במת כלכליסט: חברי הסגל האקדמי מטפחים בינוניות

במסיבת עיתונאים שערכו ראשי מערכת ההשכלה הגבוהה במלאות שנה לדו"ח שוחט, הלינו המשתתפים על הממשלה. לטענתם, היא מאפשרת את המשך הידרדרותה של המערכת, ואינה מזרימה את התקציב החיוני לשיקומה. לתשומת לב נרחבת זכה נאומו החריף במיוחד של חתן פרס נובל, הפרופסור צ'חנובר, שאף השווה

מצבה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אכן אינו מזהיר. בתחומי מחקר רבים, ובעיקר במדעים, חוקרים מצטיינים מתקשים לגייס תקציבים. קיים קושי מהותי בגיוס חוקרים צעירים מבריקים, וזאת לאור השכר הגבוה מאוד שמציעות אוניברסיטאות העילית בעולם בהשוואה לשכר המוצע בישראל. רבים מהסטודנטים המצטיינים שלנו בחו"ל בוחרים שלא לשוב לארץ בתום לימודיהם. גם בקרב חברי הסגל הקיים, כפי שהראיתי במחקרי עם הפרופסור אריק גולד, שיעור ההגירה מהארץ מדאיג: כאחד מכל מאה חברי סגל יורד מהארץ מדי שנה.

תגמלו יותר את הוותיקים במקום את הצעירים

קל להטיל את מרב האחריות על הממשלה, אבל הבעיה המרכזית נובעת מכוח ועד העובדים של חברי הסגל. זה התנגד לכל רפורמה שתאפשר שכר גבוה לחוקרים מבוקשים. האוניברסיטאות בישראל מאוכלסות בחוקרים מעולים, שלצדם חוקרים רבים שאיכות מחקרם בינונית ומטה, ושכרם המופרז גובל בבזבוז כספי ציבור. ללא רפורמה במבנה השכר אין סיבה לחשוב שהגדלת תקציבי האוניברסיטאות ומספר התקנים תגדיל דווקא את מספר החוקרים המצטיינים, ולא את אלה הבינוניים והחלשים.

הסכם השכר האחרון תרם תרומה מהותית להרס מערכת ההשכלה הגבוהה. ראשית, משמעותו הגדלה ניכרת בעלות השכר והפנסיה, שמטבע הדברים תבוא על חשבון צרכים חיוניים אחרים. שנית, עיקר הנהנים מהתוספת הם חברי הסגל הוותיק, שגם כך שכרם גבוה למדי ומוחם אינו בורח לשום מקום. דווקא התוספת לצעירים, ששכרם בתחומים מסוימים אינו בר השוואה לאפשרויות העומדות בפניהם בחו"ל, הועלה בשיעור נמוך יותר.

קצת מספרים: שכרו של מרצה מתחיל יעלה במהלך השנתיים הקרובות ב־20% לכ־19 אלף שקלים (ברוטו) בחודש. שכרו של פרופסור מן המניין, בשיא הוותק, יעלה ב־31% ויעמוד על יותר מ־38 אלף שקלים בחודש. בשני המקרים השכר בפועל גבוה הרבה יותר, שכן סכומים אלו אינם כוללים את הערך הכלכלי של מגוון הטבות נוספות בשווי של אלפי שקלים בחודש, ובעיקר הזכות לשבתון אחת לשבע שנים, שמנוצלת על ידי רוב הצעירים להשתלמות ועל ידי רבים מהוותיקים לתוספת להכנסה. סכומים אלו גם לא כוללים את התוספת לשכר, בשיעור של עשרות אחוזים, לחוקרים פעילים המגייסים תקציבי מחקר.

כאשר שכרו של פרופסור ותיק, או חתן פרס נובל, או חוקרים בינוניים, או חוקרים שאינם עושים דבר מלבד הוראה בהיקף שאינו עולה על שש שעות בשבוע, יעלה על 40 אלף שקל לחודש (כולל ההטבות הנלוות), הרי שאין פלא שלא יישאר תקציב לביצוע מחקר ולעידוד חזרתם של חוקרים צעירים לארץ.

יותר מדי אוניברסיטאות מחקר

בניגוד למה שהושפע הציבור להאמין, על פי נתוני ה־OECD ישראל היא בין השיאניות העולמיות בהשקעה בהשכלה הגבוהה כאחוז מהתוצר. היא ניצבת במקום הרביעי בעולם. אבל, בהשוואה למעצמת המדע המובילה - ארצות הברית, יש בישראל פי שלושה יותר אוניברסיטאות מחקר ביחס לאוכלוסייה. חלוקת התקציב בין חוקרים רבים כל כך פוגעת במצטיינים שבהם; חלק ניכר מהתקציב מופנה לחוקרים בינוניים.

מחדלה העיקרי של ממשלת ישראל אינו הפגיעה התקציבית במערכת ההשכלה הגבוהה, אלא הכניעה לחברי הסגל, ששולטים במערכת ועושים בה כבשלהם.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם