סרטוני ענישה בטיקטוק: ההורים גוזלים מילדיהם עוד נתח מהפרטיות

ההורים המודרניים לא דומים במעט לקריקטורה התקשורתית של דמויות מאובנות ומיושנות שרק רוצות לשבת בנחת, לקרוא עיתון ולראות את החדשות בטלוויזיה. הם מחוברים לרשת לא פחות, פעמים רבות יותר, מהילדים שלהם. מיומנים במחשב, סמארטפון ושעון חכם, חלק ניכר מהעולם החברתי שלהם מתקיים במרחב המקוון, וכך גם חלק ניכר מהליך גידול הילדים שלהם.

מעיקה יותר מהקלישאה ההורית היא המציאות האמיתית של הורים שמשתפים עם כל העולם, בלי שמישהו ביקש מהם, את חוויית גידול הילדים שלהם. פוסטים מהללים או מתבכיינים, התייעצויות אובססיסביות בקבוצות ייעודיות סביב סוגיות זניחות, תמונות מחיי היומיום של הילדים ומאירועים מיוחדים, סרטונים שלא מעניינים אף אחד חוץ מבני המשפחה הישירים, אם בכלל. אם מישהו יטרח, הוא יוכל במקרים רבים למצוא תיעוד מלא של השנים הראשונות של ילדים רבים, הודות לעקבות השונים שמשאירים הוריו במדיה החברתית.

ולאחרונה, מדווח הוול סטריט ג'ורנל, נוסף לתיעוד זה גם אלמנט חדש: הורים שמתעדים את עצמם מענישים את ילדיהם, ואז מפרסמים את הסרטון בטיקטוק כדי שכל העולם יוכל לראות ולחגוג על רגעי הבושה וההשפלה שלהם.

בסרטון אחד, אבא מצלם את שלושת ילדיו כורעים כשגבם לקיר, ידיהם פשוטות לפנים, שניים מהם ממררים בבכי, עונש על כך שהתנהגו לא יפה. אמא מצלמת את ילדיה מנקים את הרצפה כעונש על כך שרבו. "הילדים שלי רוצים להיום מפגרים, זה מה שאני מכריחה אותם לעשות", היא מסבירה לצופים. בנוסף, אב מקלל את ביתו ומרסק את המחשב הנייד שהיה במיטה, עונש על כך שהשתמשה בו במקום לישון

באחד הוויראלים מבין הסרטונים האלו, כוכב הטיקטוק דרק הנסלי (27) מצולם כשהוא נכנס לחדר של בתו החורגת בת העשרה, מרים גיטרה שמונחת על הרצפה, ומנפץ אתה את הטלוויזיה שעל הקיר. לכאורה, מכיוון שהיא שיחקה במשחקי וידיאו במקום לנקות את החדר. הסרטון נצפה כ-12 מיליון פעמים, צבר 1.6 מיליון לייקים ויותר ממאה אלף תגובות. הנסלי, מסתבר, מחבב במיוחד סרטונים מסוג זה. באחר הוא מרסק בפטיש את הסמארטפון של בתו אחרי שהיא מתחצפת אליו. בשלישי הוא מפרק את הדלת בחדר השינה של הבנות, תוך שהוא מזמר Ain’t no doors in this house. המגיבים מתמוגגים.

סרטון שבירת הגיטרה שהעלה הנסלי. המומחים מזהירים מפגיעה קשה בפרטיות הילדים צילום מסך טיקטוק

בשיחה עם הוול סטריט ג'ורנל טען הנסלי שהסרטונים מבוימים, ושהבנות נהנות לצלם אותם אתו. "הילדים שלי לא באמת מוענשים בסרטונים, אם הם מוענשים זה לא מצולם, אבל רק לעתים נדירות הם בצרות", הוא אמר (המיקום הנוח מראש של המצלמה בהתרחשויות שאמורות להיות ספונטניות, והתגובות של הבנות שנראות כמשחקות, מחזקים את הטענה הזו).

אבל ההשלכות של הסרטונים האלו היו בהחלט אמיתיות בעבור הנסלי ומשפחתו, אחרי שצופים מודאגים דיווחו עליו לרשויות הרווחה והמשפחה הוזמנה לביקור. "אני מוטרד מכך שהילדים שלי נאלצו לעבור את זה, אבל אני לא מתחרט שצילמתי את הסרטונים", הוא אמר לעיתון.

הנסלי אולי באמת ביים את ההתרחשויות, אבל הורים אחרים, כך נראה, מפרסמים את הסרטונים כחלק מהעונש או הליך החינוך של ילדיהם. לדברי ד"ר פרי הס, רופאת ילדים ומומחית לבטיחות ילדים, סרטונים מסוג זה עלולים לפגוע בילדים באופן מיוחד, ויש להם השפעות שונות מאשר עונשים שלא מתועדים ומופצים. "גם אם חבריהם לא עוקבים אחרי ההורים שלהם במדיה החברתית, בעבור ילדים רבים היום המדיה החברתית היא העולם שלהם. למבוגרים אין מושג מה המשמעות של להיות ילד מול העולם", היא אמרה לוול סטריט ג'ורנל.

הס הוסיפה שמחקרים שונים העלו שביוש ילדים, פומבי ואפילו פרטי, אינו שיטת ענישה יעילה: "שיימינג לא משנה התנהגות. הוא רק מפחית את ההערכה העצמית. כשילדים מבוישים, לעתים קרובות הם מרגישים שהם צריכים לשנוא מישהו, אז הם שונאים את ההורים שלהם מכיוון שגרמו להם להרגיש ככה, או שהם שונאים את עצמם". גם לסרטונים מבוימים יכולה להיות השפעה שלילית, למשל מכיוון שהם עלולים לשמש השראה להורים אחרים לצלם סרטוני ענישה לא מבוימים.

התופעה אולי חדשה, אבל לא מפתיעה. מדובר בחלק מתופעה גדולה יותר של העברת חוויית גידול הילדים, על חסרונותיה ויתרונותיה, למדיה החברתית. זו הפכה למקום מפגש להורים גאים, כועסים, מבולבלים, אובדי עצות, משועממים ומה לא שמנצלים את הפלטפורמות החברתיות לשיתוף העולם היומיומי של ילדיהם.

לסרטוני ענישה בפני עצמם יש את הייחודיות שלהם, כחלק מתופעה רחבה יותר הם סובלים מבעיה נוספת: בכל פעם שהורה מעלה לרשת סרטון או תמונה של ילדיו, בכל פעם שהוא כותב ומפיץ פוסט עם פאקים קטנים מחיי היומיום, הוא מקבל החלטה בשביל ילדיו, בלי להתייעץ אתם או מבלי שהם עצמם מבינים את משמעותה – החלטה לפגוע בפרטיות של הילדים ולהפוך את הפרטי שלהם לציבורי ולנגיש לכל.

כתבתי כאן לאחרונה על מקרים שבהם אנשים בוגרים נפגעו מקצועית, אקדמית וחברתית בעקבות פוסטים ישנים שכתבו ברשתות חברתיות כשהיו מתבגרים. לרשת יש זיכרון ארוך, ויכולות נקמה ופגיעה לא צפויות ומפתיעות. כשהורים מקבלים החלטה לפגוע בפרטיות של ילדיהם, הם מקבלים החלטה שעלולה לרדוף אותם עוד שנים מאוחר יותר. להפוך אותם למושא ללעג, לביקורת או לתגמול כשהם כבר אנשים בוגרים.

זה נובע, במידה מסוימת, מפערי דורות בין הורים לילדים. אלו לא הפערים הקלישאתיים של הורים מנותקים לעומת ילדים מחוברים, אלא גרסה עדכנית יותר: הורים שגדלו בעשורים הראשונים של הרשת, שזוכרים אותה לפני שהתאגידים הגדולים השתלטו עליה והפכו למכונות איסוף מידע, והתרגלו לפעילות חושפנית יותר, פחות כזו שדואגת לפרטיות אישית ויותר כזו שנוטה לשתף מידע עם הסובבים להם והעולם.

הדור הצעיר, לעומת זאת, מפתח גישה אחרת לפרטיות מקוונת. "אנחנו בעידן חדש של פרטיות", אמרה לי בקיץ שעבר פרופ' איימי גאיה (Gajda), מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, שחוקרת את ההיסטוריה של הזכות לפרטיות. "הראיות שלי מבוססות על איך הסטודנטים שלי מרגישים. כל שנה, אני מלמדת לפחות 100 סטודנטים מכל ארה"ב והעולם. מהזמן שהתחלתי ללמד בשנת 2000 ועד היום התחולל שינוי באופן שבו הם תופסים פרטיות. עד 2008, הסטודנטים חשבו שאין זכות לפרטיות, שפייסבוק חיסלה את הפרטיות. אבל אז, כשמידע מסוים שיצא מפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות התחיל להשפיע על חיי הסטודנטים, גרם להם לאבד עבודה כי הם החזיקו בירה במסיבה, התפיסה שלהם השתנתה והם מאמצים מחדש את הזכות לפרטיות. הסטודנטים שלי כיום אומרים שבהחלט יש להם זכות לפרטיות, ואומרים שאם הם רוצים לפרסם משהו בפייסבוק, הוא צריך להישאר פרטי להם ולחברים שאתם הם שיתפו את זה. הזכות לפרטיות לא מתה, אלא חוזרת במרץ מחודש. והשאלה היחידה היא איך מאזנים אותה עם זכויות אחרות".

הפערים הבין-דוריים ביחס לעולם המקוון קיימים, הם השתנו. במציאות הנוכחית, הורים מרגישים בנוח לחשוף את עצמם בצורה רחבה ברשת, לקבל החלטות בלתי-הפיכות באשר לפרטיות הילדים שלהם. לא בטוח שהילדים מרגישים אותו דבר, או שיודו להורים שלהם כשיהיו בוגרים ומידע שהם מעדיפים שיהיה פרטי פשוט יהיה שם בחוץ, אחרי שעובד, הורד, שוכפל, נשמר, עובד מחדש, ונסחט עד תום.