עידן הווידאו

ראינו את השינויים כבר בענפים אחרים: תעשיית המוזיקה איבדה צורה, ולובשת חדשה. ההוצאות לאור לא מזהות את עצמן בראי. גם תמונות ואלבומים לא ישובו להיות מה שהיו לפני העידן הדיגיטלי. בתקשורת התהפכו סדרי עולם. וגם ענף הסרטים עובר טלטלה, עם שינויים בצפייה, טכנולוגיה שמשנה את המודלים העסקיים ומודלים עסקיים שמשפיעים על התוכן של האמנות, תפוצתה והשפעתה התרבותית. השילוב הזה, של טכנולוגיה ועסקים, מעצב את החוויה האמנותית - ושלושת אלה מתחככים בעולם קרימינלי של גניבה.

כולנו פתאום רואים וידיאו במחשב, שולחים קליפים, צופים בערוצי טלוויזיה או בבלוגים במחשב. מי שלא ראה את סוזן בויל ביוטיוב בשבועיים האחרונים, שיקום, ומי שטוען שמעולם לא צפה בסרט ש"ירד מהאינטרנט", שלא יעבוד עלינו. ההתכנסות בין טלוויזיה ומחשב, שמובטחת שנים, הגיעה. רק לא ברור אם המחשב דוחק את הטלוויזיה, הטלוויזיה את המחשב, או שמשניהם יוצא שעטנז חדש שלא פיללנו לו.

ובתוך הסחף הזה, הווידיאו הדיגיטלי מתייצב במקום הקרימינלי שבו היו הדיסקט בשנות השמונים, ה־CD בשנות התשעים וקבצי ה־MP3 של העשור האחרון. את כולם העתיקו, פיצחו, צרבו; בכולם היה שיתוף (כלומר גניבה המונית). מול התופעה, ידו האוכפת של החוק מצליחה להשיג רק צחקוק מזלזל: בשבוע שחלף מאז פרסום פסיקת בית המשפט, מספר החברים בפיראט ביי הוכפל.

העמדה הראשונה ברורה: הפיראטיות עלולה להוביל לפשיטת רגל של יצרני הסרטים המסורתיים, האולפנים הגדולים, ואז מי יפיק, יביים, ילהק וישחק בדור הבא של הסרטים?

המודל העסקי של גניבה ותוצאותיו עדיין אינם נהירים. אבל גם המודל העסקי של אתרים שמציגים וידיאו בחינם מעורר שאלות. רבים מוטרדים, למשל, מיכולת ההישרדות של יוטיוב. למרות עומק הכיס של האבא העשיר שלו, גוגל, לא נראה באופק מודל שיצדיק את הוצאות האחזקה העצומות של האתר, מנפח אחסון אדיר ועד סוללת עורכי הדין (על פי הערכות מסוימות, יוטיוב עולה לגוגל כחצי מיליארד דולר בשנה). אז אי אפשר לשמור מפני גנבים, וגם אי אפשר לחלק חינם בלי להפסיד.

סוזן בויל. מלכת היוטיוב צילום: איי פי

אבל הצרכנים מרוויחים, לא? לא בהכרח. לאחרונה נשמעים יותר ויותר רינונים של אי־נחת גם מצדם. הבלוגוספירה מלאה קיטורים ותלונות של צופים על ההסדרים המוצעים למי שמוכן לשלם תמורת וידיאו. בשירותי הווידיאו הקמעונאים המובילים, Hulu ו־Netflix לדוגמה, עדיין לא בנו מודל שהציבור מאמץ בשמחה. יש מגבלות על זמינות ועל נגישות - סרטים חדשים זמינים רק תחת מגבלות משך השאלה לא נוחות. החוזים בין אולפני ההסרטה למערכות ההפצה מעכבים את הגעת הסרטים לצופים כדי לתת עדיפות לצינורות הפצה ותיקים יותר, כמו בתי הקולנוע, בתי המלון וחברות התעופה.

האם יש דוגמה טובה יותר לכשל שוק מאשר מצב שבו יש אי־נחת גם אצל המוכרים, גם אצל הקונים וגם אצל הגנבים?

ובכל זאת אני אופטימי. נדמה לי שכל אלו הן מחלות ילדות חולפות. מרשל מקלוהן, הנביא שטבע את הסיסמה "המדיום הוא המסר", אהב להשתמש גם במושגים "מדיום חם" ו"מדיום קריר". על פי מקלוהן, חלק מאמצעי התקשורת קושרים את קהליהם בעבותות של תשומת לב ומעורבות, ואילו אמצעים אחרים מיועדים לקהל יותר פסיבי, שאותו מזינים בכפית. מקלוהן לא זכה לראות את האינטרנט; אילו היה רואה את מה שמתפתח ברשת, היה ודאי ממציא קטגוריות חדשות: "מדיום רותח" ו"מדיום קפוא". הווידיאו הדיגיטלי נמצא כרגע בשלבי הבעבוע של תחילת רתיחה. האי־נחת היא רק סימפטום של ערב רתיחה.

הטכנולוגיה בעולם הסרטים תמיד היתה מתקדמת: הקולות הראשונים שהדהדו באולם הראינוע, המעבר משחור־לבן לצבע, הסינמסקופ, הדולבי, הסראונד סאונד, האנימציה, התלת־ממד. היו גם טכנולוגיות שנעלמו כלעומת שבאו, כמו אולמות הצפייה שבהם הכיסאות זזים ורועדים, הרוח נושבת והמים משפריצים. אבל הפיתוחים האחרונים מגמדים את העבר: דחיסת הקבצים, שמאפשרת העברה מהירה ואחסון קל; ההתאמות למסכי פלזמה ו־LCD, לטלפונים סלולריים; וממש בימים אלה יוצאים ממעבדות הפיתוח פתרונות לזיהוי תמונה שיאפשרו קטלוג, חיפוש והתאמת פרסומת. אבל בעיקר מעניינים, בעיני, כלי העיבוד, שמאפשרים לקהל הרחב להמליץ, לערוך, להגיב ולעשות mashups, ושעוברים שדרוג מהיר ממש לנגד עינינו.

אז הנה התחזית שלי: האי־נחת הזמנית היא רק המבשרת של עידן וידיאו חדש, חבלי המשיח של הגל הבא. ההבשלה של כלי "חוכמת ההמונים" ומעורבות הציבור בווידיאו ישברו את הכלים של השוק הלא משוכלל. טוב מראה עיניים? עוד לא ראיתם כלום.