טיפול האוצר במשבר: מספיק בקושי בתעודת חצי השנה
מאחורי הקלעים מביעים בבנק ישראל וברשות ני"ע ביקורת קשה על התנהלות המשרד. נחמד שאפשר להסתכל מרחוק על הנעשה בארה"ב
זה היה בצהרי יום שישי, 19 בספטמבר 2008. בבת אחת הבהבו צגי הביפרים של כל הכתבים הכלכליים הראשיים. על המסכים הופיעה הודעה שאמרה בערך כך: נגיד בנק ישראל ושר האוצר נפגשו בתל אביב לפני זמן קצר עם בכירי משרדיהם ובכירי רשות ניירות ערך, והחליטו להקים צוותי מעקב אחר התפתחות המשבר.
פגישת הצהריים ההיא נחשבת לנקודה שבה הפנימה הצמרת הכלכלית שהמשבר מגיע לישראל, ושצריך להתחיל להתייחס אליו ברצינות הראויה. מאז חלפה כחצי שנה, די זמן כדי לבחון את הדיבורים, את ההחלטות ואת הצעדים שעליהם הוחלט בניסיון לצמצם את השפעות הצונאמי הכלכלי.
אם תשאלו את הפקידוּת הבכירה באוצר, ודאי תשמעו שהכל מתקדם לפי התוכניות בקצב הראוי, ומה שצריך מתוקן. ואולם, בשיחות פנימיות בבנק ישראל וברשות ניירות ערך תשמעו דברים שונים לחלוטין. בשני הגופים מותחים ביקורת קשה על משרד האוצר, כל אחד מטעמו, כל אחד ממניעיו.
צריך להרגיע את הציבור
בבנק ישראל אומרים, למשל, כי באוצר לא הפנימו שבמשבר הנוכחי יש הרבה פסיכולוגיה, ושמישהו צריך להרגיע את הפחד של הציבור. באופן מסורתי שייך התפקיד הזה למשרד האוצר, ובעיקר לשר העומד בראשו. אולם קולו של זה לא נשמע מספיק, וכאשר כבר נשמע הוא לא היה חזק וברור דיו.
לכן יצא נגיד בנק ישראל לכמה וכמה מסיבות עיתונאים מתוקשרות היטב, שכל תכליתן היתה להעביר לציבור מסר: אנחנו כאן, ואנחנו דואגים לכם ולכספכם. מקור אחר לביקורת בבנק ישראל הוא התחושה שבאוצר לא מבינים את עומק המשבר, ולא מציעים די תוכניות לפתרונו.
מהצד האחר, ברשות ניירות ערך מכוונים את הביקורת נגד האגו המנופח של אנשי האוצר ועל כך שאלה אינם מוכנים לקבל רעיונות שלא יצאו מבית מדרשם.
כך, למשל, במקרה של התוכנית לטיפול באג"ח הקונצרניות: ברשות אומרים שהתוכניות בעניין הוצגו עוד בחודש ספטמבר בשנה שעברה, אולם מאז ועד עכשיו היתה התקדמות אטית. בכמה תחומים לא קרה דבר. אפילו קרנות המנוף, גאוות האוצר, ישקיעו את השקל הראשון שלהן רק בעוד חודשיים - שמונה חודשים לאחר שהחלו הדיונים וגובשו התוכניות.
ובעוד בישראל מדברים בשלושה קולות, לא נותר לכולנו אלא להביט בהשתאות על מה שמתרחש מעבר לאוקיינוס, שם הממשל האמריקאי משמן את הכלכלה במאות מיליארדי דולרים, חלקם בצדק רב וחלקם בלי הרבה היגיון כלכלי. אף אחד לא חושב שמדינת ישראל רוצה ומסוגלת להעמיד מאות מיליארדים לסיוע לכלכלה המקומית, אבל כמה מאות מיליוני שקלים היא בטח היתה יכולה למצוא. אבל איכשהו הם כל הזמן נתקעים בדרך, שהיא לרוב הכי ארוכה ומפותלת שאפשר למצוא.
לצלוח את הביורוקרטיה
די אם נסתכל על מקרה קרנות הסיוע לעסקים שהקימה המדינה כדוגמה מייצגת. מאחורי הקרנות האלו עומדת מחשבה חיובית ונכונה של סיוע לעסקים טובים שנקלעו לקשיים. אבל אז התברר שכדי לקבל את השקל הראשון מאותן קרנות, צריך לצלוח בשלום ביורוקרטיה בלתי אפשרית. אחר כך התברר שהריבית שמציעה המדינה גבוהה בהרבה מהריבית שמציגות קרנות דומות, לדוגמה זו שהקימה התאחדות התעשיינים. בקיצור, הכוונות טובות - הביצוע קצת פחות.
אם היינו צריכים לבחור לקח אחד מההתנהלות של הצמרת הכלכלית בששת החודשים האחרונים, היינו מפנים את הזרקור לעבר זהותו של ראש הפירמידה, שר האוצר. רגע לפני מינוי מחליף לרוני בר־און, ברור ששר האוצר הבא צריך להיות מישהו שהייתם קונים ממנו מכונית משומשת או לפחות פיקדון בבנק. בימים האלה במיוחד יש צורך במישהו שהוא שילוב של מנהיג, כלכלן בעל שיעור קומה ואדם עם ניסיון מוכח בטיפול במשברים. כדאי שהוא יהיה בקיא גם בנעשה במסדרונות הפוליטיים, כדי שיוכל לקדם יוזמות כלכליות בתוך הכנסת הבעייתית שלנו.
קשה להצביע על איש אחד שעונה על הדרישות הללו; היחיד שכבר הוכיח את עצמו בתפקיד וחושק בו לעצמו יהיה בקרוב גם ראש הממשלה, ועל סדר היום שלו יהיו כנראה עוד כמה בעיות בוערות לא פחות. ההפסד, כך נראה, הוא כולו של המשק.
