזר. ספרו החדש מתאר את העיר כהמצאה החשובה בתולדות האנושות. היא הופכת אותנו לחכמים יותר ושמחים יותר, הוא טוען, לירוקים ובריאים יותר. ואת כל השבחים האלה הוא עוד מגדיל ודוחס בכותרת של ספרו החדש: "Triumph of the City: How Our Greatest Invention Makes Us Richer, Smarter, Greener, Healthier, and Happier".

גלזר יצטרך לעבוד עוד קצת כדי לשכנע אותי. החלום הסטנדרטי בסביבתי הוא של בית צמוד קרקע ואדום רעפים שאפשר לראות ממנו את האופק ולשמוע בו את הציפורים. במקום שבו גדלתי ״עירוני״ היה שם גנאי למי שלא היה מחובר לגאולת הקרקע ולחקלאות, למי שלא היה שזוף, מחושל וכשיר דיו ל"הגשמה", שמתממשת רק הרחק מהעיר. לא בתוכה. וגם היום הפסטורלי נותר מקודש. כבר לא מלבישים בגאווה את הארץ בשלמת בטון ומלט, אך עדיין מתגעגעים לעמק שבו נוצץ הטל.

אלא שגלזר דבק בעובדות. הוא מביא את הסטטיסטיקות שמלמדות כי גידול באוכלוסיית עיר מביא לצמיחה מהירה עוד יותר של כלכלתה, ושעד כה עיור ומדיניות עירונית נכונה הם הפתרון האמין היחיד לעוני בעולם השלישי. הונג קונג וסינגפור הן, לדידו, המודל האמיתי ליציאה מהעוני בעולם השלישי.

גלזר מזכיר שבמרוצת העשור האחרון נהפכו תושבי הערים לרוב: קצת יותר ממחצית האנושות גרה בעיר, והנהירה אל הערים ממשיכה. ולא במקרה. העיר היא מכורתם של כל הדברים הטובים שקרו לאנושות. הפילוסופיה צמחה באתונה, הרנסנס - בפירנצה, המהפכה התעשייתית בבירמינגהם. השפע הכלכלי, זה שנהפך לכה מהותי בתרבותנו, נבט בלונדון ובניו יורק.

מהטמה גנדי היה מאלה שבחנו את העיר בחשד. עוצמתה של הודו, אמר, לא נמצאת בעריה הענקיות והמעטות אלא ב־700 אלף כפריה. גם בן־גוריון הטיף לתנועה מהעיר לכפר. המבחן שלנו הוא בנגב ובגליל, אמר. גם המנהיגות האמריקאית דחקה בצעירים הינקים לצאת מהערים ולנוע מערבה.

והנה בא גלזר, ומשיב לגנדי ובן־גוריון ולאמריקאים ולפילוסופים מעריצי טבע כמו רוסו והנרי דיוויד ת'ורו. לפני אלף שנה היו באירופה רק ארבע ערים שאכלסו יותר מ־50 אלף תושבים: קונסטנטינופול ושלוש הערים המוסלמיות שבאיבריה. כולן חיקויים למטרופולין הגדול של העולם הערבי - בגדד. ובעוד כמה שנים גם ערי הענק שבהן אנו חיים ייחשבו קטנות. ערים גדולות יותר וצפופות יותר יירשו אותן. ערים כמו בנגלור שבהודו, על 5 מיליון תושביה, שכבר עתה שואבת אליה את הכפרים סביבה, כפי שלוס אנג'לס, פורטלנד וסיאטל - וגם "מדינת תל אביב" - עשו ועודן עושות. וזה דבר טוב.

ערים גם דועכות - כפי שקרה לדטרויט, לדוגמה - וגם לכך יש לגלזר הסבר, ואף מרשם פשטני להצלחה: העלאה תמידית של היצע הדירות. ככלכלן הוא מצביע על הקשר בין היצע דיור עולה לשגשוג העיר. המתכון להאצה טכנולוגית וכלכלית הוא לדידו פרידה מהגעגוע המעושה לטבע ולעבר, הימנעות מהשקעות מיותרות בשימור וביטול ההגבלות על בנייה לגובה. הוא דבק בסטטיסטיקות שמלמדות שעלייה בצפיפות העירונית במערב מעלה את מספר הרעיונות, העסקים החדשים, הפטנטים הרשומים והחסכנות במשאבים. הוא אינו מבין למה לנו להשתהות. ככל שנמהר להצטופף, נכביר בצמיחה, נשגשג יותר בעסקינו, נרוויח יותר, נייצר יותר ונקנה יותר. העיר היא מהאמיתות המאקרו־כלכליות המובנות ביותר מאליהן, הוא כותב.

על רקע התכנסות חלק עצום מישראל אל תוך העיר תל אביב ובנותיה, וכיוון שהמשברים של מחירי דיור, צפיפות ותכנון עירוני אינם זרים לנו, הנתונים והטענה בספרו של גלזר רלבנטיים מתמיד, ובמיוחד לנו. במיוחד למי שחושבים אחרת.