האם השקר חיוני לדמוקרטיה?

בימים של ויקיליקס, אל־ג'זירה ומהפכות טוויטר, בולטת תופעה שנחשבת לחלק בלתי נפרד ממלאכת ההנהגה הפוליטית: הונאת ההמונים. האם מנהיגים משקרים סתם כי כך קל להם יותר, וכעת, בעידננו, ישקרו פחות, או שמא "מריחת" ההמונים היא תנאי לקיומו של שלטון מסודר?

הספר "מדוע מנהיגים משקרים: האמת על השקר בפוליטיקה בינלאומית" שיצא באחרונה בארצות הברית מנסה לגלות בדיוק את זה.

המחבר, ג'ון מירשהיימר, הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה של שיקגו. הוא שירת שנים רבות בחיל האוויר האמריקאי. הוא נודע בשל כתיבתו הדעתנית והמעוררת סערות ציבוריות. סדרת מאמרים מפורסמת שלו ביקרה בחריפות את פעילות הלובי הישראלי בארצות הברית והשפעתו, השלילית לפעמים, על קובעי המדיניות בוושינגטון. מתנגדיו מאשימים אותו באנטישמיות, אוהדיו מתארים אותו כאחד ההוגים הצלולים במדע המדינה של ימינו.

בניסיון להבין את הכללים הנסתרים שמאחורי שקרי המנהיגים, מירשהיימר החל לאסוף נתונים. הוא סקר הררי מקרים שבהם מנהיגים נתפסו באמירת אי־אמת גסה, וגילה ממצא מפתיע: מנהיגים משקרים לעמם הרבה יותר מאשר למנהיגי מדינות אחרות. במערכת הבינלאומית אין באמת חוק או צדק אלא רק כוח ואינטרסים, אבל דווקא שם האמינות האישית חזקה יותר מאשר בתוך מדינה.

כן, יש שקרים בינלאומיים מפורסמים: השקרים ההדדיים של גרמניה הנאצית וברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנייה, או האופן שבו ישראל הסוותה בפני ארצות הברית את פיתוח תוכנית הגרעין. אולם לרוב, מנהיגי מדינות זרות יודעים על המתרחש בתוך מדינה יותר משיודעים על כך אזרחיה. בין השקרים שמירשהיימר מצטט בולט אחד צבעוני במיוחד: כאשר ממשלת בריטניה המציאה את הטנק בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא הסוותה את פיתוחו באמתלה שזהו בסך הכל מוביל מים שמיועד לסייע למשק החקלאי הרוסי. מכאן מקור השם "טנק", ולכן גם הטנקים הבריטיים המוקדמים עוטרו בכתובות ברוסית.

מנהיגים משקרים לעמם הרבה יותר מאשר למנהיגי מדינות אחרות

עוד פרט מפתיע שמירשהיימר גילה הוא שמנהיגי מדינות דמוקרטיות משקרים לעמם הרבה יותר מאשר מנהיגי מדינות טוטליטריות. מירשהיימר מסביר זאת בכך ששקרים הכרחיים לתפקודן של דמוקרטיות. כאשר כל צעד דורש תמיכה ציבורית מהירה ואחידה, צריך ליצור מסר שהוא חד ופשטני הרבה יותר מכפי שהמציאות תוכל אי פעם להיות. וכאשר אין במציאות שום פרט שמסייע למסר, מנהיגי דמוקרטיות נאלצים לפברק פרטים. לינדן ג'ונסון פברק מידע כדי להצדיק את תיגבור הכוחות בווייטנאם, קנדי הסתיר ויתורים שעשה לחרושצ'וב במסגרת פתרון משבר הטילים בקובה, בוש רימה בדבר הקשר בין סדאם חוסיין לבן לאדן והנשק להשמדה המונית בעיראק.

מירשהיימר מוצא שלפחות באמריקה, שקרי מנהיגים מתקבלים בהבנה. הזעם על הבגידה מתפוגג מהר והעם נוהג כמו ילד שמבין שההורה עשה זאת מאהבה. גם כאשר המדיניות שנולדה בבלוף מתבררת ככישלון, העם סולח. באמריקה השקר משתלם.

ישראל מככבת בספר. הוא מנתח את הנרטיבים סביב בריחת - או גירוש - הפליטים הפלסטינים ב־1948, את הטיפול הרשמי בטבח בקיביה בשנת 1953 ואת פרשת לבון. הוא מצטט בששון את יצחק שמיר שאמר ש"למען ארץ ישראל מותר לשקר", את לוי אשכול שאמר באופן חינני יותר: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", ואת משה שרת שאמר ששקר הכרחי לעמידה בראשות ממשלה, ושלכן הוא כנראה אינו מתאים לתפקיד.

הספר אינו בית משפט למנהיגים שקרנים. זהו תיאור של מציאות, ולפרקים מתן הכשר לה. אבל השורה התחתונה של מירשהיימר פסימית. לדעתו, דווקא בעידן השקיפות, ההדלפות ומקורות המידע האלטרנטיביים, השקרים יתרבו עד שעולם המידע כולו יידמה למסך ערפל. רק כך, מתברר, אפשר להנהיג דמוקרטיה.