האם, מדעית, מרקס צדק?

בביקור שערכתי בלונדון פקדתי את קברו של קרל מרקס בבית הקברות הייגייט בצפון העיר. מרקס עדיין שם, מת, וקברו מוקף בעשרות קברים של מעריצים וממשיכי דרך. כולם סיימו באותו המקום את דרכם, ולרגעים נדמה שכך גם משנתם. אנגליה שאותה ביקשו לשנות עודנה מעמדית, בורגנית ומתנהלת בכלכלת שוק. ברית המועצות התפרקה, התנועה הקיבוצים גוועת אצלנו, וכולן יחד מספרות סיפור קשה על מוצאותיה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, רווית האמונה בכוחו המהפכני של מהלך ההיסטוריה, לעומת החשיבה הכלכלית, המדעית. וגם גדול המשברים לא יעלה את הפרולטריון על בריקדות אלא לכל היותר ישלח אותו להתקשר לבנק כדי לשנות את הרכב תיק ההשקעות.

אבל ממש באותו ביקור נחשפתי לספרם של צמד הרופאים הבריטים ריצ'רד ווילקינסון וקיית פיקט, "The Spirit Level: Why Equality is Better for Everyone" (בתרגום חופשי: "דרגת הרוח: למה השוויון עדיף לכולם"). ווילקינסון ופיקט, צמד אמפיריקנים ורודפי עובדות, סוקרים אוסף מרתק של נתונים שמציגים את השפעת השוויון על חברות ומדינות, ואת המחיר שמשלמות חברות ומדינות שאין בהן שוויון.

קרל מרקס. יש מי שממשיך את דרכו

הממצא חד־משמעי: בקרב 30 המדינות העשירות בעולם, המשך הצמיחה והכסף אינם מוסיפים אושר, בריאות או יציבות חברתית. מדרגה מסוימת ואילך, חיזוק הכלכלה כולה לא יסייע עוד לתושבי המדינה, והגורם שנהפך למשפיע הוא עומק הפערים בין העשירונים. החיים במדינה עשירה מאוד שלוקה באי־שוויון כלכלי בין העשירונים השונים בה רעים מהחיים במדינה עשירה הרבה פחות, אך שהעושר בה מחולק באופן יותר שוויוני.

ככל שפערי ההכנסות באוכלוסייה קיצוניים יותר, כך עולות רמות האלימות, שימוש בסמים, השמנת יתר, חרדה, מחלות נפשיות, הריונות מחוץ לנישואים ונשירה של בני נוער ממערכות החינוך. התופעה מתרחשת גם בחברות עשירות וגם בעניות, שהמשותף לכולן הוא האי־שוויון. חברות שבהן פערי ההכנסות פחות קיצוניים סובלות פחות ממחלות, אלימות ובעיות חברתיות אחרות.

כך, למשל, תוחלת החיים של תושבי ארצות הברית קצרה בהרבה מזו של תושבי מדינות פחות מבוססות אבל יותר שוויוניות, ויש בה תפוצה רחבה יותר של מחלות נפש, מחלות לב וסוכרת, ושיעור האסירים בה גבוה יותר. רמת האמון הציבורי בבריטניה נמוכה בהרבה מזאת שביפן. האווירה הציבורית בספרד טובה לאין ערוך מזאת שבפורטוגל. השבדים משמינים פחות מן האוסטרלים. השורש לכל ההבדלים האלה נמצא ברמות האי־שוויון המשתנות. ולכן גם החיפוש אחר פתרון לתחלואים צריך להיות בהקטנתו.

במבחני המתמטיקה העולמיים מובילות המדינות היותר שוויוניות בחלוקת ההכנסות: מדינות סקנדינביה, יפן, בלגיה ואוסטריה. ארצות הברית, איטליה וישראל מרובות הפערים מפגרות מאחור. לצד הבריאות הטובה יותר, הציונים הגבוהים יותר ותוחלת החיים הגבוהה יותר, מתברר שבמדינות היותר שוויוניות עובדים פחות: שנת עבודה בנורבגיה, שבדיה והולנד שבהן יחס ההכנסות בין העשירון העליון לאמצעי הוא 1.6:1, כוללת כ־1,400 שעות. בארצות הברית, שבה היחס הוא 2:1, היא כוללת כ־1,800 שעות.

עומק מחקרם של ווילקינסון ופיקט, מרצים לאפידמיולוגיה ביומיום, זיכה אותו בתשומת לב רבה בעיתונות הבריטית, החל ב"גרדיאן" השמאלי וכלה ב"אקונומיסט", ב"אינדיפנדנט" וב"טיימס" שבמרכז המפה הפוליטת ובימינה. המחברים ותומכיהם הקימו את האתר equalitytrust.org.uk שבו אפשר למצוא את כל נתוני מחקרם.

אין למחברים מרשמים ועצות. רק תיעוד מסודר של היקף האי־שוויון הכלכלי מסביב לעולם, מחירו, והרווחים שבבחירה בדרך אחרת. המספרים, הם אומרים, מגלים שאנחנו בני הדור הראשון שמיצה את התועלות שבצמיחה, ושעלינו מוטל להפיק תועלת מחלוקה נכונה.

מרקס יכול לנוח על משכבו בשלום. יש מי שממשיך את דרכו, והפעם לא במניפסטים אלא במדע מדויק.