במת כלכליסט: עולם האשליות של הפוליטיקאים

שרת החוץ ציפי לבני זכתה לתגובות רבות על שהעזה להביע בכנות את עמדתה בעניין שובם של לוחמים משדה הקרב. מספר התגובות מלמד עד כמה דברי אמת הנאמרים על ידי פוליטיקאים, בעיקר כאשר האמת אינה נעימה, נהפכו למאורע נדיר. האזרח, לפחות על פי תפישת עולמו של הפוליטיקאי הישראלי, אינו

אין ספק שאם בני היה נופל בשבי החמאס, הייתי דורש לשלם כל מחיר כדי להשיבו. אבל למדינת ישראל אסור שתהיה מדיניות שעל פיה משלמים כל מחיר, שכן עקב מדיניות כזו באמת נשלם כל מחיר. לא צריך השכלה רבה כדי להבין זאת. אבל בתחום הכלכלי המציאות מורכבת יותר, ועמה גדלות האפשרויות לספק אשליות ולזכות בפופולריות.

תג המחיר לא קיים

כל פוליטיקאי סבור, או לפחות מעוניין ליצור את הרושם, שבאמתחתו תוכנית כלכלית־חברתית פשוטה, שתהיה פתרון לכל תחלואיה של הכלכלה המקומית: צמצום העוני, יצירת משרות חדשות, שיפור מצבו של המעמד הבינוני, נתינת ביטחון לפנסיונרים, שיפור זכויות העובדים, מניעת בריחת מוחות, שדרוג איכות ההשכלה, השקעה בתשתיות תחבורה, והרשימה עוד ארוכה. ומי ישלם את המחיר? לעתים "העשירים", אבל לרוב פשוט אין מחיר. זה היופי של תעשיית האשליות.

אם קל כל כך לשפר את המצב הכלכלי, אז ברור ש"מגבלת תקציב" אינה אלא קנוניה של פקידי האוצר, שנועדה להכביד על הציבור בישראל למען קומץ בעלי הון. מהן העובדות העומדות מאחורי טענה זו, ומה ההיגיון הטמון בה? אין עובדות ואין היגיון. אבל נעים לחשוב שאם רק נפעל בניגוד לעמדת רודני האוצר, יבוא מזור לכל מכאובינו.

כאן בדיוק טמונה הסכנה בעולם האשליות, שכן בעולם האמיתי יש מגבלת תקציב, ואי אפשר להגדיל הוצאות ללא הגדלת גירעון או העלאת מסים. אי אפשר להעלות מסים בלי לפגוע במעמד הבינוני־גבוה, ובלי לעודד את בריחת המוחות ולפגוע בצמיחה הכלכלית. לחלופין, גירעון יוצר חוב וחובות צריך להחזיר. החוב הציבורי של ממשלת ישראל כבר עולה על 80% תוצר, הוא מהגבוהים בעולם המערבי, והוא צומח בקצב מהיר. כשליש מתקציב המדינה מופנה לתשלום חובות וריבית במקום לחינוך, לבריאות, לתשתיות ולכדומה, משום שגם בעבר נהגו פוליטיקאים בחוסר אחריות ויצרו חוב ציבורי גדול. נוסף על כך, בעולם האמיתי, בשונה מעולם האשליות, לרוב "הישג" כלכלי לקבוצה מסוימת בא על חשבון קבוצה אחרת, בין אם מוצדק ובין אם לאו. אין זה משנה אם זו תוספת קצבה לניצולי שואה, למשל, או תוספת שכר לחברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות.

דרושה מדיניות כלכלית מרחיבה נכונה

בשעת משבר כלכלי כנראה יש מקום למדיניות כלכלית מרחיבה - הגדלת ההוצאה הציבורית והורדת מיסוי - שבאה לעודד פעילות כלכלית ולייצר משרות. אבל ההרחבה אינה מאפשרת הימנעות מוויכוח על סדרי עדיפויות, ויכוח שקשה לקיימו בעולם האשליות, עולם ללא מגבלות. יתרה מזו, חשוב להבין שהרחבה מופרזת או הרחבה בכיוון שגוי יכולה בהחלט דווקא להעמיק את המיתון.

ההסתה הפופוליסטית והבוטה כנגד משרד האוצר, שבאה לידי ביטוי בישיבת ועדת הכספים האחרונה, מקשה על קיום דיון רציני. היא אף תורמת ליצירת סכנה אמיתית של הרחבת המשבר הכלכלי, שממנו יסבלו וסובלים גם העשירים וגם העניים. כאשר ועדת הכספים הופכת לקרקס פופוליסטי, ואינה מאפשרת לקבל החלטות, אין פלא שבנק ישראל ומשרד האוצר מחפשים מסלולים עוקפי ועדה כדי לסייע למשק.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם