הצו של טראמפ נגד הרשתות החברתיות: חסר תוקף חוקי, ועשוי לפגוע בעיקר בו עצמו

האם מישהו יכול לעשות משהו נכון מכל הסיבות הלא נכונות? האם דונלד טראמפ, ליצן נפוח מחשיבות עצמית שמגיב כמו בטנטרום של ילד קטן בכל פעם שמישהו קצת שורט לו את האגו, בעצם עשה מהלך שהוא דווקא לטובת המשתמשים ברשתות החברתיות? האם בעצם, בסיכוי של אחד למיליארד, מהלך פרוע ונטול חשיבה של אדם שפועל לא לפי אסטרטגיה ואידיאולוגיה אלא מתוך יצר נקמנות קטנוני, עלול דווקא להתברר כמשהו שאם יתממש (ולאור הקשיים המשפטיים והכספים שיושקעו במאבק בנושא, זה אם גדול מאוד) דווקא יהפוך את הרשת למקום טוב יותר?

זו הסוגיה המרכזית יותר בעקבות הצו הנשיאותי שעליו חתם טראמפ אתמול (ה') בלילה.  לא האם התגובה של טראמפ מוגזמת (היא כן), לא האם המהלך של טוויטר שהצית את התקפת הזעם האחרונה היה שגוי (הוא לא), אלא האם המהלך שמבקש לבצע טראמפ הוא טוב או רע לנו. יש סיכוי אמיתי שהכף נוטה לצד של המשתמשים (ולפי פרשנויות מסוימות אפילו לרעתו של טראמפ). זאת, כמובן בהנחה הבלתי-סבירה שהצו הנשיאותי יצלח בחיים את מסכת התביעות שתוגש נגדו.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ צילום: Alabama Today

הטנטרום הנשיאותי העדכני התפרץ אחרי שטוויטר הוסיפה בתחילת השבוע לציוץ של טראמפ, שטען ללא כל בסיס ובניגוד לעובדות, שמעבר להצבעה נרחבת באמצעות הדואר בבחירות הנוכחיות יוביל לזיופים אדירים, את ההערה: קבלו את העובדה על הצבעה בדואר. זהו, זה הכל.

במשך שנים ניצל טראמפ את היד החופשית להחריד שניתנה לו בפלטפורמה על מנת להסית, לאיים, להטריד, לפלג, לשקר, לתקוף, להשפיל, להתנצח, להיות גזען ואדם דוחה באופן כללי ללא שום מגבלה כלל. טוויטר ורשתות חברתיות אחרות אף הלכו לקראתו כשקבעו שהתבטאויות של דמויות ציבוריות פטורות מכללי הקהילה הרגילים שלהן בגלל החשיבות החדשותית של דבריהם, ולכן לא יסירו ציוצים של טראמפ ושל אחרים שמפרים אותן. אבל ברגע שטוויטר העזה לעשות את המקבילה המקוונת של שיעול קל ואמירה בלחש של אולי אמרת משהו לא נכון? הגיע הזמן להמטיר אש גיהנום עליה ועל חברות המדיה החברתית האחרות.

האש הזו הגיעה בדמות צו נשיאותי שמבטל את סעיף 230 ב-Communications Decency Act מ-1996, שמעניק לחברות הגנה רחבה מתביעות בכל הנוגע לתוכן שפורסם בפלטפורמות שלהן על ידי משתמשים, ומאפשר להן לקבל החלטות לגבי סוג התכנים שמותרים לפרסום אצלם. כלומר, לגבש כללים שמאפשרים להן להסיר או לחסום תכנים מגונים, מיניים, אלימים, מטרידים ואחרים, גם במקרים שבהם פרסום התוכן מוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה. החוק כונה בעבר "החוק החשוב ביותר שמגן על חופש הביטוי ברשת", והמילים בתת-סעיף שמעניק לחברות את ההגנה מתביעות אף כונו "26 המילים שיצרו את האינטרנט".

ואכן, הסעיף איפשר לרשתות חברתיות ואתרים אחרים עם תכני משתמשים לפרוח בלי חשש מתביעות עתק שישתקו את פעילותם, וליצור כללי קהילה שמאפשרים להם ליצור תרבות שיח מסוימת ולעצב את הסביבה שלהם בהתאם לרוח העקרונות שלהן. אבל, במיוחד כשמדובר ברשתות הענק של ימינו, הוא גם יצר ממלכות אדירות שבהן השליטה בחופש הביטוי, מה מותר להגיד ומה אסור להגיד, מצויה באופן כמעט בלעדי בשליטת גורמים מסחריים.

המאבקים שהתנהלו בעבר בפייסבוק סביב האיסור ההיסטורי שלה לפרסם תמונות של אמהות מניקות, או הסערה מהשנה האחרונה בעקבות החלטה של פייסבוק, שלא להסיר פוסטים שקריים של פוליטיקאים, הם במידה רבה תוצאה של חוק זה שהעניק לחברות יד חופשית לקבוע מה מותר ומה אסור להגיד אצלן, בלי סכנה משפטית משמעותית.

בחסות סמכות זו, טוענים זה שנים גורמים שונים בימין, בעיקר בארה"ב אבל לא רק, כי רשתות חברתיות שונות פועלות להשתקת הקול שלהם ממניעים לא כשרים, תוך שהן מאפשרות יד חופשית כמעט למשתמשים מהשמאל. הטענה לא מבוססת על עובדות אלא על רחשי לב, וסותרת במידה רבה את המציאות. טראמפ עצמו, כשהוא טוען זאת, שוכח, לא יודע או משקר ביודעין כשהוא מתעלם מפתחון הפה נטול המגבלות שטוויטר סיפקה לו במשך שנים, או מהסיוע הרחב שפייסבוק העניקה לקמפיין שלו בבחירות 2016: נציגי החברה עבדו באופן צמוד עם בכירי הקמפיין שלו על מנת להדריך אותם ולסייע להם בהפעלת קמפיינים פרסומיים ברשת החברתית, והסבירו איך להשתמש בכלי המיקוד השונים בצורה הטובה ביותר (קמפיין קלינטון סירב להצעה דומה מצד פייסבוק).

בשיא מערכת הבחירות, כשהרשת החברתית היתה מלאה בפייק ניוז שסייעו לקמפיין טראמפ היה זה ראש המדיניות של פייסבוק ג'ואל קפלן (שכיהן כמשנה לראש סגל הבית הלבן תחת ג'ורג' וו. בוש) שמנע מהלכים משמעותיים בטענה שאסור לפייסבוק להפגין הטיה לטובת או רעת אחד הצדדים. המהלכים של הרשתות החברתיות לא רק שלא פעלו לרעת הרפובליקנים, הרבה פעמים הם שיחקו לטובתם. ניתוח של אתר Axios העלה שהסיפורים הפופולריים ביותר בנושאי הבחירות ברשתות חברתיות הגיעו מכלי תקשורת מימין (ואם יותר פוסטים ומשתמשים מהימין מוסרים ונחסמים, כנראה שזו תוצאה של העובדה שצד זה של המפה הפוליטית נוטה יותר להשתמש בשפה אלימה ורוויית שטנה).

את חתימתו על הצו הנשיאותי שמבטל את סעיף 230 הסביר טראמפ ברצון להגביל את כוחן של החברות השונות לצנזר את השיח, אף שבמקרה שלו, לא היה צנזור רק אזהרה (ובהמשך אף הוסיף, ללא ביסוס או יכולת הצלחה סבירה, שיפעל לסגירת טוויטר. בהתחשב בזה שהרשת החברתית עדיין מעניקה לו פתחון פה רחב, לא סביר שהוא יפעל בנושא).

התקווה של טראמפ ותומכיו היא שהצו יאפשר להגיב נגד ההטיה האנטי-ימנית המדומיינת של הרשתות החברתיות ולנקוט במהלכים נגד השתקת הקולות והצנזורה שלהן. "אם טוויטר רוצה להגיב על פוסטים של משתמשים, צריך לשלול ממנה את המעמד המיוחד שלה תחת החוק הפדרלי ולחייב אותה לשחק בהתאם לכללים של כל המו"לים האחרים", אמר הסנטור הרפובליקני ג'וש האולי (בטוויטר, אלא מה). "מה שהוגן הוגן".

מה שמצחיק אבל הוא שמי שעלול להפגע משינוי זה הוא בראש ובראש טראמפ עצמו, שכן לדברי מומחים הוא תוקף את ההסדר החוקי שסיפק לו חופש פעולה כל כך נרחב בטוויטר ובפייסבוק. "מרבה האירוניה, דונלד טראמפ הוא אחד הנהנים הגדולים מסעיף 230", אמר קייט רואן מארגון זכויות האזרח ACLU ל"ניו יורק טיימס". "אם לפלטפורמות אין חסינות תחת החוק, הן לא יסתכנו באחריות משפטית שמגיעה מאחסון השקרים, ההשמצות והאיומים של טראמפ".

רק השבוע הפיץ טראמפ טענות שקריות לחלוטין ומרושעות במיוחד שהאשימו את שדרן MSNBC ג'ו סקרבורו במותה של חברת צוות בעת שכיהן כחבר קונגרס ב-2001 (סקרבורו היה במרחק של 1,300 ק"מ בעת שהעוזרת מתה בנסיבות טבעיות לחלוטין). טוויטר איפשרה לו לצייץ את השטנה הזו ללא הגבלה, בלי הערה אפילו. ביטול ההגנה ייאלץ אותה לשקול מחדש השארת ציוצים אלו, שכן החברה תהיה חשופה במקרה זה לתביעה יקרה מאוד מצד סקרבורו, שלא יתקשה להוכיח שמדובר בדיבה לכל דבר.

הרשתות החברתית יידרשו לשקול כל תלונה על תוכן

כמה פרשנים שמרנים הזהירו אף הם שהצו הנשיאותי של טראמפ עלול להתגלות כחרב פיפיות. לדבריהם, ביטול ההגנה יאפשר לפרקליטים ליברלים לתבוע את החברות על מתן במה לדוברים לא פופולריים שמודרים מתקשורת המיינסטרים, כולל טראמפ עצמו. "שמרנים חייבים להעריך את העובדה שמדיה חברתית העצימה אינספור קולות חדשים בימין ואפשרה להם לצבור מיליוני עוקבים ומיליארדי צפיות", אמר לניו יורק טיימס פטריק הדג'ר, עמית מחקר ב-Competitive Enterprise Institute. "האפקט הכולל של מדיה חברתית היה חיובי בצורה מכרעת".

חיובי, הוא התכוון, לקיצוניים, בעיקר מימין, שניצלו את המדיה החברתית כדי להסית וקדם שיח שטנה. תקנה 230 אמנם העניקה לחברות מקוונות הגנה מתביעות שאפשרה להן לשגשג, אך יצרה מצב שבו המשתמש נתון לחלוטין לחסדיהן. הן קובעות מה מותר ומה אסור להגיד, הן מחליטות איזה תוכן מתאים להן ואיזה לא. יש לך בעיה? בעיה שלך. התוצאה היא מרחב שבו משתמשים עלולים להחסם בגין גחמה לא ברורה, להחשף לתכנים קיצוניים, מסיתים ומסוכנים, או לסבול מהצקות והטרדות.

לרשתות החברתיות היתה הגנה מהשלכות של תכנים אלו, ביטולה יחייב אותן לשקול בכובד ראש כל תלונה בנושא, בידיעה שחרב התביעה מרחפת מעל לראשן. הפצת תכנים מזיקים תהיה קשה הרבה יותר, ויכולה להביא לנזקים של מיליונים. משתמשים שרק מחפשים מקום לשמור על קשר עם משפחה וחברים, ולשתף תמונות של חתולים וילדים יהיו הראשונים להרוויח משינוי זה, שיהפוך את הרשתות החברתיות למקום רגוע הרבה יותר ועימותי הרבה פחות.

עלולות להיות גם תוצאות שליליות מאוד על השיח המתון והלגיטימי ברשתות החברתיות, שכן חשש מתביעה יכול להוביל לצנזורת יתר ולפגוע גם בתכנים תקינים לחלוטין. בתרחיש קיצוני במיוחד, זה יכול לשתק לחלוטין את השיח המקוון בין משתמשים בפלטפורמות הגדולות כאשר זה רק מתקרב לנושאים נפיצים מבחינה פוליטית או חברתית, ולהפוך אותן למקום של תמונות ילדים וחתולים, לצד הרבה פרסומות לעסקים מחייכים. לא שזה בהכרח דבר רע, בהתחשב בנזק שאותו שיח מקוון הביא על הליכי הבחירות במדינות דמוקרטיות, ואפילו על המרקם החברתי והקהילתי של מדינות שונות.

"95% רטוריקה פוליטית בלי שום השפעה חוקית"

אבל כל ההשלכות האלו הן תיאורטיות בלבד, וכנראה גם יישארו כאלו. כי מומחים רבים סבורים שלצו הנשיאותי של טראמפ אין שום תוקף חוקי. "הצו הוא 95% רטוריקה פוליטית והצגה ללא השפעה חוקית ואינו תואם לפסיקות בתי משפט", אמרה לניו יורק טיימס עו"ד דפני קלר מבית הספר למשפט של אוניברסיטת סטנפורד. "אבל גם אם לצו היה תוקף חוקי, עדיין אפשר היה לערער עליו בטענה שמדובר בניצול לרעה של כוח שפוגע בזכויות החברות לפי התיקון הראשון לחוקה".

גם אחד המחוקקים שיזמו את ה-Communications Decency Act, הסנטור הדמוקרטי רון וויידן, לא התרשם מהתוקף של הצו. "הצו של דונלד טראמפ הוא לא חוקי בבירור", הוא אמר בהצהרה לתקשורת. "הוא מנסה נואשות לגנוב לעצמו את הכוח של בית המשפט והקונגרס על מנת לכתוב מחדש הלכות בנות עשורים סביב סעיף 230. הכל בשביל היכול להפיץ שקרים בלתי-מסוננים. הוא תוקף את סעיף 230 מכיוון שהוא מגן על הזכות של עסקים פרטיים לא לארח את השקרים שלו. אין שום דבר בחוק שעוסק בנייטרליות פוליטית. הוא לא מחייב חברות כמו טוויטר להציג מידע מוטעה על הצבעה, במיוחד מהנשיא".

אז כשמפשיטים את כל הרעש והצלצולים הנפוחים, מה נותר לנו? צו נשיאותי נטול תוקף אמיתי, שכנראה לא ישרוד את התגובה המשפטית שמכינות לו ענקיות הטכנולוגיה (אם אפילו יגיע הדבר לידי כך) ולעולם לא ייכנס לתוקף, ושגם לו היה נכנס היה עושה אולי יותר נזק מתועלת לטראמפ ולתומכיו. זה טנטרום של ילד קטן שצורח ומשתולל, אבל לא משיג שום מטרה חוץ למרוט את העצבים של כל מי שבסביבה.

אבל הצו כן מציף סוגיה חשובה: לרשתות החברתיות כיום יש כוח עצום, יותר מדי כוח, להחליט מה מותר ומה אסור להגיד, מי יכול לדבר ומי לא. בעידן שבו הן שולטות כמעט בכל השיח המקוון, זה כוח כמעט אבסולוטי לצנזר דעות ואנשים. יכול להיות שעד היום הן לא השתמשו בו לרעה, יכול להיות שהן אפילו היו מקלות מדי ואפשרו התבטאויות שמעכירות ומזהמות את השיח, עם השלכות מרחיקות לכת.

די ברור שמשהו צריך להשתנות, יש צורך בהסדר חדש לשיח המקוון, כזה שיצמצם את האחיזה המוחלטת שיש לחברות פרטיות בו. אבל השינוי הזה לא צריך להעשות בדרך של צו נשיאותי שנחתם בהתקף זעם, אלא באמצעות הליך חקיקה והתדיינות שיתייחס לכל הצדדים במשוואה המורכבת הזו. לצו של טראמפ אין קיום אמיתי, אבל הוא מזכיר לנו שמשהו חייב להשתנות ושכדאי למחוקקים להתחיל לעבוד על זה.