אבא נבהל ואמר: "משפטים? זה לופט גשעפט"

אבי, פרופ' ישראל הרטמן, סבר תמיד שאלמד מקצוע מתחום המדעים המדויקים. כשהודעתי לו על רצוני ללמוד משפטים, הוא הופתע וביקש לשכנע אותי שלא לעשות כן. 'זה לופט גשעפט', הוא אמר. כשזה לא עזר, הוא הסביר לי שאני הגון מדי מכדי להיות עורך דין. 'אז אהיה עורך דין הגון', אמרתי. ואז התגלתה הסיבה האמיתית: 'זה לא מקצוע בינלאומי', הוא אמר. אבא שלי, שהיה ציוני בנשמתו, נשא את צלקות השואה, ועמן את הצורך להיות מוכן לכל צרה נוראית. לימים הוא היה גאה מאוד בבחירה שלי ותמך בי לאורך כל הקריירה.

1962. ישראל הרטמן עם ילדיו אלקס וגילית בטיול קצר בגן העצמאות

"אבא שלי נולד בזגרב ב־1928. בזמן השואה הוא ברח מקרואטיה לבודפשט. שם שרד את השנתיים האחרונות של המלחמה, ולשם גם הגיעה אמו. אביו ואחיו, אלקס - שעל שמו אני קרוי - נרצחו בידי הנאצים. עם הקמת המדינה עלה אבי לארץ, רק עם החולצה שעל גופו. הוא היה אז חסר השכלה, אבל את השאיפה למצוינות למדתי ממנו. הוא למד כאן תואר ראשון בביולוגיה ודוקטורט בגנטיקה, וב־1964 הוזמן לעבוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).

עו"ד הרטמן צילום: אוראל כהן

"אחרי שנתיים קיבל כמה הצעות מאוניברסיטאות אחרות בארצות הברית, אבל החליט לחזור לארץ ולהתמנות לראש המכון הביולוגי בנס ציונה. הוא נהג לומר לי שיש רק מקום אחד לחיות בו - מדינת ישראל, הבית שלנו.

"כניצול שואה, הוא חינך אותי שאם יש משהו שאני רוצה ומוכן להתאמץ בשבילו, אוכל להשיג אותו למרות כל הקשיים שבדרך. הוא תמיד אמר שאם אעשה את הדברים נכון ואהיה שלם עם עצמי, בסופו של דבר אצליח. לאנשים קל מאוד למצוא תירוצים לחוסר ההצלחה שלהם, אבל אבא שלי הצליח נגד כל הסיכויים והוא העביר לי את התחושה הזאת.

"חודשיים לפני מותו, לפני שידענו שהוא חולה, נסעתי לבודפשט לכינוס של הארגון הבינלאומי של עורכי הדין היהודיים, שאני נשיאו. אבא שלי הצטרף אליי לנסיעה זו, ומבחינתו זו היתה סגירת מעגל - להגיע למקום שממנו ניצל אחרי שהצליח לממש את עצמו, לבנות משפחה וקריירה מפוארת. במושב הסיום של הכנס, בנאום שלי סיפרתי לנוכחים את הסיפור של אבי, סיפור של ניצחון. אני חושב שהנסיעה הזו נתנה לו שלווה".