2013 שנת האימה

"לחזור לבייג'ינג היה רעיון טוב. אני מרגיש טוב. רוב הזמן יש לי תחושה של שפע. שמח פה כל הזמן, הצעירים כולם יפים, יש חברים מהמון מדינות, תיירים מסביב, אווירה בינלאומית. הם צורכים עוד ועוד, וכך ממריצים את הביקושים המקומיים ותורמים לחברה".

(צ'ן גואנג'ונג, "תור הזהב - סין 2013")

השנה היא 2013 וסין היא המעצמה החזקה בעולם. רשת סטארבקס עברה לבעלות סינית, נקראת "סטארבקס וואנג־וואנג" ומוכרת בכל העולם תה לאטה לונג־ג'ינג. כמה חודשים לפני חזרתו של המספר ברומן, צ'ן, למולדת לאחר שנות מגורים ארוכות בטייוואן, צונח הדולר האמריקאי בשליש ובתזמון מופלא מודיעה המפלגה הקומוניסטית הסינית באותו יום על פתיחתו של "עידן השגשוג והשלום". הכלכלה פורחת, העניים מקבלים עזרה, החנויות מתפוצצות מכל טוב, הקצף בלאטה אוורירי ומושלם, וכולם מאושרים. בעצם, כמעט כולם.

צ'ן גואנג'ונג במרכז רובע העסקים של בייג'ינג. "אם עוקבים אחריי, עושים את זה היטב, כי אני לא מרגיש בכך" צילום: בועז ארד

כמו סינים רבים, צ'ן גאה במולדתו ומאושר מעידן השגשוג הנוכחי. אבל אז הוא פוגש חברים ותיקים שנראים רדופים ואומללים בניגוד חריף לאושר המתקתק מסביב. הוא חובר לשלושה מתנגדי משטר, ויחד הם יוצאים לגלות מה בדיוק קרה לפני שהחל עידן השגשוג. הם חוטפים פקיד מפלגה בכיר ולומדים ממנו שבין התמוטטות הדולר האמריקאי לעידן השגשוג של סין חסר חודש אחד, שנמחק מהזיכרון הקולקטיבי. במהלך אותו חודש, מתברר, שררו כמה ימים של כאוס ומהומות, ומיד אחריהם שלושה שבועות של דיכוי צבאי עקוב מדם. בתום החודש יצאה המפלגה כשידה על העליונה, חזקה ובטוחה יותר מתמיד ביכולתה הבלעדית להנהיג ולדעת מה טוב להמונים. ההמונים מצדם מקבלים את המצב הקיים בהתלהבות ובפרצי פטריוטיות לא מפתיעים: הממשלה דאגה לסמם את מי השתייה של האוכלוסייה כולה, והביאה לכך שהציבור הסיני בכללותו סובל מ"אמנזיה סלקטיבית" בלשון הספר. מה שהם לא יודעים, לא מפריע להם.

לאטה במקום מגפי קלגסים

הדיסטופיה החדשה הזאת מתוארת ברומן סיני שכתב צ'ן גואנג'ונג, סופר הונג־קונגי המתגורר כבר עשר שנים בבייג'ינג, אבל בלתי אפשרי להתעלם מהדמיון הקרוב והמטריד שהיא נושאת למציאות בסין של היום. בשבוע שבו הכריזה ועדת פרס נובל באוסלו על הענקת פרס נובל לשלום למתנגד המשטר ליו שיאובו וממשלת סין עשתה כל שביכולתה כדי להסתיר מידע זה ממיליארד תושביה - הדמיון נעשה חד עוד יותר.

היום מכירים את המערב הרבה יותר טוב מהוריהם, והם ספקנים יותר לגביו צילום: בלומברג

ספרו הצנום של צ'ן, בן 150 עמודים בלבד, ממשיך במסורת של ספרי מדע בדיוני חברתי כמו "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שמשתמשים בז'אנר העתידני כדי להשמיע ביקורת נוקבת על החברה שבה הם חיים. הספר יצא בסוף השנה שעברה בהונג קונג ונאסר כמובן להפצה בסין, מה שלא מנע מעשרות גרסאות אלקטרוניות שלו להגיע למיליונים מאזרחי הרפובליקה העממית ולעורר ויכוח חריף בדבר עתידה של סין. צ'ן עצמו דאג להפיץ גרסה אלקטרונית רשמית של הספר בחינם. תרגומים לאנגלית ולכמה שפות אירופיות נוספות עתידים לצאת בשנה הבאה, ואפילו גרסה עברית נראית לדבריו באופק, "אם כי הבנתי שיש להם בעיה למצוא מתרגם", צ'ן צוחק.

אנחנו נפגשים בבית קפה בלב רובע העסקים של בייג'ינג, בסביבה שכמו לקוחה מתוך "תור הזהב" - הספר או המושג. כיסאות ושולחנות לבנים בוהקים, מלצרים אדיבים, קפה משובח, מוזיקה חרישית ואנשים תרבותיים המעיינים בשקט בספרי אמנות ועיצוב. מהחלון נשקפות כמה יצירות ארכיטקטוניות שאי אפשר להתעלם מנוכחותן, חלק מקו הרקיע החדש של בייג'ינג שכמעט כולו נבנה בחמש השנים האחרונות. שום שוטר או קומיסר לא מפריע לשיחה, ומחשבה בלתי דמוקרטית בעליל מתגנבת לראש: אם ככה נראית מדינת משטרה, אולי זה לא רע כל כך.

גם "תור הזהב" עצמו אינו מתאר עולם סיוטי בנוסח אורווליאני. העולם שלו בהחלט מטריד, אבל חסרה בו העליבות של "1984". אם כבר, הוא מזכיר יותר את אווירת העליצות העקרה והריקנית, בהשראת סמים, ששוררת ב"עולם חדש מופלא" של האקסלי. אזרחי סין ב־2013 לא נמעכים מתחת למגף קלגסים, הם פשוט מוטבעים בקצף לאטה לונג־ג'ינג.

צ'ן, שמודה שהוא עצמו נהנה מאוד מעידן השפע החדש בבייג'ינג, מסביר שבחר באופן מכוון שלא לכתוב את התרחיש הגרוע ביותר האפשרי. "המצב יכול להיות רע בהרבה מכפי שמתואר בספר, אבל אני מאמין שהוא יכול גם להיות טוב יותר ושאנחנו צריכים להיזהר שלא להגיע לשם".

ואז הגיע פרס נובל לשלום מלחמת צנזורה אבודה מראש הצנזורים הסינים אמנם יעילים ומצוידים בטכנולוגיות מתקדמות, אבל אפילו הם אינם מצליחים להתמודד עם שטף המידע שמציע עידן הפס הרחב רחל בית אריה, בייג'ינג, 2 תגובות לכתבה המלאה 

מה בעצם רע במדינה מלאה אנשים עולצים שמתעשרים במהירות?

"שנג־שי (בסינית 'תור הזהב' או עידן השגשוג) היא מילה טעונה מאד בסין, שבמאה השנים האחרונות נמנעים מלהשתמש בה. זהו מונח שהולך רחוק מאוד בהיסטוריה הסינית, עד לשושלת טאנג (המאה ה־7–9 לספירה) או אפילו לשושלת חאן (200 לפנה"ס–200 לספירה בקירוב), והשתמשו בו כדי לתאר את התקופות של הקיסרים המוצלחים גם בזמנים מודרניים יותר. נראה שעד סוף המאה ה־19 סינים רבים עדיין היו באשליה שהם חיים בתור הזהב, אבל אז באו ההשפלות מצד היפנים ומעצמות המערב וזה שינה את התפיסה של הסינים את עצמם, ומאז לא השתמשו במושג. עד שבזמן האחרון פתאום התחלתי לראות אותו בכל מקום. זה התחיל ב־2008, לפני המשחקים האולימפיים, כאשר נכנסתי למשרד הדואר השכונתי שלי בבייג'ינג וראיתי שלט שעליו כתוב: 'שנג־שי חואה דאן' - תור הזהב של המדינה הסינית. מיד החלטתי שאני צריך להשתמש במונח הזה בספר, ומכאן בעצם בא הרעיון. כתבתי את הספר כאזהרה".

אזהרה מפני מה?

"אמרתי ש'תור הזהב' הוא מונח טעון בסין, ואני מנחש שבישראל פשיזם יהיה מונח מאד טעון, אבל אני חושש שיש לנו בסין מדינה פרוטו־פשיסטית בהתהוות. אולי היא לא תגיע לרוע הקיצוני של המשטר הנאצי, אולי היא תהיה דומה יותר לפשיזם האיטלקי לפני שחבר אל גרמניה, אבל הפוטנציאל לרוע קיים ככל שאנחנו נהפכים לעשירים יותר וגאים מדי בהצלחות שלנו".

החמצנו את ההזדמנות

אלא שלא ברור אם האזהרה של צ'ן אכן נקלטת. בוויכוח הסוער שהתפתח בין אינטלקטואלים בסין סביב ספרו, לא מעטים הצהירו במפורש שהמצב המתואר ב"תור הזהב" הוא נסבל ואף רצוי. יש בו אמנם משטרה חשאית יודעת כל וסטודנט צעיר שמוכן למסור את אמו, גיבורת הספר סיאו סי (מילולית, "תקווה קטנה"), לידי השלטונות תמורת ג'וב מכניס במנגנון, אבל מול אלה מציע הספר, כזכור, מיליוני אנשים יפים, שמחים ועשירים. והמאזן הזה מזכיר מאוד את הטיעונים שמשמיעים המשטר הסיני הנוכחי ותומכיו — בהם אנשי עסקים רבים, שמוכנים להעלים עין מזוועה שולית אחת או שתיים למען האפשרות להרוויח מהצמיחה הלא נגמרת של סין.

האדם מול הטנק. כיכר טיאננמן 1989. "יש הרבה מה להרוויח אם שוכחים דברים מסוימים"

ואמנם, כמו במציאות, גם דמויות הדיסידנטים בספר מתקשות להתמודד עם היעילות המוכחת של המשטר ועם טיעוניו המוצקים בדבר הצורך ביציבות ובהרמוניה כדי להבטיח שגשוג למרבית האוכלוסייה. הטיעונים האלה נשטחים לאורך עמודים רבים על ידי הדמות הרהוטה ביותר ברומן, חה דונגשאן, בכיר במנגנון המפלגה. את חה חוטפים סיאו סי וחבריה, האינטלקטואל פאנג צאודי ואיש הכפר ג'אנג דואו, כדי להבין מה בדיוק קרה באותו חודש אבוד. אלא שמול השטף המשכנע של דבריו הם נראים המומים ואובדי עצות, מלאים בזעם כלפי שלטון שעוקב אחריהם ללא הפסק והופך את חייהם לגיהינום, אך בלתי מסוגלים להציע לו אלטרנטיבות. "אין לסין אופציה טובה יותר מהמפלגה הקומוניסטית", אומר חה דונגשאן לחבורה באחת הסצינות הטעונות בספר.

צ'ן, שאגב לא נתקל לדבריו בהטרדות שלטוניות בעקבות כתיבת הספר ("אם הם עוקבים אחריי, הם עושים את זה היטב, כי לא הרגשתי בכך עד כה"), מסנגר על הדמות שיצר. "חה דונגשאן הוא לא כל כך רע, הלוואי שהיו יותר אנשים כמוהו במפלגה. הוא באמת מנסה לחשוב על טובתה של סין. מהיכרותי עם אנשים כמוהו, הם מנסים לעשות טוב, אבל החשיבה שלהם לאומנית. הכיוון שהם שואפים אליו הוא שיפור המשטר הקיים, משילות טובה יותר, ריסון השחיתות, אפילו ריכוך ההגבלות על חופש הביטוי. הם יודעים שנדרשים שינויים, אבל לא עד לדמוקרטיה מערבית ליברלית. לשם הם לא מוכנים להגיע".

ואתה? אתה רוצה לראות דמוקרטיה ליברלית מתפתחת בסין?

"אני לא חושב שאפשר להגיע לשם. החמצנו את ההזדמנות. היה ככל הנראה חלון הזדמנויות דמוקרטי בשנות השמונים, אבל הוא נסגר ב־1989 עם אירועי טיאנאנמן. אני מקווה שאפשר לשפר את המערכת הקיימת, אבל אני לא מאוד אופטימי אפילו לגבי האפשרות הזאת".

בשנות השמונים מיליונים יצאו להפגנות בשם הדמוקרטיה. היה נראה שזה מה שהרבה סינים רוצים.

"כמשהו שנושאים אליו עיניים, הדמוקרטיות המערביות אכזבו הרבה אנשים. השנים של ממשל קלינטון ואז ממשל בוש והמשבר הכלכלי גרמו להרבה סינים להתייחס למערב בספקנות. הצעירים היום מכירים את המערב הרבה יותר טוב מהוריהם, והם ספקנים יותר לגביו. אין היום שיטה או אידאל שאליהם אנחנו יכולים לשאוף, וזה חבל מאוד. המשבר הכלכלי שינה את דעתם של הרבה אנשים כאן. הוא הצית ויכוח על דמוקרטיה, על הצביעות של מה שנקרא התרבות המערבית ההומניסטית, ועל הצורה שבה דמוקרטיות מערביות מוחזקות כבנות ערובה בידי קבוצות אינטרסים. הטיעונים האלה נשמעים מחוגים אינטלקטואליים בסין. בעבר הם העריצו את הדמוקרטיה המערבית, והיום הם הרבה יותר ריאליים, ומאוד מאוכזבים".

פרסומת לוורסאצ'ה בבייג'ינג צילום: בלומברג

גורם המשיכה של "תור הזהב - סין 2013" - כמו גם חולשתו הגדולה של הספר - היא הקרבה שלו למציאות, שהופכת אותו כמעט לטקסט עיתונאי, יותר מאשר ספרותי. התיאורים של צעירים אמידים ומשכילים, ושל סוכני חרש שעוקבים ללא הפסקה אחרי כמה אנשים בלי שרוב האוכלוסייה מודעת לקיומם אינם דורשים כוח המצאה ספרותי יוצא דופן - הם לקוחים היישר מהמציאות היומיומית בבייג'ינג, העיר שלא עוצרת לרגע. צ'ן מסביר שזו בדיוק היתה כוונתו. לכן גם בחר בתאריך קרוב, ולא בעתיד הרחוק יותר.

"בחרתי ב־2013, כי 2012 תהיה שנה של שינויים מכריעים: זאת שנת בחירות בארצות הברית ובמקביל יהיו חילופי שלטון בסין, ואין לי מושג מה ההנהגה החדשה תעשה. יש סיכוי שהימין הרפובליקני בארצות הברית יחזור לשלטון, ואי אפשר לדעת מה יעשה לעולם — ובאיזה אופן קיצוני הממשל הסיני החדש יגיב. זה צריך להדיר שינה מעיני כולנו, בכל מקום בעולם.

"סין היא חידה גדולה; כמו קובייה הונגרית, כל כך מסובכת, כל כך מלאת סתירות. כתבתי בשנים האחרונות הרבה מאמרים על סין למגזינים שונים, אבל בלתי אפשרי להסביר מה באמת קורה כאן, וכל מי שמנסה לעשות את זה מדבר תמיד לא על המציאות אלא על ההנחות הקדומות והאינטרסים שלו. לכן אפשר לשמוע מאחד שזאת הדיקטטורה האפלה בעולם, וממישהו אחר שזה ממשל מצוין. אין היום דרך להתקרב בכלל לתיאור של סין, אלא בכתיבה בדיונית. רק הספרות יכולה להתקרב למה שהיא באמת".

צ'ן גואנג'ונג עצמו הוא תוצר, אולי מעט בלתי טיפוסי, של ארץ החידה הזאת. הוא נולד בשנגחאי ב־1952, שנים ספורות אחרי הקמת הרפובליקה העממית. הוריו ניצלו תקופה קצרה של פתיחות יחסית במשטר המאואיסטי כדי להגר להונג קונג, שם גדל צ'ן מגיל ארבע, והחמיץ למזלו את השנים האפלות יותר בהיסטוריה המודרנית של סין. עם חינוך בריטי וניסיון עשיר בתקשורת ההונג־קונגית הוא חזר למולדת בשנות התשעים, שהה תקופה גם בטייוואן, ומתחילת העשור מתגורר בבייג'ינג, שם הוא מעורב בשורה ארוכה של מיזמים תקשורתיים ויצירתיים.

"תור הזהב" הוא הרומן השלישי, והפוליטי ביותר, שלו. האירועים ברומן מזכירים מאוד את מה שהתרחש בכיכר טיאנאנמן באביב של 1989 - חודש וחצי של הפגנות סוערות שהוציאו מיליונים לרחובות והסתיימו בחטף בלילה אחד, בין 3 ל־4 ביוני, כאשר הטנקים של צבא השחרור העממי שטפו את מרכז בייג'ינג, זורעים הרס ופחד ומספר גדול של הרוגים שאינו ידוע עד היום. המאורע חסר התקדים, שבו צבא לאומי השתלט באלימות על הבירה של עצמו, עדיין זכור כחוויה טראומטית לסינים רבים - אבל רבים העדיפו לשכוח ולהדחיק, ורבים עוד יותר שנולדו אחרי האירועים מעולם לא שמעו עליהם.

אתה אומר שאתה בעצם מתאר את המציאות העכשווית. זה אומר שהסינים כולם מסוממים וסובלים מאמנזיה?

"הם בהחלט רוצים להיות במצב של אמנזיה. זה נעים וקל, ויש הרבה מה להרוויח אם שוכחים דברים מסוימים".

ואתה מנסה להזכיר להם? חשוב בעיניך שאנשים יזכרו את העבר?

"אם תדברי עם עורכת של מגזין אופנה על מצבם של חלקים מסוימים באוכלוסייה הסינית, היא תגיד שהיא לא רוצה לדעת. קורים סביבה המון דברים מעניינים, בשבוע הבא היא תראיין את ארמאני, היא לא רוצה לזכור ואני לא יכול להאשים אותה. בלתי אפשרי שכולם יזכרו הכל כל הזמן, אבל האינטלקטואלים, האנשים שיכולים לכתוב ולתעד, חייבים לזכור. יש כל הזמן שמועות בבייג'ינג על השמדה שיטתית של ארכיונים ומסמכים (הכוונה בעיקר למסמכים רשמיים שמתעדים את אירועי 1989 ואת תהליך קבלת ההחלטות בצמרת - רב"א) וזה דבר שאסור שיקרה".

אין סיכוי שיהיה כאן משעמם

עורכת האופנה המטאפורית של צ'ן היא מייצגת נאמנה של "תור הזהב", שמצטרף כאמור לשורה ארוכה של יצירות מדע בדיוני חברתי שבמרכזן אוכלוסייה שלמה שנמצאת במצב שבו היא אינה מסוגלת להבחין במציאות, מ"עולם חדש מופלא", דרך "מטריקס" ועד "על העיוורון" של ז'וזה סראמאגו. אבל "תור הזהב" נבדל מהיצירות האחרות הללו בגילוי המפתיע שבסופו: האמנזיה לא נכפתה על ידי השלטון או על ידי כוח עליון, אלא האזרחים בחרו בה מרצונם. "המים שכולם שותים הם אותם מים ששותים בג'ונגנאנחאי (מושב הממשלה הסינית)", מגלה חה דונגשאן לחבורת הדיסידנטים הקטנה לפני שהם נכנעים ומשחררים אותו לדרכו. "אנחנו לא סיממנו אותם. הם החליטו לשכוח". אותה החלטה עצמה קיבלו רבים ממפגיני טיאנאנמן כשהתברר להם שהמהפכה נכשלה, ושהכלכלה החדשה קוראת להם. ואת אותה החלטה מקבלים יום יום רבים ברחבי העולם, שפשוט לא רואים את מה שאינם רוצים לראות.

שנגחאי. "מאה שנה לא השתמשו בביטוי 'תור הזהב' בסין, ופתאום התחלתי לראות אותו בכל מקום" צילום: בלומברג

השוו את הספר שלך ל"1984". מה אתה חושב על ההשוואה?

"קראתי את '1984' כשהייתי סטודנט ולא קראתי אותו מאז. רק עכשיו, אחרי שכל כך הרבה מבקרים הזכירו אותו, אני מבין שהוא כנראה השפיע עליי באופן בלתי מודע. '1984' עדיין נקרא בסין ברצינות, הוא עדיין רב־מכר, ואינטלקטואלים מכירים אותו היטב, אז ההשוואה הייתה מיידית וזה מאוד מחמיא, אבל יש גם הרבה דברים שונים. אובריאן, איש המנגנון ב'1984', הוא איש ציני מאוד. במידה רבה הוא הקול של אורוול. חה דונגשאן שלי לא ציני. הוא אדם שלא מאמין יותר בקומוניזם האוטופי אלא חוזר לעקרונות הישנים. הוא איש תרבות סיני במובן הקונפוציוני, שמנסה לחשוב מה טוב בשביל סין".

ומתנגדי המשטר בספר חוטפים אותו, מנסים לגרום לו להשתנות, ובסוף משחררים אותו כי אין להם תשובה טובה לטענות שלו.

"באיזשהו אופן, הדמויות האלה מייצגות רעיונות ואידאלים שהיו פופולריים בסין בשנות השמונים ואולי תחילת שנות התשעים, כשהדברים נראו פשוטים יותר. בתקופה ההיא נראה שאפילו המפלגה שואפת לכיוון ליברלי יותר, ובמובן מסוים היתה אז יותר תקווה. היום אני לא חושב שמקבלי ההחלטות שוקלים ברצינות דמוקרטיזציה. נוח להם עם הדרך שלהם לעשות דברים והלחץ עליהם פחת בהרבה, אפילו מצד מדינות מערביות, שגם הן רוצות לעשות עסקים עם סין".

אז הביקורת שלך היא גם על הדיסידנטים הסינים? הם תקועים בעבר?

"אני לא מרגיש שאני יכול להעביר ביקורת על האנשים האלה. הם אנשים מעוררי כבוד, שמנסים לשנות משהו ומשלמים מחיר כבד. אבל ברמת התמונה הגדולה, לגבי השאלה איך למשול בסין, איך לנהל אותה, אני לא חושב שיש להם תשובות. אני די פסימי היום".

סופם של המרימים קול נגד הדיקטטורה ברומן אינו טרגי כמו ב"1984", אך הוא עדיין חסר תקווה. הברירות שעמן הם נותרים בדפי הסיום של הספר הן להשתלב בסדר החדש, או להגר מסין. במציאות, צ'ן אומר, יש מעט יותר תקווה. "יש מדיה חדשה ויש הרבה קולות של דיסידנטים שמערערים על המשטר, אז זה לא שחור עד כדי כך, אבל אני חושש שזה יכול להגיע לשם בתוך שנים ספורות, ואני די פסימי היום". ובכל זאת, אתה מתכוון להישאר בסין?

"לא מזמן סיימתי להעביר את כל הספרים שלי מהמקומות השונים שגרתי בהם לבייג'ינג. זה לא היה פשוט כי צריך לרשום ולקבל אישור על כל ספר בנפרד - אז כן, אני בהחלט מתכוון להישאר כאן. קורה כאן משהו עצום, חסר תקדים, משנה עולמות, אולי משהו כמו השינויים שעברו על אירופה מאמצע המאה ה־19, ואני מתכוון להיות כאן כדי לראות מה יהיה - אם זאת תהיה תחילת הסוף או סוף ההתחלה. בכל מקרה, אין סיכוי שיהיה משעמם". C