מה קודם למה

מה קודם למה: טכנולוגיה או הצורך בה? האם צרכים אנושיים מגדירים את כיווני ההתפתחות של הטכנולוגיה, או להפך - הטכנולוגיה באה לפני הצרכים האנושיים והיא שיוצרת את הצרכים, מכתיבה ומעצבת את הביקוש? השאלה הזאת עומדת במרכז מחלוקת מתוקשרת, שהצית באחרונה מחדש אחד מגדולי ההוגים והחוקרים בתחום הטכנולוגיה, דונלד נורמן.

דונלד נורמן

נורמן, חוקר נודע שהוא גם מהנדס חשמל וגם פסיכולוג, עשה לעצמו שם בתחום מדעי הקוגניציה. הוא תרם רבות לשיח על תכנון ועיצוב של מכשירים בכלל, ומחשבים בפרט, ונוסף על קריירה אקדמית מפוארת הוא שימש מדען בחברות אפל ו־HP והקים חברת ייעוץ מובילה בתחום הממשק שבין אדם למחשב. מעבר לכל אלה, הוא מנהל את אחד הבלוגים המצוטטים ביותר ברשת, http://jnd.org, שקרוי על שם תופעה מרכזית בפסיכולוגיה הקוגניטיבית. בבלוג שלו הוא אינו מתבייש להתעמת עם נושאים מורכבים ושנויים במחלוקת. לא רק שאין לו עכבות, אלא שנדמה שהוא אפילו נהנה מהרעש שהוא מעורר. לאחרונה, למשל, התבטא בביקורתיות לא מוסתרת על העיצוב של Google.

את שאלת הביצה והתרנגולת הטכנולוגית - מה קדם למה, הטכנולוגיה או האדם? - עורר עתה נורמן לדיון מחודש במאמר שפרסם בבלוג שלו תחת הכותרת "Technology first, Needs Last". האם עצם קיומו של מכשיר טלפון סלולרי במחיר שווה לכל נפש הוא שיוצר את הצורך שלנו בתקשורת ניידת, בלתי פוסקת? או שהצורך בתקשורת היא שהניעה את פיתוח הטכנולוגיה? האם צורך פנימי, אמיתי, הוא שיצר את משחקי המחשב, מעבדי התמלילים, הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש וכדומה, או שכל אלה הן בבחינת טכנולוגיות שחיפשו לעצמן שוק, ובמקרה הצליחו? אין ספק שזהו תרגיל מחשבתי מעניין.

שאלה בעלת מבנה דומה עולה לעתים קרובות בדיונים אקדמיים בין היסטוריונים: מהי חלוקת האחריות בין מנהיג לתהליכים? מי מוליך את מי? מי אחראי להתפתחויות המפתח, לתפניות המרכזיות, להישגים ולכישלונות? האם המנהיג מעצב את העם או הארגון שבראשם הוא עומד, או שהנסיבות מעצבות את שניהם?

יש נטייה פופולרית, אפילו פופוליסטית, להניח שההיסטוריה מצוירת במכחול שאוחזים בו מנהיגים, אבל החשיבה האינטלקטואלית דוחה ברובה את התפיסה הזאת. חכמי המחקר מכירים בכריזמה של בודדים, אבל נוטים להדגיש דווקא את הסטיכיה והמומנטום של תופעות וזרמים ארוכי טווח. המנהיגים הם הקוסמטיקה על פניה, ותוצאתה, של מציאות עמוקה יותר, ולא להיפך.

מאפייני המחלוקת בין טכנולוגיה לצרכים אנושיים דומים מאוד; גם כאן יש תפיסה פופוליסטית והסתייגות אליטיסטית. התפיסה העממית מדברת על הטכנולוגיה כשולטת בכל, ובגישה הזאת ניכרים סממני ההערצה לדמויות הטכנולוגיות והעסקיות המובילות, כמו למנהיגים פוליטיים. לעומת זאת, גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי מקבלת מעט כבוד בקרב חוקרים, וצורת החשיבה המובילה כיום בקרבם דווקא שוללת את התפיסה של טכנולוגיה והמצאות כמובילות.

גם אני נמנה עם אלה המאמינים ברוח האדם וביכולתו לפני הטכנולוגיה. טכנולוגיות הן דבר חביב, שימושי ואטרקטיבי, אבל הביקוש להן נוצר והאימוץ שלהן מתרחש רק אם אנשים באמת צריכים אותן. הטבע האנושי לא נוצר במעבדות הטכנולוגיה, ועתידנו אינו בידי הממציאים. נכון יותר - וגם ראוי יותר - שעתידם יהיה בידינו. הנרי פורד לא המציא את המכונית אלא רק שכלל אותה, ביל גייטס לא המציא את מערכות ההפעלה אלא רק יצר כמה מערכות פופולריות שענו על צורך שקדם לו, ואל גור לא המציא את האינטרנט אלא רק היה במקום הנכון בזמן הנכון. כל החידושים האלה היו מתרחשים גם לולא נולדו הממציאים שלהם. אדיסון ובל, מרקוני וטים ברנרס־לי זכו לתהילת עולם ואפילו לתוארי אצולה, אבל תגליותיהם וחידושיהם הם כורח של טבע האדם, והיו מתפתחים או מתרחשים גם בלעדיהם.

אבל נורמן חושב אחרת. מאוד אחרת. המאמר האחרון שלו הוא במיטב המסורת הפופוליסטית של דטרמיניזם טכנולוגי, וממרומי התהילה האקדמית שלו הוא מקבל תהודה רבה. הוא מזכיר את אחוזי הכישלון המדהימים של המצאות טכנולוגיות (יותר מ־97% מרעיונות החדשנות מתנפצים על סלעי הניסיון לממשם) ומלגלג על התפיסה הרווחת שלפיה הפתרון הוא השקעה גדולה יותר בחקר שוק, כלומר בבחינת צורכיהם של האנשים. נורמן דוחה את הגישה הזאת מכל וכל. לטענתו, סדר הדברים הנכון לחדשנות הוא קודם כל הטכנולוגיה - ההברקה החד־פעמית שאיננה נטועה דוקא בהבנת האנשים, הקהילה או הכלכלה - ואחריה, לא לפניה, מגיע תורם של הממציאים והחוקרים. תפקידם של אלה הוא רק לעדן את הטכנולוגיה ולמצוא לה שימושים; הטלוויזיה והמכונית, הטלפון והרדיו, המחשב, האינטרנט וה־SMS - כולם התחילו, לדבריו, את ימיהם בהיתכנות. אין ספק, נורמן בהחלט דוחק אותנו לעיין מחדש במוסכמות.