ככה רצה אבא
אב דומיננטי באופן חריג, שלושה בנים שמתקרבים לגיל 60, דור שלישי שמתחיל להתבגר ואימפריה עסקית מהגדולות והחזקות בישראל, שעסקיה מתפרסים מהובלת מכוניות וקידוחים עד טלפונים סלולריים וביגוד. כך נראה מבפנים תהליך חילופי הדורות בקבוצת תעבורה של משפחת לבנת
בשש בערב לערך, כשהמשרדים בקומת ההנהלה בבית תעבורה הלכו והתרוקנו, נראתה לפתע דמות צנומה עוברת בין החדרים. באור שעת הערביים היה קשה לרגע לזהות במי מדובר. רק מקרוב אפשר היה לראות שהדמות היא לא אחר מאשר אברהם "בונדי" לבנת, מייסד האימפריה בן ה־86. רגע לפני שהוא הולך הביתה, לבנת האב עובר ומוודא שלא נשארו אורות דלוקים שלא לצורך.
"אבא, אתה עוד כאן?", שלושת הבנים למשפחת לבנת, שיצאו מפגישה ארוכה, הופתעו לרגע. הם מיהרו אל אביהם, שיצא בצהריים לפגישה מחוץ למשרד ולא שיערו שיחזור אליו באותו יום. לרגע אפשר היה לזהות בפניהם שמחה ספונטנית, קצת את זו שעל פניו של ילד שמגלה פעם נוספת שאמו לא הכזיבה ושוב באה בזמן להוציאו מהגן. יש על מי לסמוך.
האנקדוטה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את המוטו של האימפריה כולה, שלבנת האב החל להקים לפני יותר מ־60 שנה ובנה מאז בעשר אצבעותיו: חסכנות על גבול הסגפנות, ירידה לפרטי פרטים, מוסר עבודה גבוה, נאמנות ללא גבולות, ושליטה מוחלטת של האיש העומד בראש בכל פרט ופרט. מאורך הזרוע של מחפר חדש ועד טיפוח הקשרים עם משרד התחבורה. משמו של העובד שבתו חלתה ועד סעיפי ההסכם שנחתם עם אהוד אולמרט, יו"ר הקבוצה. מהיחסים עם נוחי דנקנר, שמשפחת לבנת הצטרפה אליו כשרכש את קונצרן אי.די.בי, ועד וידוא של כיבוי האורות במשרדים בסוף היום. אחרי הכל, מישהו צריך לבדוק שהעסק לא מבזבז אנרגיה שלא לצורך.
מימין: אברהם, שי, צביקה וזאב לבנת
"בונדי שם לב שיש בעיה"
עכשיו מפעל החיים של אברהם לבנת נמצא בעיצומו של תהליך שינוי דרמטי. ראש השבט, שהיה מעורה בכל פרט וניהל בפועל כל בורג באחת הקבוצות הגדולות והחזקות במשק, האיש שעד לפני שנים אחדות עוד התייצב בשש וחצי בבוקר במשרד והיה מקפיד אפילו לבוא להשקות בשבתות את כלבי השמירה במתחם הענק של תעבורה ברמלה, נאלץ לשחרר את המושכות.
המחשבה הראשונה על הצורך להעביר באופן מסודר את ניהול הקבוצה לדור הבנים עלתה אצל לבנת האב לפני שנתיים. "בונדי שם לב שבעיית השמיעה שלו מחריפה כאשר לפי התגובות והפרצופים של אנשים שענה על שאלותיהם הוא הבין שלא שמע את השאלה נכון", מספר מקורב למשפחה. "יש גם את הבעיה בעין. אז הוא בא לבנים ואמר להם".
"התקופה הזו במשפחת לבנת היא תקופת מעבר, והיא נמשכת כבר כמה חודשים", אומר מקורב אחר למשפחה. "האבא הבין שצריך להעביר את המושכות הלאה. גם בגלל הצרות שיש לו עם העין, שהוא לא רואה בה טוב, וגם מפני שהוא יודע שהגיל משפיע ושהיום עובדים מהר יותר".
התהליך הזה טומן בחובו הסמכה של שלושת הבנים - זאב (59), צביקה (57) ושי (52) - במקביל לכניסה מדודה של הדור השלישי לתוך החברה. כבר כעת לא מדובר עוד בהחלטות ניהוליות של איש אחד, אלא של פורום שכולל חמישה אנשים: האב, שלושת הבנים ו"הבן המאומץ" אליצור בר נתן (ראו מסגרת). אבל כמו בבדיחה על קיפודים שעושים סקס, במשפחת לבנת עושים את התהליך ל־א־ט ובזהירות. "היום לבנים יש יותר עצמאות משהיתה להם לפני עשר שנים, ובעוד עשר שנים תהיה להם יותר עצמאות ממה שיש להם היום", כפי שמנסח זאת מקורב אחר.
"הם גדלו בבית מורכב מאוד", מספר מכר של אחד הבנים, "ההורים מאוד דומיננטיים ולוקחים חלק גדול מאוד בחיים שלהם. יש שם כבוד שמזכיר התנהגות של משפחות ערביות אמיתיות. אפשר לומר ששלושת האחים באים לאבא לקבל עצות של זקן השבט על כל דבר. זו המנטליות. כל בעיה שיש, בבית או בעסק, מובאת בפני האבא. הם מתייעצים איתו גם בנושאים שמזמן, בכל משפחה אחרת, ילדים כבר לא מתייעצים בקשר אליהם עם ההורים. אסור גם לבטל את האמא (רחל'ה) בסיפור הזה. עושה רושם שהיא לא מתערבת אבל היא לא פראיירית, היא יודעת הרבה ולא פעם מושכת בחוטים. אשה פיקחית".
אברהם ורחל'ה לבנת. "היא לא פראיירית"
"כבר לא ילדים"
את ההכנעה הזו, הקבלה ללא ערעור של סמכות האב, שלושת האחים נוטלים על עצמם במודע, שלא לומר בגאווה. הם רואים בה בחירה אישית.
איש מהם לא נשאר ישוב כשהאב נכנס לחדר. שלושתם ממהרים לפנות בעבורו כיסא, לשאול לשלומו. הוא לא מסכים לשבת. כל עוד הוא עומד בכניסה מתח קל מורגש באוויר חדר הישיבות, שכל קירותיו מרוצפים צילומי ענק של האב ושלושת הבנים לאורך השנים, עומדים על פגוש של משאית ענק, רוכנים ליד טרקטור בדרך לאילת, מתבוננים בגאווה בטריילר אימתני, מגדלים אט אט שפם אחיד.
קשה לסדוק את חומת המשפחתיות הזו. בוודאי מבחוץ. המכרים שמדברים בשם בני המשפחה לעולם יעידו על הסכמה עם החלטות האב. אם היו עימותים בתוך המשפחה - והיו, בין בונדי לאחיו, ולימים גם בין הבן הצעיר שי לבין האב - הם מוגדרים היום כ"משהו שהיה ונגמר, שכל כך כאב לנו כך שהוא רק לימד אותנו עד כמה משפחה היא הדבר החשוב ביותר".
הנימוק "זה מה שאבא רצה" מסביר החלטות עסקיות יומיומיות, כמו גם החלטות דרמטיות הרבה יותר. בראשית השנה, למשל, הונחת אהוד אולמרט, ראש ממשלה מוכה תדמיתית ומסובך בכמה תיקים פליליים, לתפקיד יו"ר הקבוצה. מבחינה רשמית לפחות, אולמרט הועמד מעל שלושת הבנים - הגם שאינו עוסק באחזקות באי.די.בי. אפשר היה להניח שהבנים, לפחות חלקם, לא אהבו הנחתה כזו. אחרי הכל, הם כבר מנהלים מנוסים בפני עצמם, ו"כבר לא ילדים". אבל אם היה חוסר שביעות רצון, גם הוא הוכרע בתשובה "ככה אבא רצה".
"אני לא דואג, זה מסודר"
מורכבות היחסים המשפחתיים, הגודל הכמעט מפלצתי של הקבוצה, והצורך להעביר אותה לדור ההמשך ולנהל אותה תחת שלושה ראשים יוצרים אתגר מורכב במיוחד. תעבורה היא חברת השינוע וההובלה הגדולה בישראל, שמוכרזת כמונופול בתחום תעבורת המלט ובהובלת מכוניות. רבות מעשרות החברות־הבנות שלה נחשבות לגדולות בתחום עיסוקן, בין היתר בהובלת אבקות בתפזורת, מטענים חורגים, ביצוע עבודות עפר, הובלת מחצבים ופחם, עבודות ימיות, יבוא צמיגים וגנרטורים וייצור מוצרי פלסטיק. משפחת לבנת שולטת בחברה הציבורית ממ"ן, המוגדרת מונופול בתחום המטענים האוויריים. היא היבואנית והמשווקת של משאיות דאף, אוטובוסים של חברת VDL, ציוד כבד של ליבהר ומשאיות ואוטובוסים של איסוזו. חברת תמיג שבבעלותה מייבאת את צמיגי פירלי, מ.מ.מ מחזיקה במטמנת הפסולת הקשה הגדולה בארץ, והרשימה עוד ארוכה.
לפני כשנה רכשה משפחת לבנת מגאון אחזקות את מלוא הבעלות בחברת האופנה H&O. זרוע הנדל"ן של לבנת כוללת בין היתר את איירפורט סיטי ונצבא, ובתחום האנרגיה יש למשפחה אחזקות בי.ו.א.ל, נפטא וישראמקו - זו שמחזיקה בתגליות הגז תמר ודלית. בחו"ל יש למשפחה זיכיונות יבוא והפצה של מכוניות פורד בקרואטיה, סרביה, מונטנגרו ואלבניה.
בקרואטיה היא משווקת גם את מכוניות יגואר. וכל זה לפני שהגענו לאחזקות של כ־13% בקונצרן אי.די.בי, שתחתיו פועלות אין ספור חברות ענק שעוסקות בכל תחומי החיים, משופרסל וסלקום, דרך נשר מלט וכלל ביטוח, ועד נטוויז'ן וגולף.
כששואלים את אברהם לבנת בשיחות סגורות מה יהיה עם העברת העסק המשפחתי לשליטת הבנים, הוא עונה ישירות: "אני לא דואג, זה מסודר. וכל מה שלא בסדר, יש הסכמים חתומים".
את ה"זה מסודר" הזה, כפי שנעשה תמיד במשפחת לבנת, סידר האב בעצמו. הוא החליט לחלק חלוקה שווה את חברת אברהם לבנת בע"מ, שמתחתיה מאוגדות כל יתר החברות. כל בן קיבל שליש ממניות החברה. אה, והוא הוסיף עוד עניין אחד: צביקה, האח האמצעי ונציג המשפחה באי.די.בי, קיבל מניית הכרעה. "בעולם המודרני, אנשי הכספים מנהלים את החברות ולא אנשי המקצוע", מנסה מקורב להסביר, "אני גם לא רואה אף אחד משני האחים האחרים חותר תחת צביקה. את זאביק זה לא מעניין, ולשי יש את העסקים שלו".
האם שלושת הבנים קיבלו בהסכמה את ההעדפה של צביקה? הגרסה הרשמית לא מטילה בכך ספק. "צביקה אפילו שאל את שני האחים שלו אם זה מפריע להם, והוא היה פונה לאב אילו היו עונים לו שכן. אבל הם ענו שאין להם בעיה עם זה, כולם חיים עם זה בשלום".
משאיות של קבוצת תעבורה. הכל התחיל ממשאית שנרכשה מעודפי ייצור של הצבא הבריטי
"זאב הוא העתק של האבא"
החלוקה הזו היא התולדה המאוחרת של שורת כללים וחוקים נוקשים שקבע האב לאורך השנים. החל באיסור שילוב של בני הדור השלישי בעסק וכלה בשעות העבודה של בניו. את שלושתם הוא דאג להצמיח מלמטה, לקבוע מה ילמדו, במה יתמחו, ולהיכן ינווטו בסופו של דבר באימפריה העסקית. "הוא ידע לכוון כל אחד לכיוון שמתאים לו", מסבירים המקורבים, "הוא פשוט כיוון כל אחד למקום שהוא חשב שהכי יתאים".
"אלה דברים שנקבעו עוד כשהילדים היו בגן ונמשכו לאורך השנים. קוראים לזה סדר משפחתי", מספק מכר אחר הסבר לחלוקה הפנימית בין האחים. "בכל משפחה אפשר לראות מגיל צעיר מי מהאחים הוא בעל תכונות אופי מסוימות, שמתאימות לתפקיד מסוים. מי מנהיג, מי מעדיף להיות בצל, מי דומיננטי, מי עצמאי, מי יצירתי. לפי זה קבע בונדי את החלוקה".
כך נהפך הבכור, זאב, "העתק מדויק של אביו, שאפילו נראה אותו הדבר", למהנדס מכונות מומחה. "הוא אדם נעים הליכות, בעל ידע מכאני מדהים, מהטובים בעולם בתחומו, עם פטנטים בתחום ההיגוי האחורי שרשומים על שמו", אומר מקורב. הוא מטפל היום בכל תחום הרכב, ההובלה והתעבורה - הליבה העסקית של הקבוצה.
"זאב שולט היום בתעבורה", מסביר איש צבא לשעבר ואחד מהמנהלים בחברות־הבת. "בכל בעיה שיש מתקשרים אליו, 24 שעות ביממה, ואם צריך הוא מגיע לשטח גם באמצע הלילה, כמו אבא שלו". לדברי מקורבים, "זאביק אולי מעודכן במה שקורה בחברות האחרות, אבל זה פחות מעניין אותו. הוא יישאר בתחום משק ההובלה. שאלתי אותו פעם על משהו שקשור לתחום הניהול של צביקה, והוא חייך ושאל: 'מה אתה רוצה ממני?'. זה לא מעניין אותו".
"אני עובד הרבה עם בונדי וזאביק", אומר רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת אולמרט וכיום מנכ"ל בקבוצת תעבורה. "זאביק הוא מהנדס בחסד עליון, בשאלות שנוגעות לתחומים הנדסיים וטכניים אני פונה אליו. בשאלות כמו מאיפה צמח הסכם כזה או אחר אני בדרך כלל פונה לבונדי".
זאב הוא גם היחיד שנשאר קרוב לאב, תרתי משמע, הן במשרדי תעבורה, שעברו לפני כשנתיים מהצריפים ההיסטוריים למבנה חדש הסמוך לכביש 44, והן במקום המגורים בכרמי יוסף. "אם תשימי את זאב בתל אביב הוא לא יידע מה לעשות. זה לא בשבילו".
"צביקה הוא הפרונט מן"
צביקה, הבן האמצעי, נותב על ידי האב למסלול ניהול, למד כלכלה ונהפך לאיש כספים. הוא נחשב האח הדומיננטי, זה שבדרך כלל ייקח את רשות הדיבור מטעם המשפחה בכנסים או בישיבות עסקיות. כפי שזה נראה כרגע, הוא זה שבעתיד ינהל בפועל את החברה. "זה יקרה בגלל האופי שלהם ומכיוון שהוא איש כלכלה, שחייב לעסוק בכסף, בתכנון השקעות ובהרחבת העסקים", מסבירים מקורבים.
כבר היום צביקה הוא ה"פרונט מן" של המשפחה בקשר עם אי.די.בי, הוא משמש כמשנה ליו"ר הקונצרן ומנכ"ל משותף בכלל תעשיות. כאשר נחתמה השותפות עם נוחי דנקנר, ב־2002, צביקה היה האיש שהיה מצוי בפרטים. מי שבסופו של דבר קיבל את ההחלטה הדרמטית היה האב. "מי שהופיע לישיבות אצלנו היה צביקה", מספר דרור שטרום, אז הממונה על הגבלים עסקיים, שנדרש לעסקת אי.די.בי בגלל החשש משילוב מונופול הובלת המלט של לבנת עם מונופול ייצור המלט של אי.די.בי. "אני זוכר שבאחד הסיורים ראיתי את האבא, אבל מי שטיפל בפרטים מולנו היה הבן, צביקה". הוא מתגורר במהלך השבוע בגוש דן ומחזיק בית בכרמי יוסף לביקורים של סוף השבוע.
"שי קיבל את דין התנועה"
ואז מגיעים אל הבן הצעיר, שי, "פרא אדם" של ממש בסטנדרטים של משפחת לבנת. יום בהיר אחד, בסוף 1997, שי החליט לקחת את חפציו ו"לנטוש את החצר הביזנטית". הסכסוך ההוא חשף, באופן נדיר, אי־הסכמות בתוך המשפחה, ובעיקר אמוציות. האי־הסכמות נגעו לניהול חברת תשתית, יבואנית משאיות דאף, שהיתה בניהולו של שי. במסגרת ניסיונות להרחיב את השיווק של המשאיות, לבנת הצעיר הגדיל את האשראי לקונים. במשפחה השמרנית, הצעד הזה נתפס כנועז - ומה שהחל כחילוקי דעות מקצועיים גלש לפסים אישיים ולעימות בין צביקה לשי. האב, שנכנס בעובי הקורה, פסק לטובת צביקה. שי הבין את רוח הדברים והעדיף להתרחק. "הם התווכחו סביב הנושא, ושי פשוט אמר: 'אם אני רוצה משפחה אני צריך ללכת מפה', והלך", אומר מקורב.
במבט לאחור, אפשר היה לראות את המהלך מתרגש ובא. אחרי הכל, שי חרג עוד קודם מהסטנדרטים, התחתן מאוחר, קנה לעצמו אוטו חדש, ורחמנא ליצלן הוריד את השפם. "הוא מרד בשלטון, הוא היה אז צעיר בן 40. אבל זה לקח חודשיים והם השלימו זה עם זה", מתאר זאת מקורב. "זו משפחה שהלכידות והאחדות מאוד חשובים לה, ופתאום הילד מתפטר וחודש לא מגיע למשרדים. אנשים לא הבינו, והחברה מושפעת מזה. אבל גם בתקופת הפירוד היה קשר רציף ואינטימי".
"שי הוא מנהל מודרני, הוא לא הטייפ של האבא", מסביר אדם אחר שהיה עד מקרוב לפירוד. "ישבתי אז עם האבא, היו שם דמעות, הם כעסו על משהו, ובסופו של יום הוא יצא ועזב את הקן. אבל גם באותם ימים של פרידה, את האשראי לכבל התת־ימי מד 1 (שבו שי השקיע באופן פרטי) הוא קיבל מהאבא".
במשפחה משוכנעים ש"מקרה דומה לא יוכל לחזור על עצמו בעתיד. הוא קיבל את דין התנועה. יש היררכיה ברורה". שי אכן חזר מאז לקבוצה לאחר שהוכיח את עצמו בחוץ, כמנכ"ל זואי החזקות וימקום, אבל נותר גם היום מרוחק יחסית מליבת הניהול. הוא ממשיך לעסוק בעסקיו הפרטיים, בעיקר בחברות שעוסקות בתעבורת תקשורת, ובמקביל מסייע לאחיו באי.די.בי. הוא גם עזב את כרמי יוסף, תחילה לתל אביב ולאחר מכן למושב בני ציון, שם הוא מתגורר כיום עם אשתו ושלושת ילדיו. והוא עדיין לא הצמיח מחדש את השפם.
(מימין) זהבה דנקנר, אברהם לבנת, חיים ברביבאי, נוחי דנקנר, יצחק מנוך ואבי פישר, בישיבת דירקטוריון אי. די. בי בקריית שמונה. "בעולם המודרני, אנשי הכספים מנהלים את החברות" צילום: סיון פרג'
פעם בשבועיים עם הפסיכולוג
אבל ההתמודדות המורכבת באמת עם העברת המושכות בקבוצת לבנת נוגעת להשתלבותם של בני הדור השלישי בה. לאברהם ורחל לבנת יש 11 נכדים בני 11 עד 32, ועוד כמה חתנים. עד לפני כחמש שנים היה תקף כלל הברזל שקבע האב, ולפיו הנכדים נשארים מחוץ לתמונה. בשנים האחרונות נכנסו כבר ארבעה מבני הדור הזה לתפקידים שונים, עדיין לא בכירים - שני בניו של זאב ושני חתניו של צביקה. הראשון להשתלב היה אסף לבנת, בנו של זאב, כמנהל קטגוריה באגף הסחר בשופרסל.
כדי להתמודד עם הבעייתיות הרגשית הגדולה הטמונה בתהליך הזה, נפגשים אחת לשבועיים שלושת האחים ו"הבן המאומץ" בר נתן עם פסיכולוג. בפגישות הללו הם מציפים את הדברים שמטרידים אותם ומנסים למצוא פתרונות להשתלבות עסקית של ילדיהם באופן שלא יסדוק את השותפות המשפחתית. אותו פסיכולוג מכוון ומדריך, גם כדי ש"הבן של" יעמוד בציפיות, גם כדי שהמנהל של "הבן של" לא יחשוש לנהל אותו, וגם כדי שההורים לא ירגישו שמי מבניהם יוצא חסר. שם טמונה ההתמודדות הרגשית האמיתית.
"קנאה", זו אחת המילים החזקות שמהן פוחדים הלבנתים. "זה רגש איום ונורא, שעלול להביא לשנאה בין בני המשפחה", אמרו בשיחות עם מכריהם. "הדור השלישי שלנו פטור מדאגות כמו משכנתה, אבל אנחנו חייבים ללמד אותו לעבוד".
המטרה, בסופו של תהליך, היא לגבש כללים מוסכמים בנוגע להשתלבות הצעירים, שמהם לא ניתן יהיה לחרוג. "יהיו גם כללים נוקשים בכל הנושא של העברת מניות", אומר מקורב, "ועוד הרבה כללים נוקשים שהיחידים שיוכלו להתיר אותם יהיו שלושת האחים בהסכמה. הכל נעשה בהדרגה ובצורה מדודה, כי הם רואים מה קרה במשפחות אחרות, שכבר בדור השני שלהן העסקים התפרקו או המשפחה התפרקה. הם לא רוצים שזה יקרה להם ולכן מנסים להתכונן מראש".
ייתכן שההבנה של המורכבות המשפחתית נצרבה בתודעתו של אברהם לבנת לפני 13 שנה, אז, בשלהי 1997, הוא נקלע לסכסוך שליטה בחברה עם אחיו יצחק, שהתגלגל לבית המשפט. מהצד של אברהם מציגים את הסכסוך ככזה שנסוב על רצונו להפוך את שני בניו, צביקה וזאב, למורשי חתימה בחברה, תוך שימוש במניית ההכרעה שהחזיק. מהצד של יצחק טוענים כי אברהם טען לשליטה בלעדית בתעבורה, ואילו יצחק, שהצטרף כשותף בשנות החמישים, טען כי מגיעות גם לו זכויות. בסופו של יום פסק בית המשפט לטובתו של יצחק, שמכר בסופו של דבר את חלקו בחברה.
"אנחנו רוצים להיות מוכנים"
מי שרוצה להבין מהי דרך החשיבה שהצמיחה את האימפריה של אברהם לבנת לממדים שאליהם הגיעה, כדאי שיציץ על דף הנייר שמונח בימים אלה על שולחנו. על הנייר הזה מודפס שרטוט צבעוני של אסדת חפירה צפה אדירת ממדים, שבקדמתה מותקן מקדח עצום. "זו אסדה לחפירה ולהעמקה של ים המלח", מסביר זאב, שתכנן את המפלצת הצפה, לאורח שביקר שם. ואכן, בימים אלה מוקמת האסדה בהאנגרים של תעבורה. "הגענו למסקנה שמתישהו לא תהיה ברירה אלא לחפור בים המלח, כדי למנוע קריסה של המלונות", מסביר זאב. "אנחנו רוצים להיות מוכנים ביום שבו יצטרכו לעשות את זה".
הנה, על דף אחד, משורטטת גם החשיבה שני צעדים קדימה, גם הנכונות להשקיע, גם ההיצמדות לתעשייה הישנה, המאובקת, הפיזית - וגם ההשערה המלומדת מי יזכה במכרז המשלתי שיתפרסם בבוא היום.
אברהם לבנת, שמתואר על ידי שותפיו כמו גם מתחריו כמלח הארץ, ג'נטלמן הגון ואיש של מילה, הוא בראש ובראשונה איש עסקים קשוח. הוא לא מתפשר, הוא לא תמים, והוא לא חושש ממלחמה עסקית מרה נגד מתחריו. מאז שהוקמה החברה, דרך הפעולה העיקרית של הלבנתים היתה להיכנס לנישות חדשות יחסית ולגדול לתוכן עד לשליטה בהן. זה כלל התמקחות על כל שקל ומלחמה על כל לקוח. לעתים בכל הכוח, כשצריך באגרסיביות וללא פשרות, אם אין ברירה אז גם במחירים שהמתחרים ראו בהם מחירי הפסד.
הם לא היססו לגבש מונופולים רבי־עוצמה, ולנסות לחבר ביניהם לחברות חזקות עוד יותר. במאי 2009, למשל, ביקשה כלל תעשיות של אי.די.בי, שבראשה עומד צביקה לבנת, לרכוש את הנסון ישראל, חברת חומרי הבניין השנייה בגודלה בארץ. הרשות להגבלים עסקיים טענה שמהלך כזה עלול ליצור מונופול בתחום הבנייה ובתחום הבטון. אי.די.בי ולבנת מחזיקים בנשר, מונופול השולט ב־90% משוק המלט, ב"חרושת חומרי נפץ" המספקת חומרי נפץ למחצבות של תעשיית הבטון, ובנייר חדרה - עוד מונופול, בתחום הקרטון - המייצר, בין היתר, שקיות למלט. פרט לכך, משפחת לבנת מחזיקה ב"תעבורה תפזורת", מונופול בשינוע מלט. הממונה הודיעה כי היא חוששת מריכוזיות יתר בשוק הבנייה ואותתה לצדדים שלא תאשר את העסקה. כמה ימים לאחר מכן הודיע צביקה על ביטולה.
במקרה אחר, בתחילת השנה השהתה הממונה על ההגבלים עסקה שנרקמה בין אל על וממ"ן, מחשש שתפגע בתחרות ותנציח את שליטתן של שתי החברות בתחום הטסת המטענים. במסגרת ההסדר בין הצדדים, שיזם אליצור בן נתן, היתה אמורה ממ"ן להקצות לאל על מניות ואופציות, כנגד הנחות בשירותי מסוף שתעניק אל על לממ"ן. בסופו של דבר ניתן לעסקה אור ירוק.
אהוד אולמרט. למד לחבק צילום: אלכס קולומויסקי
עם יצחק שמיר בצריף
התמונות במוזיאון תעבורה ברמלה, כמו גם אלה הפזורות במשרדי החברה, משדרות את הערכים שתעבורה מבקשת לחשוף: מוביל של תעבורה מעביר טנקים מהחזית לעורף במלחמת ששת הימים; משאית ששימשה להעברת ציוד במבצע צבאי עלום; משחן אדיר ממדים של חברת החשמל מונח על טריילר אינסופי בגודלו שמהנדסי תעבורה בנו במיוחד; ספינה של חיל הים עושה דרכה למספנה על משאית של... ניחשתם. אנחנו משנעים את המדינה.
בלי ציניות, יש משהו קוסם בעיסוק הפיזי הזה, באבק הדרכים, בצמיגים הענקיים, במשקלים שלא ייאמנו. הרבה יותר קוסם מעסקי קנייה ומכירה של נכסים וירטואליים. הפיזיות הזו היא חלק אינטגרלי גם מחיי היומיום. כניסה של האחים למשרדים ופגישה עם האב היא טקס חיבוקים וטפיחות שכם גברי ישראלי ארוך במיוחד. אפילו אולמרט משתדל להיראות אחד מהחבר'ה ולחבק ככל יכולתו. איכשהו, כשהמשרדים מוקפים מכל עבריהם במוסכים של משאיות ובהאנגרים של רתכים, זה אפילו נראה טבעי. אפשר להניח שעד לפני שנתיים, כאשר המשרדים שכנו ממש בצריפים הסמוכים למוסכים, זה היה טבעי אפילו יותר.
וזו באמת חברה שלבנת האב הקים במו ידיו, באין ספור נסיעות באבק הדרכים. ב־1947 הוא התחיל עם משאית אחת שרכש מעודפי הצבא הבריטי. עד 1952 כבר היו לו ארבע משאיות, בולדוזר ומחפר. באותה תקופה הוא עבד על סלילת הכביש בין נתניה לתל אביב, בנייה של דרך פלוג'ה מצומת קסטינה לפלוגות וסלילת כביש דימונה־סדום. כמו כן הוא עסק בבניית סוללות אידוי והרקת בריכות חומרי הגלם שהתייבשו במהלך מלחמת השחרור במפעלי ים המלח. הוא גם סיפק מי שתייה למפעלי ים המלח. במקביל רכש לבנת מובילי טנקים והשתמש בהם להובלת ציוד מכני כבד, ובהמשך להובלת טנקים עבור צה"ל. ב־1955 ייסד את חברת תעבורה בע"מ, יחד עם צבי קנדינצי. ב־1957 הצטרף אחיו יצחק לחברה. ב־1961 רכשה תעבורה שלוש מכליות להובלת מלט בתפזורת, ואז גם קיבלה עבודה במכרות הנחושת בתמנע, שם עבדה עד אחרי מלחמת ששת הימים. ב־1968 רכש בונדי את כלי מנשא המכוניות הראשון.
ההתחככות בצבא החלה כשבונדי הצעיר עלה לארץ והצטרף לשורות האצ"ל. באותם ימים שימש הנהג של ראש עיריית נתניה הראשון, עובד בן־עמי, ונהג, לפי הסיפורים, להבריח חומרי נפץ מתחת לכיסא של ראש העיר. מנחם בגין היה מפקד נערץ עליו באצ"ל. יצחק שמיר, שהיה בתחילת דרכו קבלן מדרכות, עבד עם בונדי שהיה קבלן בניית כבישים. הוא אפילו עבר לגור בבקתה של בונדי בדרום. לבנת גם יצר קשרים טובים עם אריאל שרון, בעיקר על בסיס הרקע הצבאי והדעות הפוליטיות. כראש ממשלה, שרון אף ביקש מבונדי לשכן יוצאי צד"ל בצריפים הישנים של תעבורה. גם עם אולמרט לבנת נהג לדבר מעת לעת, בעיקר לעודד כשספג ביקורת. "הוא לא אחד כזה שבא ויוצא ממשרדי ממשלה", אומרים מקורבים, "הוא גם מאוד נזהר מיצירת קשרים כאלה או מבקשות מיותרות כי אי אפשר לדעת לאן זה יוביל. אבל זה נכון שאם יש בעיה, יותר קל לו מאשר לאזרח רגיל להיפגש עם נציגים של משרדי הממשלה. בכל זאת, מכירים אותו".
לקשר עם אולמרט ומשפחתו יש היסטוריה ארוכה. בונדי הצעיר, אז פליט שואה בודד, הוזמן על ידי אביו של אולמרט לארוחות ערב בבנימינה. ובונדי זכר. הוא נהג להתקשר לאולמרט ולעודד אותו בכל פעם שזה ספג ביקורת ציבורית - פוליטית או אישית. באוקטובר לפני שנה, חודשים ספורים אחרי שאולמרט פתח חברה לייעוץ עסקי, הוא פגש את לבנת האב במסעדת טוטו בתל אביב. שלושה חודשים אחר כך, בינואר 2010, פרסמה קבוצת לבנת הודעה לתקשורת שבה דיווחה על מינויו של אולמרט ליו"ר הקבוצה. אולמרט יושב מאז בקומה השישית, קומת ההנהלה במשרדי תעבורה, ציור גדול של אשתו עליזה תלוי בכניסה למשרדו, ורק מסדרון קצר מפריד בינו לבין משרדו של לבנת האב.
בעבר נמתחה ביקורת על כך שבתקופת כהונתו של אולמרט כשר התמ"ת, בין השנים 2003 ל־2006, הוא היה מעורב בהחלטה להטיל היטל על יבוא מלט מטורקיה לבקשת נשר, מונופול המלט הישראלי. נשר נמצאת בבעלות משאב מקבוצת אי.די.בי. משפחת לבנת, מבעלי השליטה באי.די.בי, מנהלת את משאב באמצעות כלל תעשיות. חברת תעבורה שבבעלות משפחת לבנת משנעת את שקי המלט של נשר. המקורבים מסנגרים וטוענים כי למשפחה לא היה כלל קשר לבקשה, ושמדובר בבקשה לגיטימית שנעשתה בין הדרגים המקצועיים של נשר מול התמ"ת.
* * *
ימים יגידו אם החינוך הנוקשה השתלם. אם התלות באב תתחלף בניהול עצמאי יצירתי. אם משפחת לבנת תצליח להישאר מגובשת ותחזיק מעמד מול האתגרים הניצבים בפניה, או שתגלה סדקים וסימני שבירה. אברהם לבנת, מכל מקום, זרע את הזרעים כבר לפני שנים, כיוון את בניו כל אחד לכיוון שחשב שנכון לו. עכשיו הם צריכים לרוץ לבד בכיוון הזה. "מה שקורה למשפחה זה כמו מירוץ שליחים", מסביר אחד מקרובי המשפחה, "זה שצריך לתפוס את המקל במקצה הבא רץ כמה מטרים עם זה שמחזיק במקל במקצה הנוכחי, כדי שכאשר יצטרכו להעביר את המקל זה יהיה כמה שיותר חלק".
