בניגוד למה שחושבים: הרעיון הוא לא הדבר הכי חשוב בדרך לאקזיט

כשעבדתי כסגן נשיא למוצרים דיגיטליים ברשת הטלוויזיה MTV Networks בניו יורק לפני למעלה מעשור, אחד החברים הטובים שלי היה בחור בשם דמיאן שהיה אחראי על פיתוח תוכניות חדשות לערוץ, ובשל חיבתנו המשותפת לסנדוויצ׳ים הרבנו להיפגש לארוחת צהריים זריזה במזנון Starlight Deli שמעבר לכביש.

בעודנו לועסים במרץ עדכנו זה את זה בנוגע לענייני עבודה, והחיים בכלל, ובעיקר התלוננו על כמה סוחטת העבודה שלנו וכמה היינו שמחים להחליף תפקידים. בעוד אני הרביתי למחות על כך שחברי ההנהלה לא מבינים שהעתיד הוא בפלטפורמות דיגיטליות וממשיכים לראות במחלקה שלי מעין תוספת שולית לדבר האמיתי שהוא ערוץ הטלוויזיה, דמיאן התלונן על בעייה הפוכה: מכיוון שבתפקידו כאחראי על פיתוח תוכניות חדשות הוא עוסק בנושא הכי חם בארגון, כולם מתערבים לו בשיקולים, מפעילים עליו לחץ אינטנסיבי ומשוכנעים שהם יודעים את העבודה טוב ממנו.

״והאבסורד הכי גדול״, הוא הסביר לי פעם אחת בעודו מנגב שאיריות רוטב ברביקיו שנזלו לו על העניבה, ״הוא שאני אחראי רק על סינון הרעיונות. והרעיון, בסופו של דבר, הוא בעל השפעה מאוד נמוכה על סיכויי ההצלחה של התוכנית״. היה מוזר לשמוע את זה מהאיש שחרץ את גורלן של כמה מתוכניות הטלוויזיה המצליחות ביותר בעולם באותם ימים, ומי שבדרך כלל זכה למבטי הערצה מהעוברים ושבים במסדרון, שלא לדבר על כתבות פרופיל במגזינים ומשכורת מנופחת.

כמעט כל רעיון ראשוני שמאחורי חברת סטארט-אפ מצליחה כבר נוסה בעבר ונכשל. לפייסבוק ומיספייס קדמו רשתות חברתיות אחרות שסגרו את שעריהן במהרה, שאטרפליי, פליקר ואופוטו היו חלק מאתרי שיתוף התמונות שנעלמו מן העולם לפני שהנצה אינסטגרם, וגם מנועי חיפוש רבים קבורים בחצר האחורית של גוגל. העובדה שצוות יזמים מסוים הצליח להכות את הסטטיסטיקה ולייצר סטארט-אפ מצליח קשורה הרבה יותר ליכולות הניהול, איכות אנשי הצוות שהצטרפו ובעיקר ללא מעט משתנים שאינם תלויים בהם וקשורים להתפתחויות בלתי צפויות בשוק, להחלטות שקיבלו חברות מתחרות ולאופנות משתנות, מאשר לאיכותו של הרעיון הראשוני. יתרה מזאת, מהרעיון הראשוני בדרך כלל נשאר מעט מאוד כשמגיעים לקו הגמר. כולנו ראינו בסרט ״הרשת החברתית״ איך פייסבוק הגדולה צמחה משאלון דירוג מידת האטרקטיביות של תלמידות קולג׳.

נוקיה, שהייתה חברת התקשורת המובילה בעולם במשך עשורים התחילה בכלל בלייצר מוצרי גומי ונייר טואלט, ונינטנדו, החברה הכי מעוררת השראה (בעיני) בתחום משחקי הווידאו, החלה כחברה לייצור קלפי משחק. חלק מהגדולה של חברות מעולות ויזמים מעולים, היא ביכולת לזרום עם השטח. לצאת לדרך, להרגיש מה עובד ומה לא, ולסגל את החזון והתוכניות המקוריות בהתאם. סטארטאפ מצליח הוא בדרך כלל שילוב בין היכולת מצד אחד לדבוק בחזון, להתעקש ולהילחם עליו גם כשנתקלים בקשיים, ומצד שני לדעת להתגמש, לשנות תוכניות תוך כדי תנועה ולזהות הזדמנויות בזמן אמת. סטארט-אפ הוא כמו מסע שגם יעדו וגם הדרך אל היעד אינם ידועים. יוצאים בכיוון מסוים ומתחילים לנווט בהתאם לתנאי השטח בתקווה להגיע ליעד כלשהו, לאו דווקא זה שכיוונת אליו בתחילת המסע.

״אז למה כשאנחנו נפגשים עם משקיעים, הם חוקרים אותנו במשך שבועות אודות הרעיון וההיתכנות העסקית שלו, אם ממילא מניסיונם הרעיון הזה ילך בסוף לפח?״, שואלים אותי לא פעם יזמים. ובכן, המשקיעים, אם הם משקיעים מנוסים, לא באמת חוקרים אתכם אודות הרעיון. כשם שבדייט ראשון (אם זכרוני אינו מטעני, בכל זאת עברו עשרים שנה), אתם לא באמת מעוניינים לשמוע על חצי מנושאי השיחה שעולים. זו רק דרך לצבור שעות מנוע משותפות, להתרשם מרמת הניתוח שלכם, להכיר אתכם ולצבור אודותיכם מידע נוסף. בפעמים הבודדות שהשקעתי אני בסטראטאפים, עניין אותי לדעת בעיקר במי אני משקיע, ופחות במה. היה חשוב לי לראות שתחום העיסוק הכללי הוא מעניין, ושהיזמים נחושים, מלאי התלהבות ותשוקה אמיתית לעסוק בתחום הזה.

שאול אולמרט מייסד חברת החזירים המעופפים צילום: אוראל כהן

בדרך כלל, לאורך הדרך הרעיון התפתח, המוצר השתנה, המודל העסקי התגבש אחרת ממה שהראתה תחזית ההכנסות (אם בכלל הוצגה כזו בשלב ההשקעה הראשוני), וחשוב מכל - המציאות שבה פעלה החברה שנתיים או שלוש מאוחר יותר הייתה שונה מזו שנחזתה ביום הקמתה. משקיעים מנוסים ישאלו הרבה שאלות, אבל לאו דווקא בגלל שחשובה להם התשובה לשאלות האלו, אלא יותר כיוון שהם רוצים להכיר אתכם ולפתח תחושה שניחנתם בתכונות הנכונות ובפוטנציאל להצליח.