הקברניט
טילים, טייסים ופספוסים: מהנדס התעופה שעל שמו נקרא חוק מרפי
אדוארד מרפי ג'וניור היה טייס שהפך למהנדס יצירתי שהתמחה במערכות מילוט למטוסים. יום אחד חווה כישלון מאוד מתסכל בפרויקט מיוחד, וסדרת טעויות היסטורית הפכה אותו לסמל של ביש מזל רנדומלי. איך זה קרה, האם נכון לקרוא לחוק על שמו ומה הקשר להאקר הראשון בעולם?
שלום, כאן הקברניט; “האדם מתכנן תוכניות, והאל צוחק", אומר פתגם נושן ביידיש - ואכן נראה לפעמים שכל דבר שיכול להשתבש בכל תוכנית אכן ילך לעזאזל, כאילו בכוונה. "חוק מרפי", מכנים את התופעה. היום אספר לכם על אותו מרפי, טייס שהפך למהנדס - ועל היום בו נקשר שמו לחוסר מזל רנדומלי לעולמי עד.
- החברה שהחליטה שמטוס קרב לא חייב להיות סימטרי
- הנסיכה לילי: הגיבורה היהודיה שצדה נאצים בשחקים
- B47: שלושה טייסים, שישה מנועים, תשע תאונות אטומיות
אדוארד אלואישוס מרפי ג'וניור נולד ב-1918 והתגייס לחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה כטייס. הוא לא התבלט בשירותו, אך לאחר המלחמה למד הנדסה ובהמשך התגלה כחדשן מבריק ויצירתי, שהתקבל לעבוד בחיל האוויר כמפתח מערכות מילוט ומתקני חירום; בין השאר, הוביל כמה חידושים בתחום הצנטריפוגות - תאים מסתובבים שבוחנים ביצועי טייסים תחת לחץ ג'י גבוה. ב-1949 הצטרף מרפי לפרויקט מיוחד במינו: מזחלת הטילים.
הפרויקט נקרא MX981 ומטרתו - לבחון את השפעת התנועה במהירות מסחררת על ציוד (שהיה רגיש או מסוכן מדי לבחון במטוסים) ועל בני אדם, מידע חיוני לפיתוח כיסאות מפלט לעידן החלל, ולמטוסי סילון על קוליים. כיסאות מפלט נכנסו לשימוש עוד בימי מלחמת העולם השנייה, אך לא תוכננו לבצע מילוט במהירות של יותר מאלף או אלפיים קמ"ש; וטייס שהיה נוטש באמצעות כיסא רגיל במהירות שכזו? יכול היה, באותה מידה, לקפוץ גם בלי מצנח.
ואיך בוחנים את השפעת התאוצה על הציוד והמילוט? עם מסילה באורך של מספר קילומטרים, עליה נעה מזחלת שבחלקה הקדמי מושב לנוסע ובאחוריה - ערימה גדולה של מנועי רקטה.
הנסיין האומלל של המזחלת היה מנהל הפרויקט בכבודו ובעצמו, דוקטור ג'ון סטאפ - פיזיקאי חסר פחד שהשיג פריצות דרך במחקר השפעת התאוצה על עצמים (ואף יותר מכך - השפעת הבלימה).
הניסויים נערכו בבסיס אדוארדס בקליפורניה, ובוצעו בתחילה במהירות של מאות קמ"ש, אך מהר מאוד הגיעו ליותר מאלף. לאחר ששוגרה המזחלת ונעצרה לאחר כמה שניות, אצו-רצו החוקרים וקילפו את סטאפ מהכיסא, ואז בחנו את הפצעים שלו כדי להבין איזו רתמה ואיזה מבנה כיסא יתאימו כדי שבפעם הבאה ייפצע קצת פחות.
וסטאפ סיים כל סיבוב כזה עם שטפי דם, סדקים בעצמות, מכות ושאר זוועות; נאמר עליו שהעדיף להיות שפן הניסיונות של הפרויקט משום שניסויים בבעלי חיים לא הביאו תוצאות מדויקות דיין ולא היה לו לב לשלוח אנשים אחרים לעינוי המזחלת הרקטית.
בשלב מוקדם מאוד במהלך הניסויים, הבין סטאפ שהמזחלת לא מספקת נתונים מדויקים, וכל מה שעשו אנשיו לא הציג מידע ערכי דיו. לשגר מכשור ואנשים במאות קמ"ש זה כיף, אבל קצת מיותר אם לא הפקת מכך את הנדרש, ולצוותו של סטאפ לא היה מספיק חומר לפיתוח כיסא מפלט שיאפשר הישרדות במקרה נטישה על קולית. הוא היה צריך מומחה, ולכן גייס את אד מרפי.
והוא פנה לאיש הנכון: מרפי פיתח כלים לניטור ותכנון מערכות מילוט וחירום עבור חיל האוויר האמריקאי שהיו אולי הכי מדויקים בעולם, ועבד בבסיס רייט פטרסון באוהיו. בין השאר, פיתח גיבורנו מערכת של 16 חיישנים שנועדה להתחבר לרצועות וחגורות כיסא טייס הניסוי, ולספק מידע על מצבו בכל שלבי הבדיקה. ההמצאה של מרפי נועדה במקור לצנטריפוגות למיניהן, וכשפנה אליו סטאפ שמח להתאים אותה גם למזחלת הרקטית.
בבוקר הניסוי הראשון ברצועות אי שם בדצמבר 49', נערכו כמה שינויים של הרגע האחרון. למשל, במקור הוחלף דוקטור סטאפ בנוסע אחר - שימפנזה, כדי שחיל האוויר לא יאבד מדען מבריק במקרה של תקלה - אך סטאפ החליט לחוס על הקוף ולטפס למזחלת בעצמו.
הרקטות ניצתו, המזחלת פילחה את האוויר בעודה רועמת על הפסים, התמידה במהירותה ואז נעצרה הדרגתית. מרפי ושאר החוקרים אצו לראות מה מדדה הרצועה החכמה, ופניהם נפלו: כל המדדים עמדו על אפס.
מרפי, מהנדס מוכשר, מיד הבין שנעשתה פה טעות ונבר במכשור שמחובר לרצועה. כל הציוד נבדק, נבחן, נותח ואושר מספר פעמים לפני השיגור, כך שלא היתה סיבה לתקלה. להפתעתו, גילה מרפי שכל שישה עשר כבלי החיישנים היו מחוברים היטב לשקעים שלהם, בדיוק כפי שהורה ובדיוק כפי שדיווחו הטכנאים שלו שעשו. הם פשוט חוברו הפוך.
מרפי קלט שאחד מעוזריו הוא שאשם בפאדיחה, רתח כמו אחת הרקטות, ואמר עליו בזעם: "אם יש יותר מדרך אחת לעשות את העבודה, ואחת מהן תסתיים באסון, זו תהיה הדרך בה הוא יבחר".
המשפט הזה מיד נקשר בשמו של מרפי - ולא בצורה חיובית: הטכנאים שעבדו עם מרפי שנאו אותו, וחשבו שהוא מתנשא ופוץ באופן כללי; בבסיס שררה אווירת עוינות כללית בין הטכנאים ובין מהנדסים בכירים וטייסים לשעבר, וכשהגיעו מומחים חיצוניים לפתור בעיות ארעה התנגשות אגו רבתי. למעשה, הטכנאים קראו להצהרת המהנדס הבכיר "חוק מרפי", כדי להדגיש את הזלזול שלו באנשים סביבו.
מהר מאוד צמחה שערוריה: האנשים שהכינו את המזחלת לשיגור טענו שהם בדקו את הציוד והכל נראה להם תקין - ומי שהיה צריך לטפל בחיווט החיישנים היה מרפי בכבודו ובעצמו; הוא שהמציא את המערכת, והוא האמא והאבא של הכישלון הזה.
העולם נחשף לחוק מרפי ב-1951, בספר שכתבה החוקרת אן רואו, בו הציגה את חוק מרפי כ"אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש", וייחסה אותו לחוקר אלמוני. בנוסף, כתבה שזהו "החוק הרביעי" של התרמודינמיקה (בה שלושה חוקים פיזיקליים אמיתיים; רואו לא היתה פיזיקאית). עם הזמן השתרש המונח, בנוסחו השגוי. למעשה, נטען אף שמרפי ניסח שורה של חוקים, שנוגעים לעיכובים בלוחות זמנים, אמינות דיווח של עובדים ועוד.
המהנדס המבריק המשיך בקריירה שלו והתמקד בפיתוח טכניקות יעילות יותר למדידת ביצועי מערכות חירום. הוא פיתח כלי מילוט עבור המיזמים הכי גדולים ומשמעותיים של ארצות הברית: ממטוס הרקטה X15 ועד לחלליות אפולו שנשאו אנשים אל הירח, ממטוס הפאנטום ועד לציפור השחורה ולמסוק האפאצ'י שטס גם בימינו. למרות שהמונח נטבע למטרת גנאי, אימץ אותו מרפי וראה בו עיקרון מהותי לתכנון הנדסי: החיפוש המתמיד אחר גורמים פשוטים שמשבשים פעולות מורכבות.
אבל היסטוריונים סבורים שחוק מרפי כלל לא אמור לשאת את שמו של אותו אדוארד; ב-1908 כתב הקוסם הבריטי נוויל מסקליין במגזין הקוסמות the Magic Circular: "כל אדם מגלה שבכל הזדמנות חריגה - למשל הפקת אפקט במופע קסמים בפעם הראשונה - שכל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש".
מר מסקליין היה יותר מאשר איש בידור. הוא היה גם מהנדס ויזם בולט בתחום התקשורת האלחוטית. ולא רק: מסקליין היה להאקר הראשון בהיסטוריה: כשהודגמה בארה"ב טכנולוגיית הרדיו של מרקוני - ממציא התקשורת האלחוטית - והוצגה כבטוחה במיוחד, פרץ מסקליין לשידור והכניס קללות למצגת. כנראה שנציגי מרקוני לא חשבו שמשהו ישתבש בצורה שכזו.
אחרים טענו שעיקרון מרפי בא אפילו מוקדם יותר: ב-1877 חל מפגש של אגודת מהנדסים בריטית, בה אמר אחד אלפרד הולט: "אם משהו יכול להשתבש בים, הוא ישתבש במוקדם או במאוחר". וגם מר הולט לא היה קוטל קנים, אלא ממציא ספינת הקיטור הראשונה שיועדה למסחר ארוך-טווח, ושינה בעזרתה את התחבורה העולמית.
יש שטוענים שאת חוק מרפי הגה בכלל המתמטיקאי אוגוסטוס דה מורגן, שטען ביוני 1866 שאם חוקר יערוך מספיק ניסויים, כל מה שיכול לקרות אכן יקרה. וגם כאן מדובר באיש גדול, שניסח כללים בסיסיים באלגברה, שמהווים רכיב קריטי באלגוריתמיקה ותכנות גם כיום.
אז מה למדנו? שכבר יותר מ-150 שנה מנסים מוחות מבריקים להכניס לוגיקה לעובדה שדברים תמיד יכולים להשתבש, בכל תחום ועבור כל אחד. המשפטים שלהם נשמעים אותו הדבר משום שהם סובלים מאותה הבעיה: גם הגאון הכי גדול הוא בסך הכל בן אדם, ולרוב תלוי בבני אדם אחרים.
ונסיים במרפי עצמו: לאחר שמת ב-1990, סיפר בנו שאביו שנא את המשמעות שקיבל החוק שנשא את שמו בפי הקהל הרחב: כשמישהו היה מפספס אוטובוס ואומר "אוי, חוק מרפי!", היתה זו זילות נוראית בעיני המהנדס, כמעט חילול קודש; מבחינתו, דברים כאלה הם פשוט היעדר תכנון, ולא תכנון מדוקדק שנתקל באיזה שיבוש מפתיע. טיסה נעימה!