מה למדנו מבובליל ומדן מנו
מדוע חברות גדולות משלמות משכורות מופרזות למנהלים בכירים, ומה אפשר ללמוד מז'אנר הריאליטי על תהליך איתור המועמדים לתפקידים כאלה?
אינני היחיד שסבור כי חלק מהרעה החולה של שוק ההון הוא תגמול לא פרופורציוני של בכירים, מנכ"לים ובנקאי השקעות. אם תשובה רוצה לשלם בחברות הפרטיות שלו משכורות גבוהות שיתכבד וישלם. הבעיה היא בחברות הציבוריות ובקרב סוחרי הכסף. מי שיבחן את התועלת שהביאו בנקאים ומנכ"לים אלה מול הקופונים שגזרו, ספק אם יוכל למצוא הצדקה ממוצעת ארוכת טווח לתגמולים הגבוהים שלהם, גם אם פה ושם ימצא אולי באופן מקרי מי שהביא יותר תועלת מנזק.
עינב ויוסי בובליל אף על פי כן רווחת התחושה שהכוכבים האלה הם נדירים, וכי אם ילך כוכב כזה, יעבור זמן עד שיימצא לו תחליף הולם. זו אולי גם הסיבה שמנהלים שנכשלו על פי כל פרמטר אובייקטיבי מקבלים כעבור זמן לא רב הצעה חדשה, בגלל הקיבעון של בעלי השליטה המעדיפים "שֵד מוּכָּר" על פני גורם אנונימי.
במקרים רבים הכוכבות היא תוצאה של תפקיד שמעניק לנושאו כוח רב, אשר ספק אם בתפקיד תובעני ופחות תומך, היה מגיע לכך.
שכיחות הכוכבים הפוטנציאליים באוכלוסיה, רבה יותר ממה שנוטים בעלי השליטה לחשוב. נכון, קיימת בעיה לאתר את המועמדים המתאימים לתפקיד. אולם הן לבעל השליטה והן לבעלי המניות היה רצוי לשלם פחות ל"כוכב", ובמחיר חלק קטן מההפרש, ניתן להפעיל מנגנון איתור יעיל יותר.
הריאליטי מוכיח: יש יותר כוכבים ממה שניתן לצפות
אם בוחנים את ז'אנר תוכניות הריאליטי ותוצאותיהן, עולה תמונה ברורה: שכיחות הכוכבים מסוגים שונים באוכלוסיה גבוהה ממה שניתן היה לצפות. אנו רואים מצעדים מרשימים ביותר של כשרונות בתחומי הזימרה, המשחק, הניהול, המנהיגות, הריקוד והכוריאוגרפיה, האילתור וההמצאה, הנאום, הפוליטיקה, ועוד. אחדים מהם מרשימים ביותר ובתהליך שמטרתו ברורה, אנו נפרדים מהם שבוע אחר שבוע, מרביתם אל תהום הנשייה של הזיכרון וחלקם צץ ועולה ככשרונות חדשים בתחומים שבהם הוחתמו בעזרת סוכניהם החדשים.
רשימה חלקית של המצליחים בתוכניות תגלה כאלה שהפכו להיות מגישי תוכניות בטלוויזיה, חתומים על חוזי דוגמנות גבוהים, משתתפים שזכו להצלחה בבחירות מקומיות ועוד. אפילו "משה – מלצר חולון", כיכב במספר פרסומות בשכר גבוה מהסכומים שאסף בטיפים כמלצר. הסיבה העיקרית להצלחתם: התוכנית חשפה למעסיקים פוטנציאליים כשרונות ויכולות מחוץ למסלול הרגיל של "מיון כוכבים".
תוכניות הריאליטי מספקות למשתתפים בהן הזדמנות להוכיח את יכולותיהם, והן אפקטיביות ממש כמו מיונים מקצועיים ממושכים.
מייקל פלפס. אפשר בדרך כלל להסתפק גם במקום שני, שלישי או חמישי צילום: אי פי איי המסקנה היא כי אם היינו יכולים לבחון באופן מלא את מכלול הכשרונות המפוזרים באוכלוסיה, היינו מגלים כי כוכבים למיניהם אינם כה נדירים. נכון שתמיד יש זוכה במדליית הזהב או במקום הראשון, אולם במרבית המקרים ההבדל בין המקום הראשון לעשירי, אלא עניין של הפרשים קטנים ביותר, חסרי משמעות במשימות מתמשכות. אילו היינו משקללים את המחיר, היינו במקרים רבים רוצים לבחור דווקא במועמד שהגיע למקום השני, השלישי או החמישי.
אוסיין בולט, שיאן המיאוצים הקצרים, ומייקל פלפס שיאן המדליות האולימפיות, אינם דוגמאות מייצגות אלא יוצאי דופן לבעלי יכולות חריגות. אבל מרבית העסקים אינם שוכרים את מייקל פלפס, אלא את אחד מ-100 השחיינים הבאים ברשימה, שכל אחד מהם הוא כוכב. בפועל, אף אחד מהכוכבים, לא הוכיח באמת יכולת מדהימה בתחום שבו הוא אמור לפעול. מרבית המועמדים נמצאים ב"תחרות אינדיקציות", כלומר מי מהם יוכל להציג את האינדיקציות הטובות ביותר להצלחה. המחסור בזמן ובמבנה מתן ההזדמנויות, יוצר תחושה של נדירות לכוכבים.
המצעד האינסופי הזה של כישרונות, היה אמור לומר לבעלי השליטה בחברות: הכינו את תוכניות הריאליטי שלכם וגלו את הכישרונות הקיימים בסביבתכם. תפקידכם, כמי ששולטים על החברות הציבוריות, הוא לאתר את הכשרונות ולאותת לבעלי התפקידים הנוכחים כי בעורפם נושבים כוכבים אחרים ולכן "הם מתבקשים להתנהג בהתאם": להסכים לשכר סביר ולפעול למען אינטרס ארוך טווח של בעלי המניות והאג"ח וגם של שאר העובדים.
הכותב הוא מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות
