חוק אחד רחוק מדי

אחד החוקים הראשונים שהתקבל על ידי ממשל אובמה הוא חוק איסור אפלייה בתעסוקה. בעיקרון, החוק מונע ממעסיק לתגמל עובדים באופן שונה או לקדם אותם, באופן מפלה, על בסיס גזע, מגדר או נכות.

למרבה האבסורד, חוק שכותרתו נאורה ומטרותיו חיוביות מתגלה כאחד החוקים המסוכנים ביותר

אין לנו סיבה להיתמם. אנשים שופטים אנשים אחרים על בסיס דעות קדומות. אנשים נוטים לקטלג אנשים אחרים על בסיס סממנים שונים: חיצוניים, התנהגותיים או השתייכות אתנית ואז לפתח התייחסות על בסיס אותם מאפיינים. התופעה קיימת והיא פוגעת ובכל זאת החוק הזה, לא רק שאינו מקדם את הפתרון, הוא אף פוגע במטרה.

נתחיל בדוגמא פשוטה. תפקידים שונים דורשים יכולות פיזיות מסוימות. האם ייתכן כי אנשים מסוימים יהיו מסוגלים פחות מאנשים אחרים? התשובה היא חיובית. אבל, האם יכול להיות שמעסיק יסכים להעסיק אנשים בעלי יכולת פחותה, כאשר בכוונתו היתה לתגמל אותם באופן יחסי. גם כאן התשובה היא חיובית. במקרה כזה כולם היו יוצאים נשכרים.

החוק קובע במפורש כי אין להפלות נכים. נחשוב על עבודה בה יש יתרון לניידות. נניח כי מעסיק מקבל מהנכה - בגלל מגבלות תנועתו - 60% תפוקה ומתגמל אותו ב- 70% שכר, מעסיק כזה ראוי לשבח אולם כעת הוא מאוים בתביעה, באם אותו נכה יהפוך להיות לא מרוצה או יסתכסך עם מעסיקו.

לנוכח החוק וסכנותיו, מה יותר פשוט מלהשיב ריקם את פניו של נכה הפונה לקבל עבודה, מי צריך לקחת את הסיכון המיותר הזה?

ניכנס בנעליו של כבוד השופט שלמרות חוסר הפניות שלו, זוכר מה נעשה לעמיתו שהעז לזכות מעסיק, במקרה מסויים, בו אדם נכה לא קיבל שכר שווה. למרות שהיה ברור כי היה מדובר בתמורה להספק, זכה לקיתונות של רותחין בעיתונות הנקראת "ליבראלית" ובמשך תקופה מסויימת אף זכה לליווי של הפגנות בכל אשר הלך, כולל השלכת ביצה בעת שפסע עם אשתו לעבר קונצרט.

הקושי האמיתי יהיה דווקא עם מעסיקים שינסו לקלוט עובדים מקבוצות מקופחות. מטבע הדברים, העובדים הראשונים יהיו יותר צעירים וחסרי ניסיון והקליטה שלהם עשויה להיות כרוכה יותר במאמץ וסיכון מצד המעסיק. התיאוריה כאילו ניתן להשוות בין אנשים, קיימת רק במוחם הקודח של תיאורטיקנים. בפועל מעסיק לוקח בחשבון הרבה מאוד גורמים בלתי ניתנים לכימות. סבלנות ומתן אפשרות לקלוט בני מיעוטים וחברים בקבוצות אתניות שהיו עד כה בתת ייצוג, במשרדי עורכי דין, חברות השקעה ומקומות מועדפים אחרים, דווקא הם יסללו את הדרך ליהנות בעתיד מהרחבת מעגל האנשים המוכשרים המתמודדים על כל משרה. איום פוטנציאלי בתביעה על בסיס אפלייה, תיצור אפקט הפוך של הפחדת מעסיקים, שכן כל מועסק פוטנציאל מקבוצת מיעוט מהווה איום בכוח על המעסיק.

במציאות זאת, המנהלים יידעו מה עליהם לעשות. האפליה תעשה במקום הרבה פחות בולט: בעת הקבלה לעבודה. כל מי שישתייך ל"קבוצה מקופחת" ימצא את עצמו מטפס על קירות חלקים בניסיונותיו להתקבל לעבודה במקומות בהן קבוצת השיוך שלו נמצאת בתת ייצוג.

הסכנה אורבת דווקא למעסיקים החיוביים שרוצים להכניס חברים מקבוצות שעד כה לא זכו להתייחסות הוגנת, ולאחר כמה "מקרים משפטיים לדוגמא", כולם ילמדו את הלקח וסופו של החוק פגיעה ברצון הטוב של מעסיקים מאוימים. הכי פשוט ללכת על בטוח.

חוק אחר, המזכיר חוק זה בנזק שגרם בכך שפעל בדיוק הפוך מכוונותיו, הוא החוק בצרפת הקובע שבוע עבודה של 35 שעות בשבוע. החוק שהיה אמור לחלק את העבודה לקבוצה גדולה יותר של עובדים, ובכך להקטין את האבטלה, גרם, לפי ממוצע מחקרים שונים, לגידול באבטלה ב-3%. הסיבה היתה כי בעלי עסקים רבים שנאלצו לשלם שכר מלא, בגין עבודה חלקית ולהתעסק עם שכירת עובדים משלימים על מנת לפתור בעיות של אורך יום שרות, הגיעו למסקנה של אבדן כדאיות העסקת עובדים והעדיפו לצמצם את פעילותם. כתוצאה מכך פוטרו עובדים רבים ממקומות עבודה, בעיקר קטנים וחלשים ושיעור האבטלה עלה. בצרפת, בעלת האיגודים המיליטנטיים, היכולת להיפטר מהחוק הזה, הינו בבחינת משימה בלתי אפשרית.

יש חשיבות להגנה על עובדים ויש חוקים רבים שחשיבותם עקרונית למרות הקשיים שהם יוצרים. החוק הזה, בין אם הוא קיים בארה"ב ובין אם בישראל, אינו שייך לחוקים אלה, מאחר והשפעתו הממשית שלילית ומזיקה לעניין.

הכותב הוא מנכ"ל תבור כלכלה ופיננסים ודיבידנד השקעות