הפנקס השחור: מפלצת הזכרון של הרשת רושמת הכל

"העבר לעולם לא מת. הוא אפילו לא עבר"

וויליאם פוקנר, 1951

לפני 11 שנים היתה למנכ"ל גוגל אז, אריק שמידט, תחזית משונה. אנחנו חיים בחברה שבה "הכל זמין, ידוע ומתועד על ידי כולם כל הזמן", הוא אמר בראיון לוול סטריט ג'ורנל. "כל אדם צעיר יהיה זכאי יום אחד לשינוי אוטומטי של השם שלו או שלה עם ההגעה לבגרות, על מנת להתנתק מהתעלולי הילדות שמאוכסנים באתרי המדיה החברתית של חבריהם".

כששמידט אמר את הדברים הם התקבלו בלעג ובזלזול, היו שפירשו כניסיון של גוגל להתנער מאחריות על איסוף המידע המאסיבי שלה. ובאמת, יש חוסר היתכנות מסוים בהצעה של שמידט. אבל העשור שחלף הוכיח שיש היגיון מסוים בדבריו, הפתרון שלו אולי היה משובש אבל הבעיה שהוא ביקש לענות עליה, אנחנו נוכחים שוב ושוב, אמיתית מאוד. כי לרשת יש זיכרון ארוך, ארוך מדי. ואנחנו כחברה מסרבים להתייחס לזה כאל זיכרון בלבד, ומפרשים התרחשויות מהעבר כאירועים עדכניים שאך זה קרו.

ראיה א': המקרה של אלכסי מקמונד. מקמונד, בת 27, היא עיתונאית צעירה ומבטיחה שעשתה את שמה כתבת פוליטית ב-Axios, שם סיקרה בשנה החולפת את המירוץ לנשיאות של ג'ו ביידן. היא משתתפת קבועה בתוכניות אקטואליה ב-MSNBC ו-NBC, ב-2019 הוכתרה כעיתונאית המבטיחה של האיגוד הלאומי של עיתונאים שחורים, ובשנה שעברה נכללה ברשימת ה-30 מתחת ל-30 של פורבס.

שיימינג צילום: Readymag

בתחילת החודש רשמה הקריירה שלה זינוק משמעותי כשמונתה לעורכת החדש של מגזין Teen Vogue, האישה השחורה השלישית בתפקיד זה. המגזין אמנם מזוהה כגרסה הצעירה של מגזין האפנה האייקוני Vogue, אך בשנים האחרונות הוא הרחיב משמעותית את תחומי הכיסוי שלו לסוגיות פוליטיות וחברתיות והפך לאחד הקולות המפתיעים והחשובים בתחומים אלו. המינוי של מקמונד, עיתונאית שחורה, צעירה ומוכשרת במיוחד, הסתמן כהתאמה מושלמת לקו העדכני והמצליח של המגזין.

השבוע היתה אמורה מקמונד להתחיל בתפקידה החדש. ואז צצו הציוצים. "מגגלת איך לא להתעורר עם עיניים אסיתיות נפוחות", היא כתבה באחד מהם. "נותן לי 2 מתוך 10 בבעיה בכימיה, מוחק את כל העבודה שלי ולא מסביר איפה טעיתי... תודה רבה אסייתי טיפש", היא תקפה באחר. בציוץ נוסף היא תייגה משתמשת אחרת והוסיפה "היא כמו אישה אסייתית זקנה.. lololol". ציוצים אחרים כללו, לפי דיווחים, אמירות הומופוביות.

כשהתגלו הציוצים האלו, התגובה היתה מהירה. 20 חברי צוות ב-Teen Vogue פרסמו הודעה שבה גינו את הדברים. "ברגע של אלימות שיא אנטי-אסייתית ולאור המאבקים של הקהילה הלהט"בית. אנחנו דוחים את הדברים האלו", נכתב. מקמונד מיהרה להתנצל, ואמרה: "אני מתנצלת עמוקות על כל הכאב שהציוצים גרמו. אין תירוץ לשפה שכזו".

איבוד משרה בגלל ציוצים מלפני עשור

אבל זה לא עצר את הסערה שהתחוללה. הלחץ מעובדים וקוראים התגבר, ואחרי ששני מפרסמים הודיעו שיחרימו את המגזין, מקמונד איבדה את המשרה הנחשקת. "אחרי שדיברתי עם אלכסי, הסכמנו שעדיף שדרכינו ייפרדו", אמר סטן דאנקן, סמנכ"ל משאבי האנוש של קונדה נאסט, המו"לית של המגזין, באימייל פנימי שהגיעה לידי הניו יורק טיימס. מקמונד עצמה כתבה בטוויטר: "הציוצים העפילו על האנשים והנושאים שחשובים לי, אז קונדה נאסט ואני החלטנו שדרכינו ייפרדו. לא הייתי צריכה לצייץ את זה ואני לוקחת אחריות מלאה על כך".

על פניו, החלטה נכונה וראויה. עיתונאית שנתפסה באמירות גזעניות והומופוביות, לא יכולה להחזיק בתפקיד הבכיר ביותר במגזין שמסקר סוגיות אלו בהרחבה, לא יכולה אולי להחזיק בשום תפקיד בתקשורת, בטח לא תפקיד ניהולי. יש רק בעיה אחת עם כל הסיפור הזה. הציוצים של מקמונד שבגינם היא הועלתה על המוקד ואיבדה את משרתה? הם מ-2011, בני יותר מעשור.

פייסבוק. זוכר הכל צילום: שאטרסטוק

מקמונד היתה טינאייג'רית כשצייצה אותם, תלמידת תיכון שכמו הרבה תלמידי תיכון אומרת ועושה דברים מפגרים. היא נענשת עכשיו, כמעט 11 שנים מאוחר יותר, על דברים שאמרה כשהיתה נערה. דברים, אגב, שצצו כבר ב-2019, כאשר כבר אז מיהרה מקמונד להתנצל ולמחוק אותם. אבל לאינטרנט יש זיכרון ארוך. ולא רק שהוא לא שוכח, מסתבר שהוא גם לא סולח. אף פעם.

המקרה של מקמונד אינו מקרה יחיד. בדצמבר שעבר דיווח הניו יורק טיימס שקבלתה לאוניברסיטת טנסי של תיכוניסטית לבנה מווירג'יניה, מימי גרובס, בוטלה בעקבות סרטון בן שלוש שניות מלפני שלוש שנים, כשגרובס היתה בת 15, בו היא מכריזה זמן קצר אחרי שקיבלה את רישיון הנהיגה שלה: "I can drive, nigger". ניגר היא מילה כל כך מוקצה בתרבות האמריקאית (בצדק) שכלי התקשורת שדיווחו על הפרשה לא השתמשו בה אפילו, אלא החליפו אותה במילה המסורסת N-Word.

גרובס אמנם לא השתמשה במילה כעלבון או קללה, אלא כמעין חלופה (מגעילה) ל-Dude, ויש כמה נסיבות מקלות לזכותה (לפי הניו יורק טיימס, השימוש בניגר בהקשר זה היה נפוץ ורחב בתיכון שבו למדה) אבל היא לא היתה צריכה להשתמש בה, במיוחד בהתחשב בהיסטוריה של המילה, וברגשות ובאסוציאציות שהיא מעוררת בקרב אפרו-אמריקאיים בפרט ואמריקנים רבים בכלל. צריכות בהחלט להיות השלכות על התבטאויות שכאלו, אבל האם במקרה זה הדחה מהקולג' היא העונש המתאים?

אמנם ב-2020 היו עשרות מקרים של קולג'ים שביטלו את הקבלה של סטודנטים אחרי בעקבות פוסטים וציוצים גזעניים שפרסמו, אך המקרה של גרובס שונה ממרביתם בכך שהסרטון שבגינו היא הודחה לא היה חדש אלא בן שלוש שנים. אולי לא מדובר בתקופה ארוכה, אבל כשמדובר על מתבגרים זה נצח, עולם ומלואו. שזה מה שגרובס איבדה, בגלל סרטון מטומטם שצילמה ושלחה בסנאפצ'ט כשהיתה בת 15.

הבחורה שאמרה Nigger

איבדה, ועוד תוסיף ותאבד. כי החטא הקדמון של גרובס יוסיף וילווה אותה כל חייה. זו מה שעולה כשמחפשים את שמה בגוגל, זה מה שיראה כל מעסיק פוטנציאלי, בן זוג או מכר שיחפש את שמה. עד סוף חייה היא תמיד תהיה הבחורה שאמרה Nigger. שום דבר כבר לא ימחה את זה, אבדן הקבלה שלה לקולג' לא יהיה ההזדמנות האחרונה שהיא תאבד בגלל אותה אמירה אומללה שפלטה כנערה ושתועדה לנצח.

יש לא מעט ימים שבהם אני מודה על כך שהיה לי את המזל להתבגר בתקופה שבה לאינטרנט לא היה זיכרון. צ'טים במירק נעלמו לאת'ר כלא היו, אתרי פורומים מאותם ימים נסגרו על כל תכניהם (עדיין מתגעגעים אלייך, IOL), ובאלו שלא – בהצלחה למצוא פוסט מלפני 20 שנה, וגם לשייך אותו בהצלחה למי שכתב אותו. לא היו רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, שם חשבון המשתמש קשור לזהות האמיתית וכדי למצוא מידע מביך מהעבר כל מה שצריך זה כמה שאילתות חיפוש מנוסחות בקפידה וקצת סבלנות.

בעבור מי שהתבגרו בעשור וחצי האחרון, העבר לא נקבר. הוא חי וקיים וחוזר לרדוף אותם שוב ושוב. כולנו אמרנו ועשינו דברים מפגרים, מגעילים, מטופשים ומטומטים כשהיינו נערים, דברים שלא מייצגים את מי שאנו היום, דברים שלא היינו רוצים שישפטו אותנו לפיהם 10, 20 או 30 שנה מאוחר יותר, דברים שהם אולי חלק מאתנו אבל הם לא מי שאנחנו.

התפיסה המקובלת כיום בקרב מדעני מוח היא שהמוח האנושי לא מסיים להתפתח לחלוטין עד גיל 25, ויש שסבורים שהוא ממשיך להתפתח עד אחרי גיל 30. החשיפה של ציוצים ופוסטים מביכים ומטומטים שכתבו אנשים בעת שהיו בני-עשרה, והדרישה להעניש אותם על כך, למנוע מהם משרות וגישה להשכלה גבוהה, מענישות אנשים על דברים שעשו כשהמוח שלהם היה לא מפותח מספיק, דברים שהם לא הבינו את חומרתם באותה עת, ושבמקרים מסוימים הם התנצלו עליהם והתנערו מהם שנים קודם לכן.

טוויטר צילום: גטי אימג'ס

כן, האינטרנט לא שוכח, אבל אולי אנחנו צריכים לפעמים לשכוח. ואם לא לשכוח, אז לפחות לסלוח. כי המקרה של מקמונד מעלה תהייה חשובה: עד מתי? עד מתי צריך להעניש אנשים על דברים שאמרו כשהיו מתבגרים? עד מתי הם צריכים לשלם על כך מחיר? מקמונד איבדה עבודה בגלל דברים שאמרה לפני עשור. האם היא פסולה לנצח מלכהן כעורכת ראשית, האם אין לה מקום כלל בעולם העיתונות רק בגלל אמירות טיפשיות ששחררה כנערה? האם גרובס צריכה לשלם את המחיר על הפעם ההיא בגיל 15 כשאמרה ניגר גם כשתהיה בת 35?

לכולנו יש עבר, לכולנו יש דברים שאנחנו מתחרטים עליהם, שעשינו בנעורינו כי לא הבנו, לא ידענו, לא הסבירו לנו. אלו מאתנו שנולדו לפני שנות ה-90 של המאה הקודמת יכולים לקבור את הדברים האלו בעבר, לדעת שיש סיכוי סביר שהם יישארו שם, להיות בטוחים שישפטו אותם על מי שהם כמבוגרים, לא על מי שהיו כילדים. למילניאלס ובני דור ה-Z אין את הפריבילגיה הזו, אבל צריך לתת להם אותה. לא לשפוט אותם לפי דברים שאמרו כשהמוח שלהם היה לא מפותח לחלוטין. הם לא צריכים לשנות את השם שלהם כדי שנבין שבתור מבוגר הם אדם אחר.