אבא היה אומר: "תעבוד, תשלם חצי, ואני אשלים"
אורי אלדובי, מנכ"ל ומייסד קבוצת הלמן אלדובי, מספר על אביו, שנהג להעיר אותו מוקדם בבוקר באומרו: "תקום, כי אתה תצטרך להיות שכיר ובשמונה להיות כבר בעבודה"
אורי אלדובי - מנכ"ל ומייסד קבוצת הלמן אלדובי
בן 44, נשוי, אב לארבעה, גר בקריית אונו
כשהייתי בן 15 רציתי לנסוע לחו"ל. אבא אמר לי: 'עשה כל מה שאתה רוצה, אם אתה רוצה לטוס, תטוס. התנאי הוא שאתה תשלם חצי ואני אשלים את היתר'. עבדתי שנתיים, שטפתי מכוניות, עשיתי שליחויות, אספתי שקל לשקל, והוא השלים. באותה דרך גם חסכתי לאופניים. הוא אף פעם לא התווכח איתי אם צריך או לא צריך. המבחן שלו היה שחצי אני משלם מכיסי, בעבודה קשה.
"אבא היה מעיר אותי מוקדם מאוד בבוקר, כי אסור לבזבז את החיים. הוא אמר לי: 'תקום, כי אתה תצטרך להיות שכיר ובשמונה להיות כבר בעבודה'. כבר אז אמרתי לו שלא אהיה שכיר. הוא רצה שאלך ללמוד פיזיותרפיה כמוהו, אבל כשאמרתי לו שאני לא רוצה, הוא נתן את ברכתו. הוא לימד אותי לא לוותר בכל מקרה, ואני בטוח שבסופו של דבר זה שאני עצמאי היום - זה בזכותו.
"החלום של אבא שלי היה להיות רופא מנתח, אבל אמרו לו שבישראל צריך מורים להתעמלות כי צריך יהודים חזקים. הציונות היתה אצלו אבן בסיס, והוא הסכים. המוטו שלו היה: 'אם אתה עושה משהו, תעשה את זה טוב', אז הוא בירר וגילה שיש בדנמרק בית ספר להתעמלות. הוא קנה מילון ולמד אותו בעל פה, כי הדנים לא ידעו אנגלית והוא לא ידע דנית. כך הוא למד דנית שוטפת ממילון, והשלים את התואר. בהמשך, אחרי שהשתתף במלחמת העצמאות ונפצע פעמיים, הוא נסע לארצות הברית ונהפך לדוקטור לאנטומיה. הוא היה ראש אגף כושר גופני בצבא והקים את מחנה גדעון בוינגייט ובתי ספר לפיזיותרפיה. הוא לימד כמעט עד סוף שנות ה־70 לחייו וטיפל כפיזיותרפיסט עד כמה חודשים לפני מותו, כשהיה כבר קרוב ל־90.
1966 - דב אלדובי ובנו אורי, על גג בית הוריו של דב ברחוב שולמית בתל אביב
"היה לאבא יושר מוחלט. הוא לא היה משקר בשום צורה ובשום שלב. זה היה חוק ברזל אצלנו בבית, והפעם היחידה שבה החטיף לי בילדותי היתה כששיקרתי. הוא היה איש מאוד אדיב אבל ישיר. אמר מה שהוא חושב, כיבד כל אדם, והשריש את זה אצלנו.
"כשהיה כבר בן 89, הלכנו לראות את תערוכת הגופות בחיפה, והוא כמובן הסביר לנו על גוף האדם. בדרך חזרה עצרנו ליד הסינמה סיטי. אבא שלי היה כבר לא בריא, אחרי יום שלם, ושאלתי אותו: 'אבא, אתה בא איתנו לסרט?', והוא אמר 'יאללה בואו'. הוא לא אמר 'אני עייף' או 'תשאירו אותי בבית'. הוא לימד אותי תמיד לטעום ולנסות.
"בחמשת החודשים האחרונים למחלת הסרטן שלו, בכל לילה ישנתי איתו בבית החולים ובבוקר הלכתי לעבודה. יומיים אחרי ראש השנה, כשיצאתי לקחת את הבן שלי לחוג כדורגל, האחיות שלי התקשרו ואמרו לי לחזור מהר. סימסתי להן שיגידו לו שאני לא שם ושיחכה לי. הוא חיכה לי 40 דקות, עד שהגעתי. אמרתי לו: 'אבא, אתה יכול ללכת, אני פה, תשחרר'. ואז הוא מת, כשכל המשפחה איתו".
לטורים קודמים של המדור ד.נ.א:
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
