האם טוויטר משנה את הרגש?

עינינו תלויות במסכי המחשב, אצבעותינו מולחמות למקלדות הסמארטפונים ואוזנינו כרויות לאוזניות נגני ה־MP3. האם בתוך החיווט הדיגיטלי הזה משהו מהאנושיות אבד? פרופ' שרי טרקל, פסיכולוגית בכירה באוניברסיטת MIT ומהחוקרות הוותיקות, החכמות והרהוטות ביותר של התרבות הדיגיטלית, חוששת שכן.

בינואר התפרסם בארצות הברית ספרה "לבד ביחד: מדוע ציפיותינו מהטכנולוגיה גוברות וציפיותינו זה מזה פוחתות". הספר הוא החלק האחרון בטרילוגיית ספרי מחקר שתיארו את האופן שבו האינטרנט – מאתרי היכרויות וקהילות מקוונות, דרך רשתות חברתיות ועד כל ביטוייה של תחזוק זהות וירטואליות - משנה את מערכות היחסים של אנשים, את אופיים ואת רגשותיהם. והחלק הזה הוא הקודר שבשלושה.

טרקל עובדת באוניברסיטה הכי טכנולוגית בעולם, ומובילה שם פרויקט מחקר על הקשר בין טכנולוגיה וזהות אישית. היא ואנשי צוותה מראיינים כבר שנים אלפי משתמשי אינטרנט ומבצעים מעקב סטטיסטי וניתוח תרבותי ופסיכולוגי כדי לראות אם שבע שעות ויותר ביום של טלפונים סלולריים, דפדפן ועוד אמצעי תיווך טכנולוגיים יוצרים תבניות חדשות בחוויה האנושית.

ויש תבניות חדשות. המכשירים שאפשרו זמינות מוחלטת יצרו בין האנשים חיץ והביאו לבדידות חסרת תקדים בהיסטוריה. השיר של להקת Three Dog Night, "אחד הוא המספר הבודד ביותר", והשורה העצובה בה, "שניים יכול להיות גרוע כמו אחד", מעולם לא היו נכונים יותר בתקופה שבה מאות מיליוני אנשים שנמצאים סביבך בכל רגע אינם מפיגים את הבדידות. טרקל לא מקוננת על אובדן האינטימיות והקרבה האנושית כמו ריאקציונרית מיושנת. כפרופסור לפסיכולוגיה, היא קובעת שרגשי האינטימיות והקרבה משתנים, והולכים ונעלמים מהחברה האנושית.

היא מתארת איך בראיונותיה עם צעירים הם שוב ושוב מספרים שהם מעדיפים חיות מחמד וירטואליות על פני חיות אמיתיות, ומשחקי מחשב על פני משחק עם אנשים בשר ודם.

היא מצטטת ילדה שאמרה לה שעל נושאים רגישים היא לעולם לא משוחחת בטלפון או פנים אל פנים אלא רק במסרונים, כיוון שבמגע כה ישיר כמו שיחת טלפון "יותר מדי עלול להיחשף", ונער שגם כאשר הוא ניצב מול דלת ביתו של חבר, הוא יעדיף לשלוח לו מסרון ולא לדפוק בדלת. היא מספרת על הנטייה ההולכת וגוברת של צעירים לעצור שיחות עם העומדים מולם כדי לדווח עליהן בטוויטר; על אמהות ששולחות הודעות טקסט בזמן שהן מיניקות – ומאחר שההנקה היא שלב קריטי בחיבור בין התינוק והאם, היא אומרת, יהיו לכך השלכות על התפתחותו; ועל פעוטות שנתקפים כעס ותסכול כאשר לוקחים מהם את האייפד בשעת הסעודה. בעבר, היא אומרת, ילדים התלוננו כשהוריהם היו מקבלים שיחות טלפון בעת ארוחת הערב המשפחתית. כעת תינוקות גדלים לשאוף לניתוק אנושי בשעת האוכל. והיא מצטטת דיונים שעוסקים בשאלה האם מחשבים יכולים להוות תחליף לבן זוג רומנטי, ומזהירה שזהו עתיד לא מופרך. עתיד שבו "כישורים חברתיים" יהיו נטייה לשתף תמונות, ולא להקשיב ולהזדהות.

היא מספרת על הנטייה ההולכת וגוברת של צעירים לעצור שיחות עם העומדים מולם כדי לדווח עליהן בטוויטר

הספר משכנע. טרקל אינה נופלת למלכודות של פאניקה אלא מתארת תופעה שהולכת ומורגשת. אבל משהו ב"היגיון הבריא" בניתוחיה הוא גם, במידת מה, התפרקות נוסטלגית מעורפלת ומסוכרת, והתמקדות ברבע כוס ריקה בעולם משתנה, שכוסו הולכת ומתמלאת.

האינטרנט וההייטק מחוללים מהפכות שעדיין מתהוות. תופעת הסימולציה חדשה, אך לא בטוח שמה שהיא מציעה פחות אותנטי מהאלטרנטיבה הישנה של החיים. העולם המתווך בצורה דיגיטלית הוא עולם אמיתי וחי עבור אזרחיו. כל התקדמות מלווה באובדן וויתור, ומותר לטרקל להתאבל על הגוויות שהעולם החדש מטיל אל צדי הדרך. אבל לא בטוח שאפשר להחיותן, ולא בטוח שצריך.