מה ה־WiFi עושה להשכלה?

באוניברסיטה שבה אני עובד יש "עננת" אינטרנט אלחוטי חינמית ופתוחה לכל. לחצתי לפריסת האינטרנט האלחוטי עוד בימיה הראשונים של טכנולוגיית ה־WiFi, כשהייתי ראש ועדת המחשב של האוניברסיטה. האמנתי אז, ואני מאמין עוד יותר היום, שאינטרנט חופשי הוא אחת מחובותיהם של מוסדות להשכלה. אוניברסיטת חיפה היתה אז, לפני יותר משבע שנים, המוסד הראשון בישראל שפרס רשת WiFi רחבה וחינמית. מאז הצטרפו עוד אוניברסיטאות ומכללות, ואפילו כמה בתי ספר תיכוניים. אבל עכשיו הולכת ונשמעת קריאה ריאקציונרית לקפוץ מהעגלה, ואזהרה מפני כך שכניסת האינטרנט האלחוטי לכיתות מסבה נזק הולך וגובר להשכלה הגבוהה.

בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית נחסמה באחרונה הגישה לרשת האלחוטית בכל הכיתות. במרכז הבינתחומי בהרצליה הותקנה מערכת שמאפשרת לכל מורה למסך את קישוריות האינטרנט באולם שבו הוא מלמד. וכמה מוסדות שמעולם לא אפשרו גישה אלחוטית לקהל תלמידיהם מרגישים עכשיו שעמדתם השמרנית קיבלה משנה תוקף ותמיכה מהשינוי שחל אצל אחרים.

להתנגדות לאינטרנט האלחוטי ישנם כמה נימוקים: החל בעלבונם של מרצים מתלמידים שתשומת לבם נודדת וכלה בתלונות של התלמידים עצמם על הסחות דעת. וזאת בלי להזכיר את ההפחדות מפני הקרינה של אנטנות ה־WiFi. מה שברור הוא שנפתחה כאן חזית שנוגעת לא רק למקומות לימוד, אלא גם לניהול עובדים, ולשאלה עד כמה נעודד חיבוריות תמידית ולא מפוקחת בתוך מסגרות ארגוניות, ומה המחיר שנשלם על חיבוריות כזאת.

מה ה־WiFi עושה להשכלה? צילום: shutterstock

ישנם שני נימוקים מקובלים בעד המשך אספקת האינטרנט האלחוטי בכיתות: האחד הוא שממילא חסימת טכנולוגיה לעולם לא מאריכה ימים, וכל חסימה נעקפת. אינטרנט סלולרי הוא דרך עוקפת אחת שכבר משמשת בלפטופים ובסמארטפונים, והופכת את מדיניות החסימה (כרגיל?) לעונשם של הפחות עשירים.

טענה שנייה, עמוקה יותר, נטועה בתפיסת האינטרנט כחלק מהחירות וחופש הדיבור: האוניברסיטה הישראלית איננה סין. הסטודנטים לא יסבלו צנזורה. הם בוגרים ורשאים לעשות כרצונם. כך מאמינים כ־90% מהסטודנטים האמריקאים שהשתתפו בסקר שערך איגוד יצרני ציוד התקשורת The WiFi Alliance. כ־57% מהם אמרו שלא יסכימו ללמוד בקמפוס שאין בו גישה חופשית לרשת, ו־60% השיבו שמתן גישה לרשת הוא אינדיקציה לכך שלמוסד אכפת מתלמידיו. ובכל זאת, כמחצית מאותם נשאלים גלשו בפייסבוק בזמן שיעור ושלחו מסרים מיידיים, או התחילו לעבוד על שיעורי הבית באמצעות הרשת בעודם בכיתה.

ואף שכמרצה גם אני חווה את אתגר שמירת הקשב של התלמידים, ואף מבקש שיכבו טלפונים ניידים ולפעמים גם את המחשבים, אני מתנגד עקרונית לחסימת אינטרנט אלחוטי בכיתות - ובכלל. כיבוי האינטרנט האלחוטי משול לכיבוי החשמל כדי למנוע שימוש במחשבים, או איסור על חשיבה כדי למנוע חלומות בהקיץ.

מקצב החיים פשוט השתנה. הידע שברשת כבר אינו עוד חוות דעת בסוף היום, אלא חלק שארוג בתוך חיינו, ולכן צריך להיות ארוג אל תהליכי הלימוד והעבודה. אפשר להבין מורה שמבקש לשים לרגע את הספר בצד ולא לדפדף בו, אך ברירת המחדל צריכה להיות ספר פתוח. כיום, תלמיד טוב הוא זה המלווה את ההרצאה בגלישה, כתיבה וחיפוש אקטיבי ברשת.

פריסת האינטרנט בכיתות ובמקומות עבודה היא בלתי נמנעת, ואפילו נדרשת, ואחריה תידרש התאמת הכיתות למציאות החדשה: הכיתה שבה מרצה אחד מדבר ועשרות סטודנטים פסיביים שותקים צריכה לעבוד מהעולם. מאות השעות שבהן תלמידים וסטודנטים יושבים ינוצלו הרבה יותר טוב אם לא רק נתיר להם לגלוש, אלא גם נעודד אותם לעשות זאת, ב"ערוץ אחורי" של מחקר ודיונים שמתנהל במקביל להרצאה.

ולקבל אותו.

פרופ' רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה www.sheizaf.rafaeli.net