מתבונן: מה פשר שיכרון הצילום שתוקף את כולם?

המסורת היהודית - זאת שאוסרת על עשיית פסל ותמונה ומתנגדת להבל היופי ושקר החן - חשדנית כלפי האמנות החזותית, נוטה לזלזל במראה עיניים ומעדיפה את העולמות הפנימיים. חנוכה הוא תזכורת לעניין: הרי ההתנגדות לפלסטי, לפסלי המתייוונים, נמצאת בבסיס הסיפור על מלחמת המכבים ביוונים. אז

ההסבר אינו מחירי המצלמות, שיורדים ברציפות בשנים האחרונות. הוא גם אינו נעוץ במבצעי חג המולד; כל הסימנים מראים שאחרי החג המחירים יהיו אפילו טובים יותר. המשבר הפיננסי ודאי שאינו יכול להסביר את ההתעניינות המוגברת בציוד דיגיטלי. הרי הדולר גבוה יותר מאשר לפני כמה חודשים, ולרבים מאיתנו כבר יש מצלמה דיגיטלית מאחד הדורות הקודמים.

ובכל זאת, דווקא עכשיו, באווירת הצמצום, קונים כמו מטורפים ומצלמים כמו משוגעים, סטילס ווידיאו. הרי אפשר לצלם בחינם, בלי שום צורך להתאפק ולחסוך. לוחצים ולוחצים שוב, וכרטיס הזיכרון סובל הכל. דוגמה מצוינת לאטרקטיביות של מה שניתן בחינם, שאי אפשר לעמוד בפניו.

אולי, אם כן, שיכרון הצילום הדיגיטלי הוא סוג של משבר גיל העמידה. איזה צורך קומפולסיבי לתעד הכל, להשאיר אחרינו או לתת לאחרים מוזוליאום קטן על עצמנו, מרוצף דיסקאון-קיז וכרטיסי זיכרון המכילים את קבצי ה‭jpg-‬ של חיינו.

נראה שבאמצעים דיגיטליים אנחנו פתאום חיים לפי הציווי של יווני אחר — לא אנטיוכוס כי אם סוקרטס. הפילוסוף אמר שחיים שלא בחנו אותם אינם שווים שיחיו אותם, והנה אנחנו בוחנים את חיינו ברמת הפרדה של מיליוני פיקסלים ובאלפי תמונות.

אבל מה עושים עם כל מה שצילמנו? בעולם הדיגיטלי מתקיים היפוך פרדוקסלי מסוים, משעשע. דרכו של עולם תמיד היתה שהגודל קובע. ואילו בעולם הדיגיטלי דווקא הקוטן קובע — מִ זעור הוא שם המשחק. מי שיש לו קטן יותר, יוצא יותר גבר. מי שיש לו כונן קשיח בגודל של מחזיק מפתחות, מי שנחוץ מיקרוסקופ כדי לאתר את הטלפון הנייד שלו, מי שצופה בסרטים על גבי מסך בגודל ציפורן של נגן ה‭MP4-‬ שלו ומי שהמחשב הנייד שלו נכנס לארנק — נחשב מנצח. יש אפילו כלכלן והוגה דעות מפורסם, ארנסט פרידריך שומאכר, שיצר תורה שלמה של כלכלה הומניסטית המאדירה את ההצטמצמות: קטן הוא יפה.

עולם הצילום הדיגיטלי דווקא אינו נשמע לצווי ההקטנה. כפי שעם מסכי המחשב, הפלאזמות וה‭LCD-‬ הגודל עדיין קובע, גם מתקני ההצגה של תמונות דיגטליות (מסגרות ממוחשבות) ובעיקר המצלמות הדיגטליות שואפים ליותר — בנפח האכסון, במספר הפיקסלים בכל תמונה, בעדשות ההגדלה וההקטנה. הסימבוליקה הפאלית אפילו לא מסתתרת כאן מאחורי איזה תירוץ, והצינורות המשתלשלים מצוואריהם של בעלי עדשות הזום פשוט מפחידים.

אבל מה שבאמת מבעית הוא הנפח של מאגר התמונות שמצטבר אצל כל צלם דיגיטלי. הדיסקים הצרובים מתרבים, הכוננים עולים על גדותיהם, המצב יוצא משליטה. בדיוק בשביל זה הומצא הבוידעם הדיגיטלי, כונן הגיבוי.

אלבומי התמונות הישנים מצהיבים בבוידעם, והתמונות הדיגיטליות יצהיבו בכוננים החיצוניים, שכבר לא מדברים עליהם במונחים של ג'יגה-בייט אלא של טרה-בייט (אלפי ג'יגה-בייט‭.(‬ כדאי לזכור שהפורמטים של הצילום והאגירה מתיישנים מהר. מי עדיין מחזיק מקרן שקופיות, כזה שעוד עובד, שהנורה שלו לא נשרפה ושמישהו זוכר איך לטעון את המחסנית שלו? איפה עוד אפשר להשיג, חוץ מבשוק הפשפשים, וידיאו מסוג BetaMax או נגן קלטות ‭?Eight-track‬ למי יש "פנס קסם‭?"‬ או מקרנים של סרטי 8 מ"מ או סופר‭?8-‬ באלבומים המצהיבים שבבוידעם עדיין אפשר לדפדף, כל זוג עיניים רואה יכול לצפות בתמונות שבהם. אבל קסטות של ‭,eight-track‬ כמו הכרטיסים המנוקבים והדיסקים של ‭5.25‬ אינץ' וסרטוני ה‭8-‬ מ"מ — מי ייגול עפר מעיניהם?

האינטרנט גדוש אתרים ידידותיים שחשים לעזרת הציבור המצלם. פיקאסה, פליקר, יוטיוב ועשרות מתחרים אחרים מתנדבים לאגור ולהציג (בחינם או בחצי חינם) את אלפי התמונות והסרטונים שכל אחד מאיתנו מצלם. גם הרשתות החברתיות עושות זאת, ולכל אלו אין שום בעיית אפסון. פליקר הודיעו בתחילת החודש שבאתר יש כבר יותר מ‭3-‬ מיליארד תמונות, ופייסבוק דיווחו שאצלם טיפס המספר ל‭10-‬ מיליארד תמונות. לכל אחד מאתנו יידרשו עוד 120 שנות חיים רק כדי לראות את כל התמונות האלה, הקיימות כבר. כי מי בכלל יכול להקדיש את הזמן ותשומת לב הנדרשים לתמונות שאנחנו מצלמים, שלא לדבר על סרטוני הווידיאו?

שני כללים חדשים מתאימים לעידן של הצילום הדיגיטלי. זכרו כי העובדה שהצילום הוא בחינם אינה ציווי, אלא רק הזדמנות. לא כדאי להיסחף; כדי שנוכל לראותם בלבד, צריך שלא יהיו יותר מדי. אולי זאת ההזדמנות לחזור אל האדרת הצמצום. ואחרי שנסחפנו וצילמנו, כדאי שנחשוב על עריכה, מיון וצמצום. בואו נחזיר גם לצילום הדיגיטלי את התפיסה שקטן הוא יפה.

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה