הסוציופתים ותקציב המשטרה

אהוד ברק טען השבוע, כי תקציב החינוך חשוב יותר או חשוב כמו תקציב הביטחון. למי בעצם איכפת, העיקר שאנחנו יודעים שברק משוכנע או חושב שכדאי לטעון את הטענה המוכרת לעייפה, כי האיום הגדול עלינו כחברה הוא תקציב החינוך או היעדר ההשקעה בחינוך. מה שעוזר לחזק את הרושם הזה הוא מידי פעם התנהגויות לא נורמטיביות, מעשי רצח מזעזעים, התפרעויות, ונדליזם ושאר אירועים המפרים את שלוות רוחנו - ומיד אנו פונים בטענות אל מערכת החינוך.

מבלי לעסוק בסוגיית מעמד המורה וחשיבות החינוך, העלאת החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי מתעלמת מעובדות בסיסיות הנוגעות להרכב האוכלוסייה, הכולל גורם שהוא הוא ולא אחר, מאיים עלינו איום אסטרטגי. הבנה של גודל האיום ומשמעויותיו, יבהיר לנו כי את מיליארד השקלים הבאים, אין להעביר למערכת החינוך אלא למשטרת ישראל. ולהלן הנימוקים.

אחת הפרעות האישיות שזכתה למהימנות אבחון גבוהה ביותר היא ההפרעה האנטי-סוציאלית הידועה גם כסוציופתיות ולעיתים בכינוי אחר- פסיכופתיות. במאה ה-19 אובחנה ואופיינה התופעה היטב וכונתה כאי-שפיות מוסרית.

הפרעה זו מאופיינת בהעדר רגשות אשם ובהיעדר רגישות לזכויות ולרגשות האחר. הסוציופת יכול להפעיל קסם אישי רב ואינטליגנציה גבוהה על מנת לגנוב, לרמות, לנצל ולעתים אף לרצוח. אין לסוציופת כל בעיה לגרום לאחר נזק גדול על מנת להשיג ואפילו תהיה זו מטרה שולית מבחינתו, וזאת מבלי שתהיה לו כל תחושת אמפתיה כלפי קורבנו.

אהוד ברק. טענה מוכרת לעייפה צילום: עמית שעל

קורבנות של סוציופתים מגלים לעיתים כי המניפולציה של הסוציופת הופכת להיות מורכבת ביותר, הוא מגייס את הסביבה למטרתו ואין לו כל קושי לשקר. במהלך תקופה ארוכה הוא יכול להוליך שולל קבוצה גדולה של אנשים ולהפוך את הקורבן לנאשם.

מקרי רצח רבים, הנראים סתמיים ומזעזעים לכל אדם נורמלי, מבוצעים בעיקר על ידי סוציופתים, כי זו דרכם וכי אין להם תחושת מידתיות ולא אמפתיה לאחר. ניתן לשער כי מקרי הרצח המתוקשרים והמחרידים בסתמיותם, של רענן לוי, גיל מיצ'ל, צחי יעקב, דנה בנט ואולי גם אריה קרפ, בוצעו על ידי סוציופתים.

גם רמאים כגון בעל חברת ההשקעות החרדית חומש, אותו מיני מיידוף, שהוציא במרמה מיליוני שקלים מעניי בני ברק, משתייך כנראה לקטגוריה הזאת. מקרי הונאה והולכת שולל של זקנים, ומקרים שבהם משפחות עניות רוקנו מנכסיהם המעטים על ידי נוכלים חסרי מצפון שחמסו את פרוטותיהם האחרונות, הם מקרים מובהקים של סוציופתיות. במקרים אחרים, בחורות תמימות מולכות שולל על ידי נוכלים המשתייכים לקטגוריה זו, החומדים את כספן ומותירים אותן שבורות לב וללא רכוש.

רוב גברי

עיון בספר האבחנות של הפסיכיאטרים האמריקני DSM-IIIR מעלה תמונה מדהימה כי שכיחות ההפרעה בקרב גברים מגיעה ל-3% לעומת קצת פחות מ-1% בקרב הנשים. כמעט אחד מכל שלושים גברים סובל מהפרעה סוציופתית. אמנם ייתכן ועצמת ההפרעה משתנה מאדם לאדם, אולם עדיין מדובר בנתון מדהים של מספר המועדים לפגוע באחרים, במגוון עצום של דרכים.

אסור לשכוח גם כי מבין 97% האחרים, יש עוד סיכוי לגילויי עבריינות, אם בגלל מניעים כלכליים ואם בגלל סכסוכים רגשיים, ההערכות הן כי כ-75% מדיירי בתי הסוהר מוגדרים כסוציופתים. אוכלוסיית דיירי הכלא בארה"ב מגיעה קרוב ל-1% מכלל האוכלוסייה, נתון יוצא דופן המרמז שאכיפה דומה של חוקים היתה מיישרת את הסטטיסטיקה גם אצלנו.

התיאוריות לגבי ההתנהגות הסוציופתית והיכולת לשלוט בה מבחינה חברתית מצביעים על מקור גנטי, אם כי לסביבה יש תפקיד חשוב בהתפתחות ההפרעה. מחקרים שנערכו לגבי הסוציופתים העלו כי הסוציופתים סובלים מליקויים בכושר הלמידה במובן שבו הם מתקשים לקשר בין סיבה לתוצאה (התנהגות אנטי חברתית ועונש) וכן מתקשים ללמוד מן הניסיון. ניסויי מעבדה הוכיחו רמות נמוכות של חרדה מפני עונש וליקויים בלמידה. המחקר עדיין לא הניב תוצאות מעשיות משמעותיות לגבי היכולת להתמודד עם העובדה שהתופעה רווחת באוכלוסיות כה גדולות ומהווה למעשה סכנה פרמננטית על שלום הציבור.

התקציב - למשטרה

יהיה אשר יהיה המקור לבעיה, גנטי או סביבתי, העובדה היא כי כמות הגברים המועמדים להוות בעיה לשלום הציבור, הינה גבוהה ביותר ואם נעמיד כנגדם את כמות השוטרים ואת אמצעי האכיפה, נגלה כי בעצם מערכת אכיפת החוק נמצאת במחסור עצום. לא נוכל להעמיד שוטר על כל סוציופת פוטנציאלי, אבל אם נבין את גודל הבעיה ואת המחיר שהיא גובה מאיתנו, אולי נוכל לפחות להיערך טוב יותר. היערכות טובה יותר פירושה  פריסה רחבה יותר של שוטרים והכשרת כוח האדם במשטרה להתמודדות עם התופעה, החל בבדיקת תלונות וכלה בטיפול ראשוני. ומבלי שניתן כרגע תג מחיר, עצם הבנת הבעיה ועומקה, מחייבת חשיבה אחרת לגבי תקצוב המשטרה. עלות הפשיעה הפוטנציאלית הזאת מביאה לכך כי בניתוח של חישובי תוצר ומניעת נזקים, מיליארד השקלים הבאים שיוקצבו למשטרה לשם הגדלת פריסתה ושיפור מיומנויות, יניבו באופן מיידי הרבה יותר מכל חלופה אחרת.

הבנת התופעה, משמעה כי הדיבורים על חשיבותו של החינוך כבסיס לחוסן החברתי, והעלאתו בסדר הקדימויות, אינו בהכרח הניתוח הנכון. חינוך ניתן בעיקר בבית ומערכת החינוך עושה את שלה באופן מעורר כבוד. אנו מתבלבלים בין עיקר ההישגים של מערכת החינוך ובין התופעות המתוקשרות המעלימות את ההישגים. הסוציופתים, בין אם הם נולדו למשפחות נורמטיביות (ארבל אלוני ובן איבגי - רוצחי דרק רוט, או רועי חורב שרצח את שטיירמן, או הרוצח של ענת פלינר) בין אם מדובר בנער מצוקה כמו רוצחה של מעיין ספיר ובין אם הם משתייכים לשושלות פשע, שכמות הסוציופתים גבוהה אצלם מסיבות גנטיות טריוויאליות, כל אלה אינן מושפעים מחינוך.

למעשה ניתן לומר כי אם ננטרל מתוך האוכלוסייה הנורמטיבית את הסוציופתים, נגלה כי המורים בכיתות ינשמו לרווחה ויצליחו לנהל שיעורים, כמות מקרי הוונדליזם יפחתו בעשרות רבות של אחוזים, מעשי רצח ירדו למינימום וכך גם מעשי הונאה רבים, במיוחד אלה המזעזעים אותנו בגלל היקפם והקשרם. כל עוד איננו יודעים לנטרל את הסוציופתים מקרבנו, עלינו להגדיל את מספר השומרים עלינו ובכך אין תחליף טוב ממשטרת ישראל.

*הכותב הוא מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ששימשה בשלוש השנים האחרונות כיועצת למשטרת ישראל.