הלהיט החדש מסין מטשטש את הגבול בין משחקים להימורים, ואולי זה לא כל כך נורא

במערב רגילים לצרוך את המשחקים האסייתיים שלהם בעיקר מיפן; התוצרת הסינית בתחום נחשבת - לפעמים בצדק, לפעמים לא – לירודה, מפוקפקת ולפעמים אפילו מסוכנת להתקנה. אף שגנשין אימפקט נתקל בכל הביקורות האלו, הוא הצליח לגבור עליהן בלי הרבה בעיה והפך להצלחת ענק. עד כמה גדולה ההצלחה? המשחק יצא לאור ב-28 בספטמבר והחזיר את ההשקעה בו - כאמור, 100 מיליון דולר - בתוך שבועיים בלבד. עד סוף אוקטובר, ההכנסות כבר עמדו על כ-250 מיליון, וכל זאת כאשר המחיר לצרכן עומד על 0 דולרים, 0 יואן, 0 שקלים.

Genshin Impact. החזיר את עלויות הפיתוח (100 מיליון דולר) בתוך שבועיים

בעולם פוסט-פורטנייט, אף אחד כבר לא אמור להיות מופתע מכך שמשחק חינמי מצליח לעשות מאות מיליונים – רק מכסף ששחקנים הוציאו על דמויות, חפצים וקישוטים קוסמטיים בתוך החנות הדיגיטלית של המשחק עצמו. השיטה הזאת מלווה את תעשיית הגיימינג כבר למעלה מעשור, ובשנים האחרונות הפכה לדומיננטית ביותר. מה שהיה מזוהה בעבר בעיקר כפרקטיקה שנויה במחלוקת במשחקי מובייל מופיע היום גם במשחקי מיינסטרים הנמכרים במחיר מלא.

המחלוקת העיקרית במשחקים החינמיים, המכונים F2P (free to play) היא האם הם במקרה גם מה שנקרא P2W (pay to win). כלומר, האם לאחר התקדמות מסוימת בשלבים השחקן מגיע לחומה שלא ניתן לחצות – לא כי הוא לא מספיק מיומן, אלא כי המשחק עוצב במיוחד כדי לתסכל אותו ולגרום לו לפתוח את הארנק כמעט בלי שישים לב. פרקטיקה זו נחשבת מגונה מאוד בקרב גיימרים, במיוחד במשחקים מרובי משתתפים, שם השקעה כספית במשחק יכולה ליצור פערים בלתי הוגנים בין שחקנים, המצפים להתחרות באחרים על בסיס הכישורים שלהם בלבד.

כמו נינטנדו, רק בחינם

אז מה גרם לגנשין לשבור את חומת הזכוכית הגדולה של סין? אחת הסיבות היתה העובדה שבמובנים רבים מדובר בחיקוי של אחד המשחקים המצליחים ביותר של השנים האחרונות – הכותר האחרון בסדרת זלדה הוותיקה של נינטנדו. המשחק, שנחשב על ידי רבים לדבר הכי טוב שאפשר לשחק בקונסולת הסוויץ', מציע עולם פתוח גדול שמזמין את השחקן לחקור אותו בצורה חופשית לגמרי. במובן הזה, שני המשחקים דומים, כמעט זהים. הדבר הזה פעל לטובת MiHoYo, משום שהוא סייע לגופי התקשורת הגדולים של הגיימינג לדבר על המשחק החדש. הדמיון הזה גם עורר את זעמם דווקא של כמה מעריצי זלדה, כולל מעריץ סיני שבתחילת אוגוסט ניפץ במחאה פומבית קונסולת פלייסטיישן 4. אלא שהדמיון הזה היה רק הניצוץ הראשוני. מה שהחזיק את תשומת הלב של שחקני העולם היה המשחק עצמו, שמציע עשרות רבות של שעות משחק בחינם לגמרי, להבדיל למשל ממחיר של 60 דולר עבור זלדה, שלא לדבר על 300 דולר עבור קונסולת סוויץ'.

The Legend of Zelda: Breath of the Wild. הטענות לחיקוי סייעו למשחק הסיני

העניין הוא, שברגע שמשחקים קצת בגנשין, מתגלה משחק שונה מזלדה – ודומה למדי ללא מעט משחקים שכבר נעשו בעבר. זה כמובן לא מונע ממנו להיות מאוד מאוד מהנה. וכך זה עובד: לוקחים דמות, מטיילים בעולם פתוח ענקי, מביסים מפלצות ואויבים, אוספים חפצים, מתחזקים, פותחים גישה לדמויות חדשות שניתן לשחק איתן וכך חוזר חלילה עד כתוביות הסיום.

צריך להתעכב רגע על עניין פתיחת הדמויות: אלה לא מגיעות סתם מהתקדמות השחקן במשחק, ואפילו אי אפשר לרכוש אותן ישירות בכסף. מה שקונים זה את הזכות להגריל דמויות ונשקים חדשים. למכניקה הזאת קוראים גאצ'ה (Gacha) והיא כבר נופלת, איך שלא מסובבים את זה, לקטגוריה של הימורים. לאוזן מערבית השם גאצ'ה רומז באופן כמעט קומי לתרמית הימורים (זה נשמע כמו gotcha, תפסתי אותך), אבל המונח הזה למעשה מגיע ממכונות בשם Gashapon או גאצ'הפון. המכונות האלו, שנפוצות מאוד ביפן, הן בעצם מכונה לממכר צעצוע בתוך קפסולה קטנה. בתמורה לכמה מאות ין, המשתמש יכול לסובב ידית כדי שהמכונה תפלוט קפסולה קטנה ובתוכה צעצוע אקראי. מי שחושק בבובה ספציפית שמתחבאת בקרביים של המכונה יצטרך להמשיך להזין אותה בכסף, עד שיקבל את מבוקשו. המילה גאצ'ה נובעת מהצליל שמשמיעה הידית כשמסובבים אותה, הפון מהצליל של הקפסולה שנוחתת בפתח המכונה. השוואה נוספת שיכולה להסביר בקלות איך עובד מודל הגאצ'ה היא קלפי סופרגול. כמה חפיסות תהיו מוכנים לקנות עד שתקבלו את הקלף של ראובן עטר?

בדומה למכונות הגאצ'ה, גם גנשין אימפקט מבטיח זכייה בדמות עם כל הגרלה, וגם מתחייב לנפק דמות יוקרתית ונדירה אחת ל-90 סיבובים של הגלגל. בדיוק כמו הגאצ'ה, המודל הזה נועד להיות מספיק מתגמל ומספיק מתסכל, כדי שהשחקן יצדיק לעצמו רכישה של "רק עוד סיבוב אחד וזהו". בהחלט אפשר לסיים את המשחק בלי לשלם ל-MiHoYo אפילו אגורה אחת. זה ידרוש הרבה יותר זמן ומאמץ והשחקן יראה פחות דמויות מגניבות על הדרך, אבל זה אפשרי. הסוגיה הבאמת מעניינת היא אם זה הוגן או לא? האם מדובר במלכודת ערמומית במסווה של משחק סוחף וכיפי? התשובה לכך מורכבת הרבה יותר משניתן לחשוב במבט ראשון.

מתי בדיוק חינם הופך ליקר?

בשנים האחרונות, לאחר שהתעשייה למדה כמה כסף משחקי מובייל עושים באמצעות גבייה מתמשכת של סכומים זעומים מהשחקנים, שיטת המונטיזציה הזאת צעדה בענק לתוך משחקי ה-PC והקונסולות. שם, איפה שהשחקנים התרגלו לשלם עשרות דולרים עברו כותר, השיטה התקבלה בבוז, בכעס ובארנקים פתוחים. במערב, אותן שיטות גאצ'ה קיבלו שם אחר - Lootbox, קופסת שלל - וכבר הגיעו לבית משפט ואף נאסרו כליל בכמה מדינות, ובהן דנמרק והולנד. אלא שחסימת השיטה הספציפית הזאת לא העלימה את השימוש במיקרו-עסקאות שנולדו בסלולר. במקום, נוצר סוג של סטטוס-קוו לגבי מה מקובל ומה לא. שחקנים מוכנים לעסקה שבה הם משלמים כדי להקנות לדמות שלהם מראה ייחודי, אבל רובם לא רואים בעין יפה מצב שבו הם נדרשים לשלם על תוכן – בטח כשהוא הופך את המשחק ללא הוגן, ל"שלם כדי לנצח".

Honkai Impcat 3rd. גם המשחק הקודם של החברה הסינית הגיע להכנסות אדירות

אולם גם במודל של גנשין, שבסך הכל לא חוצה את הקווים האדומים שתעשיית הגיימינג ניסחה דה-פקטו, יש מי שמרימים דגלים אדומים. היוטיובר Mtashed, גיימר מקצועי שמרוויח כסף מסרטונים שהוא מעלה, סיפר כי הוא פורש מהמשחק לאחר שהוא הוציא בו קרוב ל-5,500 דולר. "המשחק הזה ממכר מאוד ואני מצטער אם עודדתי אתכם להוציא בו כסף", אמר בסרטון הפרישה שלו מהמשחק. "במשחקי גאצ'ה יכולת המשחק שלכם היא לא הדבר היחיד שמשנה, אלא גם הנכונות שלכם לשלם". וזה מגיע ממישהו שיכול לרשום הוצאות בתור משחקים כהוצאה מוכרת לצורכי מס. לא מעט שחקנים אחרים דיווחו בפורומים כי הוציאו קרוב ל-2,000 דולר כדי לשפר את כל היכולות, הנשקים והחפצים של דמויות מסוימות, ומיד התחרטו על כך – סממנים קלאסיים של מהמרים שפתאום התעוררו והבינו מה עשו.

אין ספק שמשחק כמו גנשין אימפקט מצריך זהירות, במיוחד עבור שחקנים עם נטייה להוציא כסף בלי לשים בחנויות דיגיטליות – וזה ממש לא משנה אם זה על דמויות במשחקים, על משחקים "רגילים" שמעלים אבק דיגיטלי בספריית משחקים שמעולם לא שוחקו. וזה נכון, אגב, כמו שזה נכון לגבי מי שעלול למצוא את עצמו מוציא 4,000 שקל בחנות בגדים בלי לשים לב.

כל החנויות הדיגיטליות בשנים האחרונות עברו אופטימיזציה ערמומית מאוד שמעודדת אנשים להוציא כסף, בדומה לחנויות דיגיטליות מתחומים אחרים, למשל הרכישה בקליק של אמזון. אבל כאשר מעבירים ביקורת על שיטות המונטיזציה של משחק חינמי כמו גנשין אימפקט, צריך לשים לב לא ליפול לעיוורון מערבי, ואפילו לצביעות. בסופו של דבר, גם בשיטות המונטיזציה הקלאסיות של הגיימינג יש דברים לא לגמרי הוגנים. למשל, שמשחק גדול רגיל עולה 60 או 70 דולר (ובישראל – למעלה מ-300 שקל), לכך שרובם יוצאים ב"גרסאות אספנים" יקרות בהרבה או מציעים לרכוש תוכן נוסף עבור המשחק ב-5, 10 או 15 דולר. האם יותר הוגן להוריד בחינם את גנשין אימפקט ולהחליט אם להשקיע בו 0, 60 או 100 דולר - או שיותר הוגן לקנות משחק חדש ב-335 שקל ואז להתאכזב שהוא מלא באגים, לא מעניין ולא מקורי? אין לכך תשובה טובה אחת, וחשוב לזכור את זה לפני שעושים דמוניזציה ללהיט הסיני.

באותה מידה, השאלה האם ב-MiHoYo רואים את ציבור השחקנים שלהם כגיימרים או כטרף היא לא השאלה הנכונה, בשל פערי תרבות גדולים מאוד בין המערב לבין מדינות מזרח אסיה – המהוות שוק גיימינג אדיר מימדים. כאשר גיימר מערבי ממוצע מגיע למשחק, הוא מצפה שיוכל להתקדם בו רק על סמך היכולת שלו. באסיה, שם הימורים הרבה יותר מקובלים חברתית ואולמות משחקי מזל נפוצים מאוד, מנגנוני הגאצ'ה אינם הימורים במסווה של משחק - הם חלק מהמשחק. שחקן סיני או יפני שמוריד את גנשין אימפקט פשוט מתייחס להימורים כחלק אינטגרלי מהחוויה.