הקברניט
אגדת המוסטנג: 80 שנה לסוס הפרא המעופף
הוא נולד בארה"ב כהימור של מנכ"ל שוויצר, קיבל שרירים בבריטניה והפך לאחד ממטוסי הקרב הכי מפורסמים ואהובים בהיסטוריה; כך ערף ה-P51 את ראשו של חיל האוויר הנאצי, הציל חיים לא פחות משלקח, וכבש לבבות בכל העולם. איך זה מרגיש לטוס בו?
שלום, כאן הקברניט; יש הרבה סוגים של גיבורים. כאלה שנבחרו להיות גיבורים, אולי אפילו נולדו להיות כאלה, כאלה שקמו מכורח הנסיבות - אך אני הכי אוהב סיפורים על כאלה שנהיו לגיבורים בטעות. ולפעמים קורה שהגיבור הוא בכלל מכונה. מכונה שהביאה איתה מהפכות גדולות, כמו ניצחון במלחמה הכי קטלנית בהיסטוריה והפיכת ארצות הברית למעצמת תעופה עולמית. ולמכונה הזאת קוראים P51 מוסטנג, מטוס הקרב הכי מהולל בהיסטוריה האמריקאית.
- מלחמת עולם בפחית: פצצת יום הדין והמתיחה האטומית
- מסוק היסעור: הענק הירוק שהפך לגיבור טראגי
- מכוכב שביט לכוכב נופל: כך התרסקה מהפכת הסילון הבריטית
אפילו בשם שלו יש משהו כובש; מוסטנג הוא כינוי לסוסי הבר של צפון אמריקה, סוסים פראיים וחזקים שלא קל לאלף; בטבעיות, הגיע השם ממונח בספרדית שפירושו "נטול-אדונים" וגם "משוטט". המוסטנג לא היה מטוס הקרב הכי מהיר, הכי זריז או הכי מתקדם. למעשה, גם ליפנים, גם לגרמנים וגם לבריטים היו כלים טובים יותר - והיום אספר לכם איך ולמה דווקא הוא הפך לאגדה.
בן 80 ועדיין קורע את השמיים. מוסטנג באוויר צילום: שאטרסטוק
סיפורנו מתחיל ברגע של חוצפה מסחררת. אי שם באביב 1940 הסתובב בבריטניה מר דאץ' קינדלברגר, מנכ"ל חברת המטוסים האמריקאית נורת' אמריקן; הוא ניסה להשיג חוזים לייצור מפציצים, בידיעה שבקצב בו גרמניה כובשת מדינות אחרות, אוטוטו ייגמרו לו הלקוחות האירופיים.
כשפנה למינהלת הצטיידות המטוסים המלכותית, נאמר לו שמפציצים כבר יש, תודה רבה, אבל דווקא מטוסי קרב חסר; חברה אמריקאי אחרת, קרטיס, הבטיחה שתייצר עבור הבריטים מטוסי P40, אך איכזבה - והודיעה שפסי הייצור שלה נדרשים כדי לבנות מטוסים לארה"ב עצמה. הממלכה המאוחדת חיפשה חברת קבלן שתוכל לייצר אצלה את המטוסים האלה. ולנורת' אמריקן דווקא היו פסי ייצור פנויים. פשוט לא של מטוסי קרב; למעשה, מעודה לא בנתה מטוסים כאלה.
התותחים הבריטיים, ספיטפייר ומעליו הארקיין צילום: שאטרסטוק
אבל העובדה הזאת לא הזיזה למר קינדלברגר - איש עסקים חריף עם אגו אמריקאי סטריאוטיפי של Go Big or Go Home. אז הוא ניגש לסר הנרי סלף, שעמד בראש תוכנית ההצטיידות הבריטית, ואמר לו שאין בעיה לייצר את מטוסי הקרב של קרטיס אצלו במפעל, ובשביל נורת' אמריקן זה מים על גב של ברווז - ויותר מכך: בזמן שלוקח לבצע הסבה לפסי הייצור הוא יוכל לבנות עבור הבריטים מטוס קרב משלהם, מטוס הרבה יותר טוב מה-P40 של קרטיס.
הסבה כזאת לוקחת חודשים ספורים; איך תצליח החברה להמציא מטוס כה מהר? סר סלף לא אהב את ההתנפחות של עמיתו, ולנורת' אמריקן באמת היה אפס ניסיון בתחום. אבל הרעיון של מטוס קאסטום-מייד קסם לו מאוד - בעיקר, משום שה-P40 היה פיתרון נחות ומוגבל. השניים לחצו ידיים, וכדי לצמצם פערי ידע, הסכימה נורת' אמריקן לרכוש שרטוטים רלוונטיים מחברת קרטיס; מקרה קלאסי של "אני לא יודע איך, אבל אני אלמד".
בלעדיו, לא היה מוסטנג. איור של מר קינדלברגר צילום: SDASM
הבריטים רצו משהו שאינו מטוס קרב נטו; מטוסי קרב היו להם - ומטוסים מעולים - הספיטפייר וההארקיין; אך שני אלה נבנו כמטוסי יירוט לטווח קצר. כדי לפנות אותם למשימה העיקרית שהיא הגנת שמי המולדת (שאוטוטו יתמלאו במפציצים גרמניים), היה צורך במטוס עם טווח ארוך יותר, שיוכל לסגור פינות ולבצע משימות סיור, תקיפה ועוד - מין כולבויניק כזה.
בניגוד לספיטפייר למשל, הדרישה העיקרית לא היתה זריזות, אלא מהירות וזמן משימה ממושך. ואולם, השרטוטים שנרכשו מקרטיס היו של כלי בשם XP46, שדווקא תוכנן כמטוס קרב עתיר ביצועים. אז מהנדסי נורת' אמריקן שיפרו את מבנה הכנפיים, עיבו את הגוף כדי לשים בו המון המון דלק שיגדיל את הטווח, והסתמכו על מנוע חזק של חברת אליסון האמריקאית. הבריטים התקשו להאמין: קינדלברגר הציג להם אב טיפוס בתוך 102 יום בלבד, וב-26 באוקטובר 1940 ביצע המטוס טיסת בכורה קצרה. ואופס! בטעות יצא שהכולבויניק נהיה מטוס עם פוטנציאל אוויר-אוויר יוצא דופן.
אב טיפוס של מטוס המוסטנג. הרבה שינויים עוד חיכו לו צילום: USAF
המטוס קיבל את השם מוסטנג ונכנס לשירות רק שנה לאחר מכן, לאחר פיתוחים ושיפורים בהתאם לדרישות בריטיות. היה זה מטוס מרשים - מהיר מאוד, אף יותר מהספיטפייר - ועם טווח ארוך פי שניים. רק מה? הוא לא הסתדר עם טיסה גבוהה; מעל ל-15,000 רגל החל המנוע להשתעל. מגדש הטורבו שלו - רכיב שדוחס אוויר בכוח ומעצים את המנוע - פשוט לא נועד לעבודה בגבהים כאלה.
חיל האוויר המלכותי הציע לשדך בין המטוס ובין מנוע הרולס-רויס מרלין המשובח של הספיטפייר. וזה היה שידוך מהסרטים: המנוע שנבחר (גרסה אמריקאית של המרלין) סיפק בגובה 20,000 רגל יותר כוח משסיפק מנוע האליסון בהמראה; המוסטנג נולד מחדש.
מנוע המרלין של רולס רויס, שיוצר בארה"ב תחת השם פקארד צילום: USAF
השילוב בין מנוע עילאי, טנק דלק גדול שמאפשר לו לפעול בפול ווליום זמן רב, וגוף שמתאים לטיסה גבוהה במיוחד יצר מטוס קרב שיכול לטוס לעומק שטח האויב בגובה שיוט של מפציצים, להילחם ולחזור לבסיס באנגליה.
זו היתה חתיכת מהפכה: הרי הספיטפייר וההארקיין נבנו ככלים הגנתיים, שצריכים לתפוס מפציצי אויב שמגיעים לשטח ידידותי. מי יסייע למפציצים ידידותיים שפלשו לשטח האויב? מי יגן עליהם מנחילי מסרשמיטים זריזים? רק תפילות; לבריטים לא היו מטוסי קרב שאיפשרו טיסה מעבר לשטח צרפת, מקסימום בלגיה. והנה בא המוסטנג, ופתח לחיל האוויר המלכותי אפשרויות חדשות.
מוסטנגים בריטיים באוויר צילום: IWM
ומה עם הדוד סם? ובכן, האמריקאים הבינו שהם צריכים מטוס כזה רק כשמלחמת העולם הפכה ממשהו שקוראים עליו בחדשות חוץ למפלצת שטורפת להם את ההורים והילדים.
קודם לכן, התעלמו מהמוסטנג ויכולותיו, ואף שקלו להכניסו לשירות מוגבל בתור מטוס תקיפה. ההתעלמות הזו עלתה להם בדם רב.
מוסטנג אמריקאי מוקדם צילום: USAF
באמצע 1942 פתחה המעצמה בקמפיין הפצצה חסר תקדים על תשתיות באירופה הכבושה. הגישה האמריקאית היתה תמימה מאוד: הוערך שמפציצי B17 ו-B24 מגודלים, עם עמדות מקלעים רבות, יוכלו להדוף מטוסי קרב של האויב, ולבצע את המשימה לאור יום - מתי שקל יותר לכוון את הפצצות. כך יושמדו מפעלים, בסיסים, מחסנים ומוקדי שלטון של גרמניה, ואוטוטו יקפל היטלר את הזנב והמלחמה תסתיים. הו כמה, כמה טעו.
מפציצי B17 אמריקאיים בדרכם למטרות; כמה יחזרו לבסיס? צילום: nationalinterest
כבר בגיחות הראשונות התברר שהמקלענים אמנם ירו הרבה והקשו על התוקפים, אך צרור מדויק של מסרשמיט אחד לתא הטייס או לשורש הכנף וגם הטוב שבמפציצים יצלול כמו אבן, לעיתים קרובות עם כל עשרת אנשי צוותו. האמריקאים ניסו לשלוח יותר מפציצים ולמקמם כך שיחפו באש זה על זה, ניסו לשלוח את המפציצים גבוה יותר - אך שום דבר לא עבד; עשרות נפלו בכל שבוע, לפעמים יותר.
מפציצים אמריקאיים מיורטים בידי מטוסי קרב צילום: USAF
המענה למטוסי הקרב של גרמניה היה חייב להתבסס על מטוסי קרב אחרים, שילוו את המפציצים. הבעיה: חלק לא היו בעלי טווח מספיק ארוך - כמו ה-P47 ת'נדרבולט, ואחרים לא היו מספיק זריזים כדי להתמודד עם האויב. לצד האבדות בנפש, איבדו האמריקאים גם את הפאסון.
המוות עבר לגור בכל קסרקטין, עלה עם צוותי המפציצים לכל גיחה, והמלחמה נראתה אבודה; דקות ספורות אחרי שמטוסי הליווי נטשו ופנו הביתה, כבר שחרו לטרף מטוסי האויב וגבו ליטראות דם.
מפציץ B24 בשם "אקסטרה ג'וקר", של טייסת 725, שנפגע ממטוסי קרב מעל אוסטריה. אף אחד מאנשי צוותו לא שרד צילום: USAF
והנה בא המוסטנג בדהרה - הראשון שקלע בול: מטוס שיכול גם לקטוף את הגרמנים מהשמיים עם שישה מקלעים כבדים, וגם עם טווח שמאפשר ליווי של המפציצים כל הדרך - מאנגליה או צפון אפריקה כל הדרך לגרמניה וחזרה.
המהפכה שינתה את המלחמה: משימות בעומק האויב, למשל בברלין עצמה, כבר לא נפסלו מראש במחשבה שמדובר בהתאבדות. אירופה כולה נפרשה מתחת לכוונות המפציצים, והיטלר איבד נכסים חיוניים ממש בכל יום.
מוסטנגים מלווים מפציצים מעל לצרפת צילום: ww2today
חיל האוויר השמיני של ארה"ב, שהוביל את משימות ההפצצה, קצר שבחים. בינואר 1944 קם המפקד האגדי שלו, אחד ג'ימי דוליטל, והחליט שצריך להפסיק לשחק בונקר; שהמוסטנג צריך לעלות להתקפה.
במקום לטוס צמוד למפציצים, נשלחו המוסטנגים קדימה - לפתוח שטח ולתפוס את האויב בדרך. תוך חודש הורחבה הגישה הזאת, והמוסטנגים נשלחו לחכות למטוסי האויב בקרבת שדות התעופה שלהם - ואף לתקוף מראש את הבסיסים. כך נוצר מצב חדש בשמי אירופה, בו הגרמנים מאבדים מטוסים כל הזמן; המוסטנג סיפק לבעלות הברית עליונות אווירית יחסית, וההפצצות התגברו. מכאן, הניצחון היה רק עניין של זמן.
צוותי קרקע עם חימוש המוסטנג ותחמושתו; המטוס נשא שישה מקלעי 0.5 אינץ' עם 1,840 כדורים צילום: historylink101
המוסטנג זכה להצלחה גם בזירת האוקיינוס השקט, וליווה מפציצי B29 אל שטח יפן עצמה, והתגלה כיריב קשוח למטוסי הקרב הזריזים של האימפריה.
קיבולת הדלק העצומה שלו התגלתה כיתרון טקטי גם בקרב עצמו; על אף שהיה כבד יותר מרוב יריביו, היה חזק מספיק כדי להילחם בהם ביעילות, וטנק דלק ענקי מספק לטייס שלו אורך נשימה ואפשרויות שאין לאחרים; למשל, אפשר למתוח קרב אוויר קצת יותר, כדי ללחוץ את היריב.
מוסטנג ממריא מבסיס איוו ג'ימה צילום: USAF
טייסי המוסטנג אהבו אותו מאוד, ורבים קראו למטוסיהם על שם בנות זוגם. דגם D קיבל חופה דמויית בועה שאיפשרה ראות מצוינת בטיסה; הודות להגאים גדולים ותמסרות מוצלחות, נענה המטוס בדייקנות לכל תנועת סטיק, והיה יציב בכל גובה ומהירות; על אף שהצריך קיזוזים תכופים של ההגאים כדי להבטיח זאת, והראות על הקרקע היתה גרועה - לא פעם קרה שמוסטנג נסע מהמסלול לחנייה ודרס בדרך משאית.
חופת הבועה המפורסמת של דגם D, שנחשב לפופולרי ביותר בקרב הצוותים צילום: USAF
אבל המוסטנג הגיע למעמד של אגדה מסיבה נוספת: ביחידות האוויר של בעלות הברית באירופה שירתו מאות אלפי אנשים, וכולם ידעו דבר אחד: מי שעולה למפציץ לא חוזר בשלום. רבבות נפלו מן השמיים, פצועים בתוך מטוסים בוערים, רבבות חזרו פצועים, וגם הגיבורים הכי גדולים העבירו כל דקה בפחד, בידיעה שהרנדומליות של הקרב לא מספקת פטורים. מחר יש עוד גיחה, ועמה עוד מוות.
המוסטנג בא, עקר את התחושה הזאת והחליף אותה במשהו אחר: הידיעה שצוותי המפציצים לא טסים לבד. יש להם מלאכים שומרים שמלווים אותם, שיתפסו את מטוסי הקרב לפני שבכלל יספיקו להתקרב. וכשמישהו גואל אותך ממצולות הפחד היומיומי, אתה לא יכול שלא לאהוב אותו.
מוסטנג מלווה מפציצים, מתוך הסרט "זנבות אדומים", שהביא את סיפורה של טייסת שהורכבה מצוותים אפרו-אמריקאים צילום: Lucasfilm
לאחר מלחמת העולם המשיך המטוס לשרת בארה"ב, ועם כניסת מטוסי סילון לשירות, הועבר למשימות סיור ותקיפה. במלחמת קוריאה של 1950 סיפקו מטוסי מוסטנג סיוע קרוב לכוחות קרקעיים, ולא פעם איפשרו לחיילים מכותרים לסגת - מה שתרם עוד למורשתם המפוארת כמצילי חיים.
לאחר המלחמה נרכש המטוס בידי כמעט 30 חילות אוויר, וברפובליקה הדומיניקנית שירתו מוסטנגים עד 1984. למעשה, היה אחד הגורמים שביצרו את מעמדה של ארה"ב כאימפריית תעופה עולמית: השליטה שלה בשוק החלפים למוסטנג עזרה לבנות תלות, ויחסים שהקלו על החלפת המוסטנג בהמשך במטוסים אמריקאיים אחרים. כמו כן, יצר המוסטנג תדמית מעולה להנדסה האמריקאית, שקידמה אף היא עסקאות רכש בתחום.
הלו, תסתכל לאן אתה נוסע! מוסטנג בבוץ, במלחמת קוריאה צילום: USAF
גם ישראל הצטיידה במטוס, ונתנה לו שם משלה: ברדלס. בהזדמנות, אספר לכם על קורותיו פה בארץ ואיך סייע לשבש את פעילות צבא מצרים במבצע קדש - בין השאר, בחיתוך כבלי טלפון ברחבי סיני.
כיום יש למוסטנג תפקיד מאוד חשוב: שימור מורשת גיבורי מלחמת העולם השנייה, ולא במוזיאונים כי אם בשמיים. ישנם יותר ממאה מטוסים כאלה במצב טיסה, רובם בארצות הברית. מאין הגיעו? ובכן, האמריקאים בנו יותר מ-15,000 מוסטנגים, ולא כולם נמכרו לצבאות אחרים. נוצר מצב בו קצינים יכולים להגיש בקשה ולקבל אישור לקנות את המטוס שלהם, שישתחרר איתם ויצא לאזרחות (מינוס מערכות הקשר, הנשק והדיחוס).
מוסטנג וצוותו בארה"ב, בפעילות שילוח מטוסים בין בסיסים. בהזדמנות, אספר לכם על הנשים המדהימות שעשו זאת צילום: USAF
מהר מאוד הורחב ההיתר וכל מי שרצה היה יכול לקנות לו מוסטנג, כשהוא יודע שיש הרבה חלפים, הרבה מכונאים שיודעים לטפל בו ושזה מטוס תענוג. והיו כל כך הרבה מטוסים פנויים, שכמה מהם נמכרו בסכומים מצחיקים של פחות מאלפיים דולר. בהתאמות אינפלציה לימינו, מדובר בכ-18,000 דולר - מחיר מאוד אטרקטיבי בשביל אגדה עם כנפיים.
כמה מהרוכשים גם החליטו להפוך את סוס המלחמה לסוס מירוץ - ולהכניס אותו לתחרויות טיסה מקצועיות, עם ההתאמות הנדרשות. עד היום זוכים מטוסי מוסטנג בגביעים בתחרויות הללו, ואף מחזיקים בכמה שיאי עולם למטוסי בוכנה.
מטוסי מוסטנג שהותאמו למירוצים, בתחרות בארה"ב צילום: D Ramey Logan
אגב, טיסה במוסטנג נחשבת לחוויה מיוחדת עד היום, ובצדק; למנוע יש מין גרגור מאוד ייחודי כזה, ששונה מהותית משל הספיטפייר למרות הקרבה המשפחתית. הוא מגיב מדהים לכל תנועת מצערת, ואפשר להרגיש איך הוא מושך אותך; התחושה היא שאתם רוכבים על המטוס, ולא רק טסים בו.
בשורה התחתונה, המוסטנג לא היה המטוס הכי טוב של מלחמת העולם השנייה, אפילו לא קרוב; נרשמו בו כ-5,000 הפלות, אך נפלו גם כ-2,500 מוסטנגים - רובם מאש נ"מ. המסרשמיט 109 הפיל הרבה יותר, ההלקט F6F הציג יחס הפלות מול נפילות טוב פי כמה, הספיטפייר והזירו היו זריזים בהרבה ממנו, הפוקה וולף 190 נשא חימוש מתקדם בהרבה. אך סוס הפרא הוא זה שאיפשר לבעלות הברית להשתלט על שמי אירופה, והוא שהחזיר את התקווה ללבבות הצוותים. ועל כך זכה למעמד אגדי - ולא מפתיע אותי שהוא עדיין שועט בשמי העולם. טיסה נעימה!
