האם ה-SMS מעצב מחדש את מוחותינו?

לא חשוב מה יאמרו הגויים, אמר בן־גוריון, חשוב מה יעשו היהודים. אבל האם חשוב גם מה יאמרו היהודים? האם שפתנו, אוצר המילים והתחביר, משמשת אותנו רק כדי להביע את מחשבותינו, או שמא היא גם מעצבת אותן? בלשנים דנים בשאלה הזאת זה עשרות שנים, וכבר גילו שלאסקימואים יש יותר מילים נרדפות לשלג ולערבים לגמלים, שבעברית הדיבור ישיר יותר ובסינית הוא מתבסס יותר על טון הדיבור. אבל האם, כאן ועכשיו, יש לנו סיבה לחשוש ש־140 התווים שאליהם אנחנו מוגבלים באתר טוויטר עשויים לסתת בהתאם את ערוצי המחשבה שלנו? ואם נתרגל לקיים עם סובבינו בעיקר תקשורת רב־ערוצית, אסמסית וקצרת רוח - אם עוד ועוד מילים ומושגים יתחלפו באמוטיקונים כגון "J:)" - האם הדבר ישפיע על מה שנחשוב?

צילום: גלעד קוולרצ'יק

הפעם האחרונה שבה נבדק אם שינוי בשפה מביא לשינוי בחשיבה היה כשהתנועה הפמיניסטית בארצות הברית דרשה שימוש בשפה נקייה ממגדר ושכל ביטוי יוכל לייצג זכרים ונקבות כאחד. זכור גם מנחם בגין שתבע לקרוא לשטחים "יהודה ושומרון", בתקווה לקבע דרך המילים את רעיון ארץ ישראל השלמה. כל שפת ה"פוליטיקלי קורקט" נולדה במטרה לעצב את התודעה, ודרכה את המציאות. אולם מידת השגת המטרה לא נבדקה מדעית.

עד עכשיו. מחקרים חדשים שופכים אור חדש ונחרץ על שאלת השפעת השפה על התודעה, וסדרה של ניסויים יצירתיים גילתה שהמילים והדקדוק אכן משפיעים עלינו, לטוב, לרע, ובמקומות לא צפויים.

לפי הפסיכולוגית מאוניברסיטת סטנפורד לרה בורודיצקי, האופן שבו אנחנו בוחנים דברים ונטייתנו להיות תוקפנים או אוהדים מושפעים מהשפה. למשל, בשפתם המקומית של ילידי אוסטרליה אין מושגים המקבילים ל"צד ימין" "שמאל" "לפנים" ו"לאחור". התייחסותם למרחב היא רק תוך שימוש בשמות רוחות השמים. אפילו היד שאנחנו מכנים "יד שמאל" מכונה אצלם "היד שבצפון־מזרח". בורודיצקי מקשרת זאת ישירות לכושר ההתמצאות יוצא הדופן של ילידי אוסטרליה, ל"מצפן הפנימי" שרומנטיקנים רבים מייחסים להם. במבחני תפיסה והבנת הנקרא הילידים הללו הצטיינו בפענוח של דברים מרחביים, אך התקשו בשאלות שדרשו מהם לבחון דברים זה ביחס לזה, או לבצע הקשרים סדרתיים.

בורודיצקי אף גילתה שהבדלים באוצר המילים אכן מביאים להבדלים בתודעה. ברוסית, למשל, אין שם כולל לצבע הכחול. לכחול העמוק יש מילה שמייצגת אותו, ולתכלת מילה אחרת לגמרי. והתוצאה: במבחני ראייה, רוסים הבחינו טוב יותר בהבדלים בין גוונים שונים של כחול. זהו קשר ישיר בין השפה לתפיסה.

בשפות אחרות, ההבחנה בין שמות עצם שנאמרים בזכר ובנקבה מביאה להבדלים בחשיבה עליהם: בגרמנית, למשל, המילה "גשר" היא נקבה ובספרדית זכר. כשבורודיצקי ביקשה מגרמנים לדמיין גשר הם תיארו בפניה גשר "יפה", "שביר" ו"אלגנטי"; הספרדים סיפרו על גשר "גדול", "חזק" ו"יציב". המושג "מפתח" הוא זכר בגרמנית ונקבה בספרדית. בניסוי של בורודיצקי דמיינו הספרדים מפתח "קטן", "עדין" או "מבריק", והגרמנים מפתח "כבד", "משונן", "שימושי" ו"מתכתי".

פרופ' בורודיצקי נכנסה גם למוזיאונים ובדקה כיצד אמנים מתרבויות שונות ציירו מושגים מופשטים כגון "זמן", "ניצחון", "חטא", או "מוות". ב־85% מהמקרים, מינה של הדמות שייצגה את המושג - וכנגזר מכך הסטריאוטיפים של אופייה - תאמו את מינה בשפת האם של הצייר. בציורי הגרמנים המוות היה גבר הרסני, אצל הרוסים - אשה מסתורית.

אז האם חיים ומוות אכן ביד הלשון? מה שבטוח הוא שיד הלשון משפיעה. שלא הכל "פלאברה", לא הכל מילים סתם.

פרופ' רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה www.sheizaf.rafaeli.net