האיש שמכר את העולם

הוא סיפור התגשמות החלום האמריקאי, בן למהגרים עניים שנהפך לאחד האנשים החזקים בעולם. עד לפני כמה חודשים שמו של לויד בלנקפיין (55), מנכ"ל בנק ההשקעות האגדי גולדמן זאקס, היה מוכר בעיקר בעולם הפיננסים האמריקאי. היום הוא אחד השמות המוכרים בעולם. ואם יש לו, לבלנקפיין, משאלה, הרי היא שהמצב היה נשאר כמקודם ושלעולם לא היינו שומעים עליו.

בחודשים האחרונים פניו של בלנקפיין מופיעות בעיקר בשני מקומות: ועדות חקירה של הסנאט האמריקאי, כגון זו שאליה הוזמן השבוע כדי להיחקר על מעורבותו לכאורה בגרימת המשבר הפיננסי בוול סטריט, ובהפגנות הזועמות שנערכות במקביל ברחובות, מחוץ לבניין הסנאט ומסביב לסניפי גולדמן זאקס בניו יורק ובניו ג'רזי. שם מופיעים פניו על פוסטרים גדולים, מתחת לכותרת "מבוקש". כשההפגנות מתלהטות הפוסטרים לרוב נקרעים, והמפגינים מנסים לנתץ את שמשות מבנה הבנק.

הכעס על בלנקפיין התפרץ חודשים לפני שהפרשה שנוסבת סביבו התפרצה. הוא החל בסוף יוני 2009, כעצרות קטנות שקראו לבנקים ששרדו את המשבר לסייע כספית לנוטלי המשכנתאות שלא שרדו. ההפגנות נהפכו לנרחבות, ממוקדות וזועמות יותר ככל שהתבהר מי באמת שרדו את המשבר, ועד כמה. דו"חות חדשים גילו שבעוד שמיליוני אמריקאים איבדו את בתיהם, משרותיהם או חסכונותיהם, בנק אחד בשם גולדמן זאקס פרח. כשמתחרי הבנק הזה פשטו רגל, הולאמו והתמזגו, גולדמן חילק לעובדיו 11 מיליארד דולר בבונוסים. וגם כעבור שנה, כששורדי המשבר עדיין ספרו הפסדים וליקקו את הפצעים, בגולדמן כבר היו שקועים במסע רכש רווחי של נכסים ומניות זולים, עם הלוואות בריבית נמוכה ועם חיזוק בדמות מיליארדי דולרים של כספי סיוע ממשלתי שלהם כלל לא היה זקוק. שנות המשבר וההתאוששות היו השנים הטובות בתולדות גולדמן זאקס, והניבו לו את רווחי שיא כל הזמנים, שהגיעו ל־13.3 מיליארד דולר ב־2009. כבר ביולי של אותה שנה רמז חתן פרס נובל בכלכלה פול קרוגמן למה שנהפך בינתיים לנושא הבוער ביותר באמריקה. “גולדמן טובים מאוד במה שהם עושים”, כתב במאמר ל”ניו יורק טיימס”. "לרוע המזל, מה שהם עושים רע לאמריקה".

בלנקפיין. הפך את גולדמן מבנק השקעות לקרן גידור במסווה צילום: MCT

בתחילת השנה התברר שלא רק לאמריקה גולדמן עושים רע. ממשלת יוון הודיעה בפברואר על פשיטת רגל, לאחר שנטלה מהבנק הלוואות מסוכנות שהביאו את כלכלתה לפשיטת רגל. התברר שיועצים מיוחדים של גולדמן סייעו לממשלת יוון להסתיר את חובותיה התופחים גם מאזרחיה וגם מהאיחוד האירופי, תוך שהם משכנעים אותה לשעבד כנגד החוב כמה ממקורות ההכנסה הלאומיים של המדינה. בסמוך לקריסת הכלכלה היוונית הודיע גולדמן זאקס לבורסה האמריקאית כי הקצה 5 מיליארד דולר כתשלום בונוסים לעובדיו על ביצועיהם ברבעון הראשון של השנה. באופן טבעי, המבטים הזועמים הופנו אל המנכ"ל לויד בלנקפיין.

"בדיוק תפסת אותנו זוממים"

אם גולדמן זאקס היה אדם, הוא היה נראה כמו בלנקפיין: יהודי אמריקאי אפרורי וחרוץ, בעל חוש הומור ניו־יורקי וקור רוח אולימפי; מנהל שמאמין בכוח האדם שלו, מגבה את עובדיו ומתגמלם בנדיבות, ובתמורה זוכה בנאמנותם המוחלטת. והתכונה החשובה מכל, שמייחדת גם את הבנק בן 141 השנים וגם את המנכ"ל שלו - הסוחר הממולח ביותר במגרש.

גולדמן זאקס מעולם לא היה הבנק הגדול באמריקה, אבל במשך שנים הוא נחשב לבנק הכי מעורר כבוד; לזה שמבין ראשון את מה שהאחרים עוד לא הבינו, שומר על פני פוקר וממתין לרגע הנכון. פני הפוקר השלווים של בלנקפיין נתנו את ההרגשה שזה המקרה גם הפעם.

תגובתו של בלנקפיין לעשרות הפגנות הזעם בין ניו יורק ואתונה היתה אז הומור זחוח. כשכתב "הסאנדיי טיימס" ביקר אותו בניו יורק בנובמבר 2009 בלנקפיין קידם את פניו במילים: “הו, בדיוק תפסת אותנו זוממים בזמן אמת”. בהמשך הראיון אמר כי אין לבנק שלו במה להתבייש או על מה להתחרט. “אנחנו עוזרים לחברות לגייס הון, ליצור מקומות עבודה ולהביא לצמיחה”, אמר, והוסיף: “אני בסך הכל עובד צווארון כחול, בנקאי שעושה את עבודת האל".

התבטאות "עבודת האל" של בלנקפיין הזניקה אותו באותו השבוע למקום הראשון ברשימת המנכ"לים השערורייתיים של המגזין "פורבס". היא גם הציגה עוד תכונה מהותית שמשותפת לבלנקפיין ולבנק שבראשו הוא עומד, תכונה שרק לאחרונה מתחילה להיחשף במלואה: הצגת חזות ידידותית ומועילה שמאחוריה מסתתרות ציניות, אנוכיות ורדיפת ממון כפייתית שמתעלה אפילו על שיאי תאוות הבצע שעד כה נודעו בעולם.

בלנקפיין דיבר על היותו "עובד צווארון כחול" אחרי שב־2006 שבר את שיא כל הזמנים בהיסטוריית הבונוסים של וול סטריט כשהעניק לעצמו 53 מיליון דולר, וכעבור שנה שב ושבר את השיא של עצמו עם בונוס של 68 מיליון. דירתו ליד הסנטרל פארק שווה 26 מיליון דולר והונו האישי נאמד ב־9 מיליארד דולר. כשדיבר על "עבודת האל", הוא כבר ידע את מה שיתר העולם יגלה במהרה: הוא ידע שהממשל האמריקאי חוקר אם הבנק שלו מעורב בליבוי הבועה הפיננסית ובגרימת המשבר, ואם הונה את לקוחותיו כדי להרוויח על חשבונם ערב המשבר ובמהלכו.

מפגינים בוושינגטון השבוע, במהלך הפוגה בדיוני ועדת הסנאט לחקירת החשדות נגד גולדמן זאקס. בלנקפיין שומר על שלווה מדאיגה צילום: בלומברג

לפני שבועיים נהפכה החקירה לתביעה של רשות ניירות ערך האמריקאית, והשבוע נוספה לה תביעה נוספת של בעלי מניות בחברה.

בתחילת השבוע חשף הקונגרס תכתובות אימייל פנימיות מגולדמן ובהן ראיות שיסייעו לרשות ניירות ערך בתביעתה. התכתובות רומזות כי החברה חזתה מראש את המשבר וממדיו, וניצלה זאת לגריפת רווחים על חשבון הכלכלה. בתכתובת אחת שני בכירים בחברה העירו שחברות למשכנתאות מתחילות לקרוס וכי הם "עומדים לעשות מזה רווחים רציניים" ו"נמצאים בפוזיציה מצוינת". באימייל אחר סמנכ"ל הכספים של הבנק דייוויד ויניאר מבשר שגולדמן עשו ביום אחד 50 מיליון דולר בזכות מה שכינה באימייל "השורט הגדול". בחליפת דוא"ל אחרת פאבריס טורה, סגן נשיא בשלוחה הלונדונית של החברה, מתגאה בפני חברתו לחיים כי היה שותף ליצירת "אבקוס 2007 AC1”, נייר הערך שנבנה כדי לקרוס ולהניב רווחים למי שיהמרו נגדו. לאחר שכתב לחברתו כי הצליח למכור את הנייר "לאלמנות ויתומים", הוסיף טורה: “כשאני חושב על תרומתי לבריאת המוצר הזה אני נזכר במפלצת של פרנקנשטיין, שקמה על יוצרה. מעט התערבות נשית עדינה וחושנית נחוצה לשמירה על שלומי". הווידוי של טורה הכניס אותו לרשימת הנתבעים והנחקרים, לצד בלנקפיין. לבסוף נחשף אימייל מבלנקפיין עצמו, ובו כתוב שאף שהחברה ספגה הפסדים במשבר, היא הצליחה לצאת ברווח בזכות הימוריה נגד שוק הדיור.

מליהמן עד יוון ההאשמות החדשות נגד גולדמן זאקס הונו לקוחות בתקופת הבועה, נהגו בשחיתות בתקופת תוכנית החילוץ, ספסרו בכלכלת יוון דן שוחט, תגובה אחת לכתבה המלאה 

ראש ועדת הקונגרס שחוקרת את גולדמן זאקס, קארל לוין, אמר השבוע שהאימיילים עומדים בסתירה לכתוב בדו"חות הציבוריים של החברה, שלפיהם היא לא הרוויחה כסף ממשבר הסאב־פריים.

נאמן לתדמית האצולה של הבנק היוקרתי, בלנקפיין הקפיד לשמור על קור רוחו ועל חיוכו החמים. בשיחות טלפון שערך עם “לקוחות נבחרים” ושהודלפו מיד לתקשורת אמר שלדעתו תביעת רשות ניירות ערך היא מהלך פוליטי, והוסיף, ספק מזהיר ספק מאיים, ש"התביעה הזאת רק תפגע באמריקה".

המהמר ששינה אותו

הציניות של בלנקפיין לא נולדה במסדרונות גולדמן זאקס. הוא הגיע איתה. בראיונות שנתן לאחר מינויו למנכ"ל הבנק סיפר שחוש הומור חד היה מה שעזר לו לשרוד בשכונה הקשה שבה גדל בברוקלין. "בסביבה הזו שרדת רק אם היית חזק פיזית, או מצחיק. מסיבות ברורות, בחרתי להיות מצחיק", אמר פעם.

משמאל: בלנקפיין בדרך לפגישה עם הנשיא אובמה לפני כשנה כשלצדו מנכ"ל אמריקן אקספרס קנת צ'נו, מנכ"ל בנק אוף אמריקה קנת לואיס ונשיא לובי הבנקים אד יינגלינג. כעת המאבק הוא על חוקי המשחק צילום: בלומברג

הוא היה הראשון מבני משפחתו שהתקבל לאוניברסיטה, והלך ללמוד משפטים בהרווארד. כשעבד כעורך דין בלוס אנג'לס התוודע לאחת מאהבותיו הגדולות, שלימים תסב מבוכה לאנשי יחסי הציבור של גולדמן זאקס: הימורים. בשנות השבעים הוא מצא עצמו בעוד ועוד מסעות הימורים בלאס וגאס. ייתכן שבתי הקזינו - מקום שבו כל המשחקים נראים כמשחקי מזל, אך למעשה ההסתברויות, הרווחים וההפסדים מוכתבים מראש על ידי בעלי הבית - הם ששימשו לו כעבור שנים השראה כסוחר נגזרים ומנהל.

בעקבות מה שהגדיר בראיון למגזין "טיים" כ"משבר אמצע החיים מוקדם", בלנקפיין החליט לעשות הסבה מקצועית לבנקאות השקעות. לאחר ראיון עבודה כושל בגולדמן זאקס הוא הצטרף לג'יי אהרון ושות', בית השקעות קטן שהתמחה בסחורות כגון זהב וקפה, ושעמד להתמזג אל תוך גולדמן. תפקידו הראשון בבנק היה איש שיווק במטה הלונדוני של החברה.

ג'יי אהרון ושות' היו דריסת הרגל הראשונה של גולדמן בעולם "המסחר הטורף", המסחר בהון עצמי שמטרתו להניב רווחים על חשבון המתחרים באשר הם. באותן שנים עיקר עיסוקו של גולדמן זאקס היה ייעוץ, חיתום ומתן שירותים תאגידיים. במשך עשרות שנים הוא הקפיד להיות המקצועי והישר ביותר בתחום. הבנק נודע ב"14 הדיברות" שלו, שהראשון בהם היה "לקוחותינו קודמים לכל. הצלחתנו באה בעקבות הצלחתם". בגולדמן התגאו בעבר בכך שפעמים רבות ויתרו על הזדמנויות עסקיות כאשר הללו יצרו ניגודי עניינים עם האינטרסים של מי מלקוחותיהם.

"הסיסמה שלנו היתה אז שאנחנו 'תאבי בצע בטווח הארוך'", אמר לאחרונה בכיר לשעבר בבנק. "משמעות הסיסמה אז - היום המצב הפוך לחלוטין - היתה שגולדמן מוכנים לספוג פגיעה ברווחים בטווח הקצר, מתוך הבנה שהיושרה תשתלם בטווח הארוך".

גולדמן גם היתה החברה שאי אפשר בלעדיה. הם היו הכי מקצועיים, הכי חרוצים והכי רגועים. כשמישהו רצה בשנות השמונים והתשעים למכור חברה, הם יכולים היו לייעץ לו, למכור את החברה עבורו או אף לקנות אותה ממנו - רק שיבחר. כשלקוח הסתבך בהשקעה מסוכנת באיזשהו חור בעולם, גולדמן חיברו אותו בן רגע למומחה המעודכן ביותר בפתרון הבעיה הספציפית, והלה הדריך אותו, צעד אחד צעד. בסוף שנות השמונים הם לקחו חלק מרכזי בהפרטת ברית המועצות הקורסת. אלה היו השנים החזקות של גולדמן כציר מרכזי בכלכלה האמריקאית. המסחר הספקולטיבי בניירות ערך היה פעילות שולית ללא תוכניות צמיחה. “ב־24 שנותיי הראשונות בגולדמן הייתי בלתי נראה”, אמר בעבר בלנקפיין בראיון.

אנתוני סקארמוצ'י, סגן נשיא לשעבר בגולדמן זאקס: "בלנקפיין חכם, אבל הבעיה גדולה שלו היא גם הבעיה של גולדמן בכלל - שחצנות. הם באמת הכי טובים, והשחצנות מסבכת אותם" צילום: בלומברג

השינוי החל ב־1999, כשהבנק הונפק בבורסה האמריקאית. דור המנהלים הישן התחלף אז, ולתפקיד המנכ"ל מונה המנהל המוכשר הנרי פולסון, לימים שר האוצר בממשל בוש ומי שיוכתר על ידי המגזין "טיים" כ"פרצופה של הכלכלה הכושלת". במקביל להנפקת גולדמן, שינה פולסון את האסטרטגיה הישנה, והתאימה לרוח הזמן: לא הלקוחות מעל לכל, אלא החברה. החמדנות אינה "לטווח הרחוק", אלא לדו"ח הקרוב. גולדמן זאקס של פולסון היה זאב בעור כבש: האדיבות, השלווה והמקצועיות נותרו כשהיו, אך השיטה היתה תוקפנית: מה שעבד התחזק, מה שעבד פחות הצטמק. ומה שעבד באופן עוצר נשימה היה אגף הסחר בנגזרים.

בשנת 2000, חדרי המסחר שבהם עבד בלנקפיין היו אחראים לאחוזים מעטים מהכנסות גולדמן זאקס, ויותר מ־90% מהכנסות הבנק הגיעו מפעילותו המסורתית - הלוואות, ניהול נכסים ופעילות ייעוץ. רווחיו עמדו באותה השנה על כ־3 מיליארד דולר. ב־2001 הם עמדו על 2.3 מיליארד. עד 2005 פולסון הרחיב משמעותית את פעילות מחלקת הנוסטרו של הבנק, והפך את גולדמן לישות שהיא בחלקה בנק השקעות קלאסי, בחלקה קרן גידור עצמאית, צינית וחסרת רחמים. ה"קרן" הזאת היתה מחלקתו של בלנקפיין. באותה שנה, שנתו המלאה האחרונה של פולסון כמנכ"ל, רווחי הבנק כבר האמירו ל־5.6 מיליארד דולר.

נעמי פרינס, בכירה לשעבר בגולדמן זאקס שנהפכה לעיתונאית וחיברה כמה ספרים ביקורתיים על תאגידי הפיננסים של וול סטריט, זוכרת את כניסתם של "מכשירי ההשקעה המורכבים" הראשונים לגולדמן זאקס.

"בהתחלה אלה היו ניירות ערך שמבוססים על הלוואות איכותיות, לא סאב־פריים", מספרת פרינס ל"מוסף כלכליסט". "אבל כעיקרון, אין משמעות מיוחדת לכך שהמכשירים המורכבים נגזרו ממשכנתאות סאב ־פריים. הבעיה היתה שבגולדמן החליטו לחגוג על בועה. בועה יכולה להיות בכל נייר ערך, כפי שהיתה בהייטק בתחילת העשור. ושיווק ביודעין של ניירות בועתיים הוא אחד הסימפטומים של ההיפר־תחרות ותאוות הבצע שתמיד אפיינו את וול סטריט".

ויתרו על הלקוחות והרוויחו

עתיד החברה סומן בבירור. כשפולסון עזב לוושינגטון, החליף אותו עורך הדין המהמר, חבר הדור המייסד של חדרי המסחר הזניחים. המילניום החדש הפך את החדרים האלה לליבת פעילות החברה, ואת בלנקפיין לבן דמותו של גולדמן המחודש.

בלנקפיין נודע במהרה בחוש ההומור שלו, בחייכנותו ובדמותו הגוצה, אך גם באמביציה חסרת המנוחה שלו. הוא הקיף עצמו במנהלים מחדרי המסחר, והשלים את הפיכת הבנק לקרן עצמאית ואכזרית שמחזיקה גם פעילות בנקאית, זכר לימים עברו. פרשנים שניתחו את דו"חות גולדמן אומרים שהיוצרות בבנק התהפכו: הסחר העצמאי אחראי כיום לכ־90% מההכנסות, ורק כעשירית מגיעה מבנקאות, השקעה וייעוץ. והתוצאה: גולדמן נהפך מהבנק התשיעי בגודלו באמריקה בשנת 2000 לבנק השני בגודלו ב־2010, ולרווחי מבין כל הבנקים, עם רווחים של 9.5 מיליארד דולר, 11.6 מיליארד ו־13.3 מיליארד בשנים 2006, 2007 ו־2009, ו"רק" 2.3 מיליארד בשנת הקריסות 2008. בלנקפיין אינו רק בן דמותו של גולדמן זאקס החדש,. אלא סמלה של וול סטריט החדשה, השאפתנית יותר, הצינית וחסרת האחריות והחרטה. "בלנקפיין חכם", אומר ל"מוסף כלכליסט" אנתוני סקארמוצ'י, סגן נשיא בגולדמן זאקס עד 1996 וכיום שותף מייסד בקרן הגידור סקייברידג'. סקארמוצ'י היה מנהל בכיר בשנים שבהן בלנקפיין היה סוחר נגזרים כפיף. "הבעיה הכי גדולה שלו היא גם הבעיה שמפילה את גולדמן – השחצנות. הם באמת הכי טובים, גם כשהם הכי אגרסיביים. המנהלים של קרנות הגידור הכי מצליחות יצאו מהם. אבל הם פשוט שחצנים, כאילו הם רוצים להיות מואשמים במשהו".

"גולדמן זאקס תמיד נחשב ליהלום בכתר של וול סטריט, ומי שעבדו שם היו מקור להערצה", אומר בשיחה עם "מוסף כלכליסט" פרופ' ערן ישיב מבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב. "טבעי שבתקופות רעות אותם אנשים ימשכו את כל הכעס".

התביעות המשפטיות הן הבעיה הקטנה של בלנקפיין. כיום הוא, גולדמן וול סטריט החדשה כולה מוטרדים מהאתגר הגדול באמת: חבילת חוקי וול סטריט שנשיא ארצות הברית ברק אובמה פועל בקדחתנות כדי להעביר השנה בסנאט. אם יעברו, החוקים האלה ישימו את וול סטריט תחת פיקוח ממשלתי. מאז שהעביר בהצלחה את רפורמת הבריאות הציבורית שלו, אובמה מנצל כל הזדמנות כדי להזכיר שהחמדנות של ברוני וול סטריט אחראית לאובדן 8 מיליון מקומות עבודה, וששוק ששייך לבעלי העוצמה המעטים שעומדים מאחורי אותיות קטנות אינו שוק חופשי. פגיעה בתדמית אינה באמת מדאיגה את גולדמן, שהמגזין "רולינג סטון" כבר כינה אותו “תמנון ערפדי שעוטף את פני העולם". גם קנס של מיליארד דולר הוא נסבל. רק שינוי בחוקי המשחק עשוי להדאיגם.

בינתיים, בלנקפיין שלו. ואחדים אומרים שיש משהו מטריד בשלוותו המחויכת, נטולת ההרהורים והחרטות. השלווה הזאת משדרת את התחושה כאילו גם הפעם גולדמן זאקס קוראים את המפה יותר טוב מכולם. כאילו בלנקפיין, היושב בנימוס מול דוכן ועדת החקירה כבר קיבל את המזכר עם תוצאות המערכה הזאת, ויודע שהבנק שהוא משרת זה כשלושה עשורים שוב ינצח, ושוב יצא יותר גדול, יותר חזק ויותר עשיר.