ממה עלינו לפחד באמת?

מה מפחיד יותר: מוות בטביעה או מוות בשריפה? מחברי הספר "Panicology", הסטטיסטיקאים סיימון בריסקו ויו וויליאמס, כותבים ששריפה. מוות בלהבות מעורר יותר חלחלה מחנק במצולות. אלא שבעולם האמיתי, רבים יותר מוצאים אם מותם בטביעה מאשר בשריפה. מחבר הספר "פריקונומיקס" סטיבן לוויט גילה שטביעה בבריכה פרטית נפוצה בארצות הברית פי מאה יותר מאשר מוות בירייה. אבל לסיקור התקשורתי זוכים האקדחים, המסוכנים הרבה פחות. למה אנחנו דואגים מהדרמטי יותר מאשר מהסביר?

ממשלות מוציאות התרעות מסע ומזהירות את אזרחיהן מפני מלחמות, חטיפות ופיגועי טרור. הרבה פחות התראות נוגעות לסכנות רעידת אדמה וצונאמי, אף על פי שהסטטיסטיקה מגלה כי הטבע מסוכן וקטלני הרבה יותר מכל הזוועות מעשה ידי אדם. גם כאן, הדרמה מושכת את תשומת הלב יותר מנתוני הסכנה היבשים.

"פאניקולוגיה" יוצר קטלוג של מקורות אימה, ובודק עד כמה הסכנות אכן ברורות ומיידיות. המסקנת פשוטה: לא כצעקתה.

מה מפחיד יותר: מוות בטביעה או מוות בשריפה? צילום: shutterstock

בריסקו וויליאמס אוספים, מסדרים ומציגים עשרות פחדים המככבים בדיווחי התקשורת – מסכנות השמנת היתר וזיהום האוויר עד לסיכוי לפגיעת אסטרואיד בכדור הארץ – ומחזירים כל אחד מהם לממדים הראויים לו. הם עוברים מתחום לתחום, ומציגים את הבעיות בפרופורציות האמיתיות ובנות המדידה שלהן.

בבריטניה, לדוגמה, כלבת מסוכנת יותר משפעת העופות - בשנה שעברה אדם אחד מת מכלבת ואיש לא מת משפעת העופות, אבל התקשורת נמלאה דווקא בהפחדות מפני האחרונה.

מזון מהונדס גנטית וקרינה סלולרית הם עוד שני נושאים שמסוקרים בהרחבה ובהפחדה, אף שכלל אין תיעוד לנזק ממשי שנגרם מזה או מזה. זה פשוט נשמע טוב. וויליאמס ובריסקו גם משווים את הפחד העדכני מההתחממות הגלובלית לסיבובים הקודמים שלו, שכללו, לפני 30 שנה, פחד תקשורתי נרחב מלא אחרת מאשר התקררות גלובלית.

המסר מרגיע: אנחנו חיים בעולם טוב יותר מזה המשתקף מהידיעה בפתח מהדורת החדשות. יש בעיות לפתור, אבל החדשות הרעות נראות הרבה יותר שחורות מכפי שהן באמת. "פאניקולוגיה" הוא צפירת הרגעה סטטיסטית, ספר שכדאי לקרוא לפני השינה.

פאניקה היא אולי אחת הרעות החולות ביותר בתקשורת המודרנית. ובריסקו וויליאמס, מלבד לקט המספרים המרגיע, מבקשים להקנות בעזרת הספר נטייה לקצת יותר ספקנות, וכמה כישורים לקריאה ביקורתית. מתברר, הם כותבים, שכאשר לוקחים נשימה עמוקה ובוחנים את המספרים האמיתיים, כמעט תמיד מגלים שהבעיה כלל אינה היסטרית, ושייתכן אפילו שמדובר במצב שהשתפר רבות מכפי שהיה בעבר. הם מזכירים שהבעיה היא בתפיסה האנושית ובחולשת מוח האדם, שנוטה להעריך סיכונים במכפלה של הנתון הסטטיסטי עם רמת העצבנות והכעס. וכיוון שאמצעי תקשורת מגבירים את מקדם העצבנות והכעס, אצל רבים מתפתחת דאגה מופרזת. כל מה שצריך זה להתמתן, ולבודד את הרגש מהמספרים.

כתב האישום של בריסקו וויליאמס מופנה בעיקר נגד גישת הפאניקה של העיתונות האירופית. אך מעניין לשאול אם האינטרנט, למשל, מנפח בהלות יותר מאשר התקשורת הוותיקה, או מחסן מפניהן. ודומה שדווקא האינטרנט כולל מנגנוני הרגעה שלא היו נפוצים בעבר. אתרים כגון "לא רלוונטי" הישראלי (Irrelevant.org.il), שבודק את האמת מאחורי שמועות באימיילים, ואתרים כגון Snopes.com ו־factcheck.org האמריקאים משמשים כלבי שמירה מפני טעויות, שקרים וגוזמאות שעלולים להיות מצוטטים במקומות אחרים, לצאת מפרופורציה וליצור בהלות שווא.

דאגה היא דבר חשוב. תפקידם ההיסטורי של אמצעי תקשורת הוא לשמש כלבי שמירה שנובחים כל אימת שמשהו אינו נראה כשורה, ומצב שבו איש אינו חושש מסכנה הוא המצב המטריד מכולם. אבל נחוצים ספרים ואתרים שישמרו על כלבי השמירה כדי שלא ינבחו עצמם לדעת.