חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

הורביץ זוכה לתשואות

קצת יותר מחודשיים חלפו מאז פרש אלי הורביץ מכל תפקידיו בטבע, החברה שהוביל במשך כמה עשורים והיתה לשם נרדף לשמו. ההודעה היכתה אז את המשק בהלם. איש לא הצליח לדמיין את נוף העסקים הישראלי ללא הנוכחות הגרנדיוזית של המנהל הטוב ביותר שקם פה אי פעם. מעט יותר מחודשיים - כנראה מהקשים בחייו של הורביץ - והנה הוא פה, צועד בצעד בוטח לרחבת פארק האחדות באוניברסיטת בר־אילן, מחייך בפה מלא, רק קצת יותר רזה. טקס קבלת דוקטור לשם כבוד הוא הזדמנות מצוינת להופעה ציבורית ראשונה מאז הפרישה. הורביץ, שלא הסתיר את התרגשותו, התקבל בחום רב  על ידי הקהל ועל ידי המברכים הפורמליים, כולל ראש הממשלה. האם נראה אותו חוזר לשוק ההון? מוקדם להעריך, אך כנראה גם שם הוא יתקבל בתשואות.

                                                                                                                              קרן צוריאל־הררי

גינדי מסובב את הגלגל

יגאל ומשה גינדי. טייקונים בהתהוות צילום: עמית מגל

כשמשפחת גינדי שלטה בשוק הנדל"ן המקומי, אף אחד בישראל עוד לא שמע על לב לבייב. אחר כך עסקי המשפחה צללו, והגינדים צפו מהצד בעלייתו של לבייב ולמדו, כמו כולנו, מושג חדש - טייקון נדל"ן. והנה הגלגל מסתובב. בשנה האחרונה לבייב מייחל לקצת שקט עסקי ותקשורתי, ואילו משה ויגאל גינדי, עם בני הדור הבא, מזנקים אל אור הזרקורים ועל הקרקעות הפנויות. עכשיו הם מנהלים משא ומתן על רכישת השליטה באפריקה מגורים, אחד מיהלומי הכתר של לבייב. מתברר שעל כל טייקון שנופל יש טייקון שקם.

                                                                                                                                       סופי שולמן

גיאולוגיה מוצאת כסף באדמה

ואולי לא הכל אבוד. סקר אמריקאי רחב דירג השבוע את התארים המתגמלים ביותר בארצות הברית, על פי השכר שמשתכרים בוגריהם. במקום העשירי והמפתיע - אחרי כל ההנדסות, כלכלה, מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים - נמצאים לימודי הגיאולוגיה. התחום, שבמשך שנים לא ממש נהנה, איך לומר, מהילה סקסית (מיהו הגיאולוג היחיד שאנחנו יכולים לנקוב בשמו? נכון, בני בגין), הוא היום מקפצת קריירה מזהירה, בזכות עולם רודף גז, נפט וסביבה נקייה. אם כך, אולי יש עתיד גם לכל השאר. אולי בעוד עשר שנים הביקוש לחוג לאנתרופולוגיה ירקיע שחקים, בוגרי החוג לספרות ימצאו דרך לעשות כסף גדול והארכיאולוגיה תהיה להיט. לאינדיאנה ג'ונס זה כבר השתלם.

                                                                                                                           אדוה גופן קיזלשטיין

אירופה: נקמת היורמים

אנגלה מרקל. הושיטה יד צילום: בלומברג

כמה זמן לקח למדינות האירופיות להחליט שהן מושיטות יד ומסייעות ליוון לצאת מהבור הכלכלי שאליו נקלעה? שלושה חודשים. זה לא היה קל: קלחת האינטרסים הפוליטיים והכלכליים בהגשת סיוע כזה היא טובענית, ובכל זאת הצליחו אנגלה מרקל, כריסטין לגארד ושאר האירופים המרובעים, הלא מאלתרים, חסרי המעוף, להחזיר את הוודאות לשווקים במהירות ולהרגיע אותם באמצעות סיוע של 110 מיליארד יורו למדינה הקורסת. וכמה זמן לקח למיטב המוחות הישראליים לגבש הסדר לאפריקה ישראל? יותר מפי שניים מהזמן שלקח להציל את יוון. וזה חרף העובדה שמעל אפריקה ישראל הונף שוט פירוק, שלא הונף מעל יוון. מדינה, אתם יודעים, אי אפשר לסגור ולפרק. שורה תחתונה: לפעמים להיות מרובע זה לא כל כך רע.

                                                                                                                                   גולן פרידנפלד

יוון לומדת מהטובים ביותר

אלכסנדר מודיאנו. ביקש עזרה צילום: אי פי אי

בלי ששמנו לב, המשבר הכלכלי ביוון יצר לישראל הזדמנות פז להקמת ענף יצוא ייחודי — שנור קואוצ'ינג. למעשה, זה רעיון של היוונים. בדמדומי הדיונים על חבילת הסיוע שיקבלו הבין מישהו באתונה שאפשר להיעזר בשכנים בצדו האחר של הים התיכון כדי ללמוד איך מגייסים עוד פרוטה ועוד פרוטה מהדודים העשירים. לפיכך פנה מזכ"ל לשכת הסחר הבינלאומית של יוון, אלכסנדר מודיאנו, לישראל וביקש מידע על הסיוע שניתן לישראל מחו"ל. או כמו שהסבירו היוונים: "גם לנו יש תפוצה יוונית עשירה ונרחבת המפוזרת בעולם". אולי בשלב הבא פשוט נוציא את הלובי שלנו בחו"ל לאאוטסורסינג יווני.

                                                                                                                           שאול אמסטרדמסקי

לינדנשטראוס רוחץ את המצפון

מיכה לינדנשטראוס. מישהו זוכר? צילום: אלכס קולומויסקי

אי־ביצוע של ההחלטות שהתקבלו, היעדר הגדרה של יעדים, עיכוב ביישום, צורך לפעול במשנה מרץ ובזירוז, צורך בגיבוש נהלים. נראה שלא נשארו הרבה ביטויים מנומסים לחוסר נחת שלא מצאו את מקומם ב־1,460 עמודיו של דו"ח מבקר המדינה. אלא שמיכה לינדנשטראוס פרסם את הדו"ח ביום שלישי אחר הצהריים, והמסמך נשם את נשימותיו האחרונות בעיתוני הבוקר של רביעי. היום אף אחד כבר לא זוכר אותו. המבקר עצמו מלין על כך שחלק מהמלצותיו בדו"חות הקודמים לא יושמו, והמלצות אחרות נתקעו בצינורות הביורוקרטיה. כך הדו"ח משמין משנה לשנה, ניירות המעקב נערמים, מסמכי ביקורת חדשים דוחקים את הקודמים, ודבר לא משתנה. העיקר שפעם בשנה אפשר להתרחץ בתחושה שאנחנו מדינה נתונה לביקורת.

                                                                                                                                    עידן גרינבאום

נתניהו מקבל אהבה

נו, שמענו כבר שה־OECD, שסיפק השבוע לבנימין נתניהו סיבה לחגוג, הוא ארגון חסר תקציב, השפעה ושיניים שאינו עושה דבר מלבד ישיבות ארוכות. שמענו שהחברות בגוף המצחיק הזה, שפרשן ה־CNN כינה השבוע "ארגון ביזארי", תעלה לנו עשרות מיליוני יורו בשנה. שמענו גם על כמה הסטנדרטים הגבוהים של הארגון עזרו ליציבות המדינות החברות בו, מיוון ועד ספרד. אבל למה להיות שליליים? ישראל צריכה יותר ידידים כמו החבר'ה ב־OECD! כאלה שמוכנים לקבל אותנו כמו שאנחנו. שמודיעים מראש שאין להם שום דרישות, מקסימום המלצות. שמעלימים עין, בנימוס אירופי, משקרים, ממריחות ומחצאי אמיתות. בימים כאלה טוב שיש מי שעוד מוכן להתגמש בשבילנו. כולה מה ביקשנו? קצת אהבה.

                                                                                                                                      אורן הוברמן

בית המשפט מפגין רגרסיה

הנה פרדוקס: מערכת המשפט הישראלית היא מהמתקדמות בעולם ביחסה לקהילה ההומו־לסבית. והיא גם פועלת בחברה מסורתית למדי ומשובצת שופטים דתיים, שבאמתלת אמונתם רבים מהם נוטים לתעב הומואים. השופט פיליפ מרכוס, למשל, שמונע את הגעתם של תאומים ישראלים שנולדו בהודו ומסרב לבדיקת רקמות בעניין, תהה אולי האב ההומו הוא פדופיל או רוצח. זה לא חייב להיות כך, הפרדוקס אינו מחויב המציאות.

בסוף שנות השמונים כבר פרצה מלחמת עולם בין החרדים למערכת המשפט בעקבות פסק הדין שהורה להעניק את מלוא הזכויות לבן זוגו של יונתן דנילוביץ', דייל הומו באל על. אבל השופט שהחל ביצירת התקדים החשוב ההוא היה דווקא חובש כיפה: יצחק לובוצקי מבית הדין לעבודה בתל אביב, שהוכיח שאפשר להיות גם דתי וגם סובלני. אילו מרכוס ישב במקומו הוא כנראה היה תוהה: ואם בן הזוג היה כבשה, גם אז היינו נותנים את הכרטיס?

                                                                                                                                       משה גורלי