לא רק פייק ניוז: אומת הסטארט-אפ משותקת מול איומי הסייבר בבחירות

ראש השב"כ נדב ארגמן חושש בצדק מהתערבות של מדינה זרה בבחירות בישראל. אחרי הכל, כמעט לא היתה מערכת בחירות בשלוש השנים האחרונות, ממשאל העם על הברקזיט, עבור בבחירות לנשיאות ארה"ב ועד הבחירות בצרפת, שבהן לא ניסתה מעצמה זרה להשפיע על התוצאות כדי לשרת את האינטרסים שלה.

ההתייחסות לסייבר ולהאקרים מכוונת לסוג מאוד מסוים של התערבות: באמצעות מתקפה על תשתיות מחשוב, למשל כדי לשנות תוצאות הצבעה אחרי שנקלטו במחשבי ועדת הבחירות, או על מערכות מחשוב של מפלגות ופעילים בניסיון למצוא מידע מביך ולפרסמו (כפי שעשתה רוסיה עם האימיילים של בכירי המפלגה הדמוקרטית ב־2016). מדובר בחשש מוצדק, אבל הוא אינו מייצג נאמנה את המצב בשנים האחרונות.

הסייבר של ראש הממשלה

ככל שהיתה פעילות התקפית נגד מערכות מחשוב, מדובר היה רק במהלך מקביל או משלים לקמפיין התערבות זרה נרחב הרבה יותר — כזה שכולל שימוש בפרופילים מזויפים, בוטים (תוכנה המבצעת פעולות על ידי חיקוי משתמש רגיל), והפצת פייק ניוז כדי להשפיע על השיח, לפלג ולקטב, ולחזק גורמים קיצוניים מתסיסים על חשבון גורמים מתונים ומרגיעים.

מימין: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וראש השב"כ נדב ארגמן. התערבות זרה צילומים: אוהד צויגנברג, נמרוד גליקמן

מאז הפכה סוגיית ההתערבות הזרה באמצעות רשתות חברתיות לנושא חם, מדינת ישראל עשתה מעט מאוד, בוודאי לא מספיק, כדי להתמודד עם הבעיה לפני שיגיע מועד הבחירות. עתה, שלושה חודשים בלבד לפני יום הבוחר, ניצבים האזרחים והרשויות בפני שוקת שבורה: בלי כנסת ואפשרות לבצע מהלכים מהותיים, כאלו שדורשים חשיבה אסטרטגית, תכנון לטווח ארוך ותקציבים. כבר אין למעשה שום אפשרות לשנות את המצב הקיים.

בחזית הסייבר המסורתית, המצב בישראל די טוב (או לפחות לא מחריד). אמנם בבחירות המוניציפליות מערכת המחשוב של משרד הפנים תפקדה באופן מעורר בהלה וקרסה בעקבות עומס הפונים שביקשו להתעדכן בתוצאות, אבל בגזרה זו לפחות יש למדינה כלים כדי להתמודד עם מתקפות. תחום זה הוא ליבת פעילותו של מערך הסייבר וראש השב"כ עצמו נתן אינדיקציה לכך שהארגון ערוך להתמודדות עם פעילות מסוג זה. יש סיבות לדאגה, אבל נעשים מאמצים להתמודד עם המצב.

מנגד, כמעט דבר לא נעשה על מנת להתמודד עם ניסיון להשפיע על השיח באמצעות רשתות חברתיות. ואפשר לעשות לא מעט. למשל, עדכון רלבנטי לחוק דרכי תעמולה היה מאפשר להפעיל מנופי לחץ משמעותיים יותר על פייסבוק וטוויטר, כדי לחייבן לאמת זהות של כל גורם שמציג פרסומת פוליטית. פייסבוק כבר מפעילה כלי כזה בארה"ב ובבריטניה, והוא יכול להיות חסם משמעותי בפני התערבות זרה. בבחירות אמצע הקדנציה בארה"ב הכלי הזה רשם הצלחה נאה.

מאמצים אחרים יכלו לכלול הקמת כוח משימה מיוחד שינטר את השיח ברשתות חברתיות, יאתר מערכי בוטים וחשבונות מזויפים ויתריע בפני החברות על פעילות זו כדי שיסירו אותה (כרגע, היחידים שעושים את זה באופן משמעותי הם שני פעילים עצמאיים — נעם רותם ויובל אדם).

להשתלח בזעם בפייסבוק

כבר כיום מחלקת הסייבר בפרקליטות עובדת בצמידות עם פייסבוק ומעבירה לה דיווחים על פוסטים שמהווים דיבור שטנה במטרה שזו תסיר אותם. וכמובן שניתן היה להשקיע משאבים בקמפיין חינוך שילמד את הציבור לזהות בוטים ופייק ניוז וייתן לו כלים להתמודדות עם השפעה זרה מסוג זה.

אף אחד מדברים אלו לא נעשה, אף שלרשות הממשלה והכנסת עמד זמן רב שבו חומרת הבעיה היתה כבר ידועה לכל. המדינה שהעומד בראשה מדבר בלי הרף על "סייבר, סייבר, סייבר" בחרה להתעלם מהאיום העדכני ביותר בגזרה.

חובבי קונספירציות יגידו שלפוליטיקאים יש אינטרס מובהק שלא לעשות דבר בגזרה זו, שכן רבים מהם וממפלגותיהם מפעילים בעצמם רשתות בוטים. הסבר סביר יותר הוא חוסר מודעות מספק לחומרת הבעיה, או חוסר נכונות לקחת אחריות על פתרונה. הרי הרבה יותר סקסי להשתלח בזעם בפייסבוק או בנציגיה. אבל השורה התחתונה בסופו של דבר זהה: אזרחי ישראל נכנסים למערכת הבחירות מבלי שהמדינה דאגה להכין את עצמה בצורה מספקת לכמה מהאיומים המרכזיים ביותר על תקינותה.

אפשר להתנחם אולי בכך שעם הציניות היחסית של הציבור הישראלי, יהיה הרבה יותר קשה לעבוד עליו בעזרת רשתות של בוטים מהמדף.