הקברניט
הלאה, המנדט! כך היכה חיל האוויר הצעיר במטוסי בריטניה
בימי השלטון הבריטי לא התחולל נגדו קרב של צבא נגד צבא, כי לישראל לא היה אחד. ואולם, רק שמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות נלחמו טייסינו בכוחות בריטיים שרצו לסייע למצרים. איך ניצחנו למרות נחיתות מספרית וטכנולוגית?
שלום, כאן הקברניט; מדינת ישראל זכתה בעצמאותה במאבק בכל החזיתות - דיפלומטים מדהימים גייסו תמיכה עולמית, המחתרות הלוחמות היכו בבריטים והקשו על תפקוד השלטון הזר בארץ, ואזרחים מלאי מרץ לא ויתרו וגיבו את מנהיגיהם. אבל קרב מסודר, ברמה של צבא מול צבא, לא היה לנו בימי הכיבוש הבריטי. לא אופתע אם אנשי הלח"י והאצ"ל ספרו את הדקות עד שכבר יקום צבא ישראלי והמערכה תוכל להתחולל.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- הרופא הרוצח שהתעלל ביהודים עבור חיל האוויר הגרמני
- הברון האדום: האמת מאחורי אגדת הטייס הכי מפורסם בעולם
- האייפון של מטוסי הקרב: למה טייסי ה-F35 מאוהבים בו?
ואולם, קל לשכוח שרק שמונה חודשים לאחר שעלה בן גוריון על הבמה והקריא את הצהרת העצמאות של ישראל, התחולל קרב כזה בדיוק. ולא סתם צבא מול צבא, כי אם חיל אוויר מול חיל אוויר. ולא רק: שני הצדדים השתמשו באותו המטוס. מה קרה שם, מי ניצח ומדוע?
סיפורנו מתחיל ב-6 בינואר 1949, במשרד בלב קהיר. מפקד כוחות האוויר של בריטניה במזרח התיכון, מרשל אוויר וויליאם פוסטר דיקסון, נאנח בכסאו; אוף, הישראלים האלה שוב עושים צרות. כמה שבועות קודם לכן הם הצליחו להדוף את צבא מצרים מאזור רפיח ומערב הנגב וזה נראה סביר, אך הם לא עצרו וכבר כמה ימים שהם מתקדמים בשטח מצרי לעילא.
כוחות צה"ל שועטים לעבר גבול הדרום במלחמת העצמאות צילום: Wikimedia
ובריטניה? התחייבה שתעזור לבת-בריתה הערבית, בהסכם שנחתם עוד ב-1936. קולות בעולם קראו לישראל לעצור ולעזוב את סיני, אך המדינה הצעירה והחצופה התעלמה באלגנטיות. מיום ליום נראה כאילו בריטניה היא זו שתיאלץ ללמד את הפושטקית נימוסים.
הבריטים ידעו שמהלך צבאי נרחב נגד ישראל הולך להיות מיגרנה; בגזרה היו להם עשרת אלפים לוחמים בלי חיבה מיוחדת למצריים ובלי מוטיבציה למלחמות, כשהיריב הישראלי התגלה כקשוח וערמומי ביותר עוד בימי המחתרות. הפיתרון היה להרתיע את הישראלים, לגרום להם להבין שהכתר הבריטי לא משחק משחקים. איך עושים זאת? משחקים משחק: סיורים מוטסים יתחילו לחדור לשטח ישראל, מה שיראה כאילו הבריטים אוספים מודיעין לקראת מבצע. גיחות הסיור יהיו אמיתיות לחלוטין; יתכן שבאמת יחליטו הבכירים בלונדון להעיף איזו סטירה לישראלים - אך גם אם לא, יוכלו טיסות הסיור להעביר מסר של דיר באלק.
מטוסי מוסקיטו בריטיים טסים מעל לתעלת סואץ צילום: RAF
דיקסון הורה על פתיחת מבצע סיור, ובאותו היום המריאו מבסיס במחוז איסמעיליה שני מטוסי מוסקיטו עמוסי מצלמות, בליווי ארבעה ספיטפיירים של טייסת 208, וטסו לעבר גבול ישראל-מצרים בחיפוש אחר כוחותינו. על הספיטפייר האגדי אספר לכם בטור מיוחד משלו, אך בינתיים אסתפק ואגיד שזה פחות או יותר מטוס הקרב הכי חשוב של מלחמת העולם השנייה, והוא הצטיין בשילוב בין זריזות ומהירות, כוח אש מכובד וביצועים טובים בכל גובה.
מטוסי חיל האוויר המלכותי גיהצו את הגבול חזור וגהוץ, ובסוף לא רק שמצאו את כוחותינו - אף תפסו אותם לוקחים כשלל ספיטפייר של חיל האוויר המצרי וגוררים אותו באוטו לישראל. כן, לאחר מלחמת העולם השנייה הופצו ספיטפיירים לכל עבר, ומדינות רבות הצטיידו בהם - בדגש על כאלה שאין להן איך להשיג מטוסי סילון. לבריטים היו, אך עדיין המשיכו להפעיל ספיטים מהגרסאות החזקות ביותר.
ספיטפייר 18 בריטי צילום: RAF Museum
דיקסון קיבל את הדיווח והבין שהגזרה הרבה יותר חמה משהוערך והרחיב את המבצע: למחרת המריאה עוד גיחת סיור שמנתה ארבעה ספיטפיירים, והפעם נמסר לצוותי טייסת 208 שחצייה לתוך שטח ישראל אסורה באופן רשמי, אך אם במקרה יטעו בדרך בגלל קשיי הניווט במדבר ויחצו את הגבול, לא נורא. זהו כסת"ח נפוץ מאוד, שמשאיר לבריטים יכולת הכחשה סבירה במקרה של תקרית בינלאומית; והם עוד יזדקקו לו.
כצפוי, נכנס הכוח לשטח ישראל, צילם צירים ותנועת כלי רכב, ושוטט ללא חשש; הרי אין סיכוי שהישראלים יתקפו מטוסים בריטיים ויסתכנו במלחמה, נכון? כשהגיעו המטוסים לסביבת רפיח, זיהו הטייסים עשן שחור, ושני ספיטים הנמיכו לגובה של כ-500 רגל והתקרבו כדי לחקור ולגלות מה קורה שם. מהר מאוד ראו שמדובר בציר ועליו כלי רכב ישראליים, שכמה מהם בוערים - וחיילי צה"ל פשוט הרימו קנים וקידמו את פניהם באש.
שיירה ישראלית בגזרת רפיח צילום: RAF 208
מקלעים מכל הסוגים ירו לעבר הספיטפיירים, ושני הכלים נפגעו. האחד חורר היטב אך המשיך לטוס ואילו השני - חטף פגיעות במנוע וברדיאטור והחל להשתעל. הספיט התרסק וטייסו נפצע בעודו נוטש. שלושת הספיטפיירים הנותרים הגביהו מיד כדי שלא לחטוף עוד אש נ"מ, אך חגו באזור כדי לאתר את הנקודה המדויקת בה צנח ונחת חברם, ולראות מה קורה איתו. למה פתחו כוחותינו באש על מטוסי בריטניה?
ספיטפייר בריטי פונה ומנמיך צילום: באדיבות ג'יימס דאף
לא בגלל דם רע שנותר מימי המנדט; פשוט ממש רבע שעה קודם לכן הותקפה שיירת צה"ל בידי חמישה ספיטפיירים של מצרים, שפגעו בול וניטרלו כמה כלי רכב. בעיני חיילינו, ספיטפיירים מנמיכים הם כנראה המצרים שבאים לסיים את העבודה. והעדפנו, איך אומרים, לירות קודם ולשאול שאלות אחר כך.
לא הספיקו טייסי בריטניה המבוהלים לחוג פעם ופעמיים - ומיד הופיעו מאחורי ענן עוד מטוסי קרב: שני ספיטפיירים ישראליים של טייסת 101. וכמו חיילינו שעל הקרקע, גם הם ראו את הספיטים האנגלים והיו בטוחים שזהו כוח מצרי.
ספיטפיירים של חיל האוויר הישראלי צילום: ארכיון חיל האוויר
במקצועיות של אלופים נצמד הצמד לכוח האנגלי ופתח באש מטווח של כ-360 מ'. ספיטפייר בריטי אחד אכל צרור ארוך ונדלק, בעוד האחרים שוברים וטסים בצורה הגנתית.
ספיט אנגלי שני נכנס לקרב תמרון עם מטוס ישראלי, וזה זמן טוב לספר שלא כל הספיטים נולדו שווים; חיל האוויר הישראלי הפעיל את דגם 9 שהיה אמנם חלש יותר מדגם 18 שהטיסו הבריטים ועם ראות פחות טובה, אך בעל שיעור פנייה טוב יותר. לאחר קצת תמרוני מספריים, קיבל גם היריב השני צרור לתוך המנוע. רק ספיטפייר בריטי אחד יצא בשלום מהמשימה ההיא.
ספיטפייר נגד ספיטפייר (אילוסטרציה) צילום: IWM+scalemates
בינתיים, הבינו במטה האנגלי שמשהו אינו כשורה: הוזנקו ארבעה ספיטפיירים נוספים כדי לאתר את הכוח שבושש לבוא, והפעם בליווי רציני: שני מבנים של מטוסי טמפסט חזקים, האחד בן שבעה מטוסים והשני - שמונה.
וכל הכוח הזה החל לטוס לעבר הגבול כשהספיטפיירים טסים נמוך-נמוך ומגהצים את המדבר, והטמפסטים מחפים עליהם מאחור ומגבוה יותר. הכוח התקרב לרפיח, כשלפתע זיהו צוותי הטמפסט ארבעה ספיטפיירים ישראליים ממש צמודים אליהם; היה זה כוח שהוביל עזר ויצמן, והפתיע את האנגלים: טמפסט אחד חטף צרור שחיסל את הטייס, ושאר הטמפסטים התפזרו לכל עבר.
קרב אוויר מעל דרום הארץ (אילוסטרציה) צילום: IWM+Wikimedia
הבריטים ניסו להיכנס לקרב תמרון, שהפך לכאוטי ביותר: רביעיית הספיטפיירים הבריטית שטסה נמוך נשאבה אליו אף היא, והחלה לחטוף אש מהטמפסטים; כשאתה מספיק מופתע, ספיט ישראלי ואנגלי נראים בדיוק אותו הדבר. עזר ויצמן לא חשש מעימות, אך הבין שהבלאגן גדול מדי ונסג עם מטוסיו. מי יודע כמה עוד המשיכו הבריטים לטוס זה אחר זה ולירות זה בזה אחרי שכוחותינו חתכו משם.
מטוס טמפסט שהתרסק צילום: worldwarphotos
כששבו האנגלים לבסיסים במצרים, הוקפצו כל הטייסות בגזרה לכוננות חירום. כששבו הישראלים לבסיסים בארץ, נכנסה כל הנהגת ישראל למתח: האם טייסי 101 קנו לנו עוד אויב רב עוצמה במלחמה הזאת? אין לדעת. בינתיים, בבריטניה, זעם השלטון; פעולת תגמול כואבת נראתה כבלתי נמנעת.
בעוד הדיפלומטים, הגנרלים, האסטרטגים ויתר הגדוילים משני הצדדים מתלבטים מה לעשות ומעבירים מסרים - החליטו הטייסים לקחת יוזמה. אנשי טייסת 101 הישראלית שלחה הודעה אל מפקדת טייסת 208 הבריטית, שאנשיה הם שהופלו בקרב. "אנו מצטערים על אתמול, אך הייתם בצדה הלא נכון של הגדר", נכתב בה. "בואו אלינו ושתו יתנו מתישהו, תראו כאן הרבה פרצופים מוכרים".
ציור ספיטפייר ישראלי בקרב
וההודעה היתה מדויקת; לפי החוק הבינלאומי, הבריטים חדרו לשטח בו מתקיימת לחימה ולא הזדהו, כך שהגיוני להניח שמדובר בכוח אויב. וגם עניין הפרצופים לא היה סתם חברמניות ישראלית: הספיטפיירים של צה"ל הוטסו בידי ג'ון מקאלרוי, מתנדב מקנדה שטס לא פעם עם בריטים בימי מלחמת העולם השנייה, ובידי סליק גודלין, מתנדב מארה"ב שבעברו כיהן כטייס ניסוי ראשי בפרויקטים רבים - ביניהם מטוס ה-X1, הראשון שעבר את מהירות הקול (גודלין הוחלף בידי צ'אק ייגר, לאחר ויכוחים על תנאי העסקתו).
ואם לא די בכך, טייסי בריטניה שהופלו נלכדו בידי צה"ל והועברו למרכז הארץ לטיפול רפואי, כוס גזוז וחקירה. והם בעצמם הודו שוואלה, כל התקרית התרחשה עשרות קילומטרים בתוך אזור הלחימה, מעבר לגבול. כשבוע לאחר התקרית התראיין פרנק הארואי קלוז, אחד השבויים הטריים, לסוכנות ידיעות צרפתית. הוא הודה שנשלח לטוס מעבר לגבול אל תוך שטח ישראל, במשימת צילום. בנוסף, אמר שהטענות היחידות שיש לו כלפי שוביו הישראלים הן שהם מתעקשים להאכיל אותו יותר מדי; האמא הפולניה במלוא הדרה.
ספיטפייר של טייסת 208 הבריטית צילום: באדיבות ג'יימס דאף
מהר מאוד שוחררו האסירים והושבו לידיים בריטיות. המטה האנגלי הוציא פקודה לפיה כל מטוס ישראלי מעל שטח מצרי ייחשב מעתה כאויב, אך לא היו תקריות אש נוספות בין טייסי ישראל ובריטניה. למרבה ההקלה, אנגליה לא נוספה על אויבינו; רק זה היה חסר לנו באותם ימים טרופים.
ותיקי טייסת 208 סיפרו שהאווירה לאחר התקרית היתה קשה מאוד; מצד אחד, הם איבדו אחים לנשק, ואין לוחם שיכול לסלוח על דבר כזה. למעשה, היו דיבורים על לנקום בישראלים; דם תמורת דם. כשנאסר על כך, זעמו הצוותים על המטה שלהם. אך מצד שני, היתה חדירה מיותרת לשטח מסוכן מאוד. בנוסף, אנשי 208 שמעו מחברם שחזר מהשבי שהישראלים היו מסבירי פנים בצורה נדירה - לא מה שהיית מצפה מאויב.
אנשי טייסת 208 במצרים צילום: באדיבות ג'יימס דאף
כשמנתחים את שארע בשטח, רואים שיותר מטעות בזיהוי, היתה שם טעות בכוונות: לפי כמה עדויות של חיילים על הקרקע בגזרה, ביניהם לא אחר מאשר חיים גורי, המטוסים שהנמיכו לעבר השיירה היו בריטיים; הם זוהו לפי הרונדלים - הסמלים העגולים שעל כנפיהם. ואולם, אין דרך לזהות בדייקנות את מקורו של מטוס שטס נמוך כלפיך - ולכן היה היגיון בהנחה שמדובר בספיטפיירים מצריים, בדרכם לסיים את מלאכתם.
טייסי חיל האוויר היו יכולים לזהות את המטוסים ולהבין שאלו לא מצרים; הספיטפייר 18 שונה פיזית מאלו שמפעילים מצרים - חופת הטייס היא בצורת בועה מאורכת, וזה בולט כמעט מכל זווית (כל עוד הספיטפייר טס נמוך ממך). ואילו תקרית הירי השנייה היתה פשוט יירוט של כוח פולש. שליחת הצוותים של טייסת 208 לזירת הקרב היא שסיכנה אותם - ובפועל לא היה בה כל צורך; ישראל לא רצתה ולא היתה מסוגלת לכבוש את מצרים או לאיים על תשתיות משמעותיות בה, בטח לא בצורה שמצריכה סיוע של מעצמה זרה.
מטוסי טמפסט במשימה צילום: worldwarphotos ההיתקלויות עם חיל האוויר המלכותי מעלות שאלה מעניינת: איך יתכן שמטוסי ישראל הצליחו להפיל בריטים ללא פגע כשהם גם בנחיתות מספרית וגם בנחיתות טכנולוגית? ולא רק, אפילו שיטת הלחימה היתה דומה; בגרעין המייסדים של החיל היו מתנדבים מחבר הלאומים הבריטי, שטסו לפי שיטה בריטית טיפוסית.
ובכן, לפני שנשלוף את מיתוס כוחנו בצדקתנו, חשוב להבין רגע איך עובד קרב אוויר: בכל מצב בחיים יש יוזם ויש מגיב, כשמי שיוזם מכתיב את המציאות למגיב. ככל שיש לו פחות זמן להגיב בהתאם ולקחת את השליטה על המצב, כך סביר יותר שייכשל. וקרב אוויר הוא סיטואציה מאוד דחוסה: למטוסים יש מגבלת דלק ותחמושת עצומה, ולטייסים - מגבלה פיזית; עם תמרונים חריפים באים כוחות ג'י חריפים, וקרב אוויר זה פשוט כואב ומתיש.
קשה, מתיש, ושוחק. קרב אוויר צילום: NARA
בכל ההיתקלויות שלפנינו יזם הכוח הישראלי את המגע: הסיור הבריטי חטף אש מהקרקע וטס בצורה הגנתית, ואז הופתע מאש מטוסינו. ואילו הסיור המתוגבר הופתע גם הוא, ודווקא בגלל העדיפות המספרית התפתח קרב מבולגן ביותר בו ירו אנגלים על אנגלים. בפועל, אם אין פער ממש עצום בין יכולות המטוסים או הטייסים, מי שמגלה ראשון את היריב יכול לקבוע איך ייפתח הקרב ולעיתים קרובות - גם כיצד יסתיים. לפעמים גם יתרון טכנולוגי אינו מספיק: בראשית מלחמת העולם השנייה הצליחו טייסי P11 פולנים להפתיע ולהביס טייסי מסרשמיט 109 גרמנים, על אף שמטוסם היה נחות לאין שיעור.
ואגב, טייסי חיל האוויר אמנם למדו שיטות בריטיות אך חלקם היו אמריקאים ובאו עם טכניקה אחרת, חלקם קנדים, וכך נוצר סגנון קצת יותר מגוון.
טייסים בריטיים בפעולה צילום: IWM
ולכל אלה מצטרף עוד אלמנט: מזל עיוור ממש מהאגדות. מטוסי הטמפסט עלו לאוויר עם בידונים - מיכלי דלק נתיקים, אותם משליכים כשנכנסים לקרב כדי להיות קל וזריז. ומה לעשות, מישהו בגף הטכני של הטייסת פשוט הידק אותם בצורה מוגזמת, ורוב המטוסים הבריטיים לא הצליחו להשליך את המיכלים. בעצם, כשהאויב שלך מופתע מההתקפה שלך, מבוהל כי אינו מצליח לשחרר בידונים, טבעי שיתבלבל, אפילו יפתח באש על מטוסיו-הוא. בהרבה מובנים, טייסי חיל האוויר הם שהיו בעמדת יתרון בסיפור הזה.
בשורה התחתונה, טוב מאוד שהבריטים היו נבונים והוגנים דיים כדי שלא להיכנס למלחמה ולפתוח באש על צה"ל; מלחמת העצמאות היתה עקובה מדם ומי יודע איך היתה מסתיימת אם לצד אויבינו היו נלחמים גם אנגלים. ההחלטה השתלמה: בשנים שלאחר מכן השתקמו יחסי ישראל-בריטניה, בעיקר לאור הקונפליקט החריף שהתגלע בין אנגליה ומצרים בנוגע לשליטה בתעלת סואץ. אותו קונפליקט הגיע לשיאו במערכה צבאית של ממש - מלחמת סיני של 1956 - בה טייסי בריטניה וישראל נלחמו באותו הצד, כנף אל כנף. טיסה נעימה!
