הקברניט
הג'קוזי המעופף והדרקון הקפוא: 100 שנה לטיסה הטרנס-אטלנטית
חציית האוקיינוס נעשתה לא ממקום של חלוציות, אלא בתור חלום של שני שבויי מלחמה שרצו להיות מיליונרים, ואיל-תקשורת שחלם להדפיס עיתונים באנגליה ולמכור מעבר לים. טיסתם היתה מטורפת ומלאת הפתעות; הם היו הראשונים בהיסטוריה שחוו ג'ט לג, וזה עוד הדבר הכי נעים שקרה להם
שלום, כאן הקברניט; אי שם ב-1919 טיפסו שני טייסים מאוד מפוחדים למטוס מאוד מפחיד, ויצאו למסע מפחיד שרק בנס הסתיים בכותרות חגיגיות בכל העיתונים ולא במודעת אבל קטנה. בסוף השבוע האחרון צוינו 100 שנה לאירוע ההיסטורי הזה: החצייה הראשונה של האוקיינוס האטלנטי בטיסה רציפה.
- סיפורו של המטוס החשוב ביותר בהיסטוריה
- אופרה אחרת: כשאיראן וישראל שילבו זרועות להשמדת הכור העיראקי
- טייסים נודדים ומכונות נקמה: הגבורה המסחררת של חיל האוויר הפולני
מה כל כך מפחיד בטיסה מעל לאוקיינוס? כולנו עושים זאת בלי להרגיש בכלל בכל גיחה לארה"ב, למשל - כשהאתגר הכי גדול שלנו הוא להחליט בין מנת עוף ומנת דג, או בין שידור חוזר של "חברים" או של "איך פגשתי את אמא".
- בואו לערוץ "הקברניט" באינסטגרם:
עם תוכן שאין בטורים, סיפורים מפתיעים ועוד
אבל זה משום שאנחנו לא באמת חווים את הטיסה; עבורנו, המטוס הוא סלון גלילי צפוף ותו לא. בעוד שעבור גיבורי הסיפור שלנו, המטוס עבר בלי הרף מלהיות המכונה שתציל אותם לזו שתהרוג אותם וחוזר חלילה. חיגרו חגורות, אנו ממריאים אל ארצות הברית, ב-1903.
אחת הטיסות הראשונות של האחים רייט צילום: NAC.GOV
סיפורנו מתחיל כשקונסטרוקציה מעופפת משונה טרטרה לה על פני שדה מחוץ לעיר קיטי הוק, והמריאה. על ההגאים ישב אורוויל רייט וקהל גדול עמד והריע למראה המטוס המודרני הראשון. בין המריעים ניצב לו לורד נורת'קליף, אציל בריטי ואיל עיתונות, שהקים כמה שנים לפני כן את עיתון הדיילי מייל.
לורד נורת'קליף, טייקון חובב תעופה צילום: Gertrude Kasebier
העיניים שלו נדלקו: עם דבר מעופף כזה, חשב לעצמו, יוכל להרחיב את עסקי העיתונים שלו לארצות הברית בקלות, להדפיס עיתונים באנגליה ולמכור בארה"ב באותן יום. מה עשה? ארגן תחרויות ואתגרים לחדשני התעופה: תחרויות טיסה לגובה, למרחק וכולי - בידיעה שמהנדסים רעבים ישמחו לכל מימון, ועל הדרך יקרבו אותו אל חזון העיתון הבינלאומי. לאחר עשר שנים כאלה, הכריז הלורד על תחרות מיוחדת: האתגר האטלנטי. הראשון שיצליח להטיס מטוס מארצות הברית לאירופה, יזכה ב-10,000 פאונד (סכום ששקול למיליון דולר בימינו).
אירוע תעופה מתחילת המאה שעברה צילום: antiqueairfield
התנאים: יש לעשות את הדרך באופן רציף, תוך פחות משלושה ימים. תעשיית התעופה התלהבה מההצעה שלו, אך הטכנולוגיה לא היתה בשלה ואף אחד לא חשב שניתן לבצע חציה רציפה של האוקיינוס; החדשנים רצו מימון, אך לא במחיר חייהם.
כבוד הלורד המתין שנה, במהלכה ראה פיתוחי תעופה חדשים שמילאו אותו באופטימיות, וב-1914 שוב הציע את הפרס. ואולם, העולם כלל לא התייחס אליו: מלחמת העולם הראשונה פרצה, וחדשני התעופה נדרשו להפוך את האווירון למכונת מוות, לא להגשים חלומות של טייקונים.
איור מפציצי גותה גרמניים צילום: roden
ואולם, במהלך אותה מלחמה חלו קפיצות עצומות בהנדסת המטוסים. למשל, הומצאו המפציצים - מטוסים רב-מנועיים, שמסוגלים לטוס למרחקים גדולים ולשאת מטענים גדולים. כבר במהלך המלחמה התגלה המפציץ ככלי רב יכולת וערך, זרוע ארוכה לכל צבא שישיג כאלה.
וכאן מצטרפים לסיפורנו שני גיבוריו: הטייסים הבריטים ארתור וויטן בראון וג'ון אלקוק. כמו בכל סרט טוב, אנו פוגשים אותם בכלא; בראון היה שבוי מלחמה בגרמניה ואילו אלקוק - בטורקיה. ושניהם, כך סיפרו, ישבו ופינטזו על חציית האוקיינוס וכל הנפלאות שיעשו עם כספי הפרס של לורד דיילי מייל.
בראון ואלקוק נחים לפני טיסה צילום: BBC
לאחר המלחמה, נפגשו במסלול המירוצים של ברוקלין בניו יורק, והתחברו מיד; תוך זמן קצר עלה חלומם המשותף והם שילבו זרועות; שום דבר לא יעצור אותם מלהגשים את החלום שלהם ולהפוך לחלוצי תעופה, אך בעיקר לעשירים יותר ב-10,000 פאונד.
לשם כך, בחרו גיבורינו במפציץ בריטי מדגם ויקרס וימי (Vimy; קרוי על שם קרב רכס וימי, שנערך חמישה חודשים לפני טיסתו הראשונה). היה זה מטוס שטס לראשונה ב-1917 והתגלה כמפציץ מעולה: היו לו שני מנועים חזקים יחסית לזמנו, ויכל לטוס לטווח של כ-1,400 ק"מ עם מטען פצצות של 1,123 ק"ג. היה לו גם שטח כנף גדול, מה שסייע לביצועיו.
מפציץ הוויקרס וימי צילום: ntl.nt.gov.au
הדרך מעל לאוקיינוס קצת יותר ארוכה, סביב 3,000 ק"מ, ולכן החליטו גיבורינו לשדרג את המטוס שלהם: הם הסירו ממנו כל ציוד צבאי, והתקינו בו מיכלי דלק נוספים על חשבון תא הפצצות, וחללי הגוף, כך שנשא כחמישה טון דלק. כל טיפה היתה חיונית; ככל הנראה שלא יצליחו לחמוק מטעויות ניווט, ואם יגמר הדלק, המשימה אבודה.
היה פה הימור גדול מאוד: קודם לכן, אף אחד לא העמיס משקל כזה על מטוס בגודל כזה. טיסות ניסוי בסיסיות הראו שהווימי יכול להישאר באוויר, אך לא היתה לטייסיו כל דרך לבחון אותו במזג האוויר המאתגר שמחכה להם מעל לאוקיינוס. האם בכלל יצליח לשרוד את הרוחות, או שיפול הימה, כפרעוש בבריכת גלים? הם יוכלו לדעת רק ברגע האמת.
הווימי של בראון ואלקוק בתהליך תדלוק צילום: BBC
ב-13 ביולי 1919 הגיעו אלקוק ובראון לנקודת הזינוק: האי סנט ג'ון בניופאונדלנד, נקודה מזרחית מאוד בצפון אמריקה, בכוונה להמריא משם ולטוס לאירלנד. הנתיב הזה היה בעייתי: אמנם הוא היה הדרך הקצרה ביותר בין צפון אמריקה לאירופה שלא חייבה מעבר בסמוך לקוטב המסוכן, אך היה עדיין היה סוער ובעייתי מבחינת מזג אוויר.
בואו נוסיף עוד קצת מתח: גיבורינו לא היו שם לבד. בתחרות השתתפו עוד שני צוותים, מבריטניה ומארה"ב, במטוסים מדגמים אחרים שזכו לכינויים "אטלנטיק" ו"ריימור". אלקוק ובראון נערכו לטיסה שלהם, בזמן שהמתחרים הקדימו אותם. צוות מטוס האטלנטיק המריא ראשון, אך תוך זמן קצר ספג רוחות קשות והתרסק בים. באורח פלא, אנשיו היו מספיק קרובים לחוף כדי שספינה חולפת תשגיח בהם ותציל את חייהם. שעתיים לאחר המראת האטלנטיק, המריא צוות הריימור. אבל אנשיו לא ביצעו חישוב נכון של משקלים; המטוס התרסק רגע לאחר המראתו. בראון ואלקוק לקחו את הזמן, והחליטו לצאת רק למחרת.
התרסקות בים צילום: (Leslie Jones (BostonPublicLibrary
מטוס הווימי שלהם טרטר על המסלול המאולתר והמריא בשעות הצהרים, תוך כשהוא מטפס בטיסה רדודה. קצת אחרי שהתיישר המטוס בנתיב מזרחה, החלו דברים להשתבש. אילו דברים? כולם, פחות או יותר.
חומת עננים עצומה התיישבה על הנתיב: בראון ואלקוק לא יכלו לראות לאן הם טסים, ולא יכלו להיעזר בכיוון השמש, שכן הענן פיזר את האור. לא הספיקו השניים להיבהל, ופרופלור אחד התפרק. לא, לא היה זה הפרופלור של אחד המנועים, אלא אחד שחובר לדינמו שייצר חשמל עבור מערכות מסוימות במטוס. למשל, מכשיר הקשר שלו, ומערכת החימום של תא הצוות.
בראון ואלקוק ממריאים צילום: cbc
בואו נתעכב על זה רגע: למטוס הווימי, כמו למכונית פורמולה 1, לא היתה חופה - והטייסים ישבו כשרוח של מאות קמ"ש טסה להם לפרצוף, והם מסתתרים מאחורי שמשה קטנה. כשטסים באזור שאינו רחוק מדי מהקוטב הצפוני, בתוך ענן מפותח והחימום כאמור לא עובד, זה כמו להתחבק עם הדרקון הזומבי של מלך הלילה (אני מתגעגע ל"משחקי הכס") בג'קוזי של מי קרח.
הטיסה בתוך ענן גרמה למטוס לצבור לחות, שעם הזמן קפאה והטייסים האומללים החלו להלבין ולהכחיל, כשסביבם קופא גם הווימי עצמו. ניטרול מכשיר הקשר, אגב, כלל גם את קשר הפנים - מה שיצר בעיה נוספת: הרעש בתוך האווירון היה עצום, המרחק בין הטייסים והמנועים היה זעום, וכשמוסיפים את הרוח פשוט לא שומעים כלום.
הטייסים נאלצו לתקשר ביניהם בסימני ידיים, ובכתיבה בפנקס קטן. זמן קצר אחר כך, התפרק אחד האגזוזים של הווימי והמנוע פשוט צרח כל הדרך. אני לא מכיר את כל הקללות הבריטיות של 1919, אך כנראה שאלקוק ובראון מלמלו את כולן, פלוס כמה שהמציאו בעצמם.
וימי מן החזית. שימו לב למרחק בין המדחף והצוות צילום: MIKAN 3598276
בואו נמשיך: הטיסה נמשכה שעות ארוכות, עד רדת הליל; הטייסים לקחו עמם סקסטנט לניווט באמצעות הכוכבים, אבל העננות הסתירה להם את השמיים. לא היתה לשניים כל דרך לדעת שאינם טסים במעגלים ומצפן ג'ירו לא היה על המטוס. באזור חצות הביט בראון ומצא פרצה קטנה בענן, קלט את הכוכבים וביצע תיקון למסלול.
הדרך לקחה את הווימי דרך סופת שלגים, שהפכה אותו לארטיק מעופף באזור שלוש בלילה; עד כדי כך, שאיזון המשקל שלו נפגע בגלל הקרח - והוא החל לצלול אל עבר המים הסוערים. הטייסים הצליחו למשוך בזמן ולהימנע ממוות - כשבראון נאלץ לקום ולצאת מתא הצוות, להלך על הכנף, ולנקות את הקרח מקרבורטור המנוע.
איור מטוס וימי מעל למימי האוקיינוס צילום: thetime
בבוקר ה-15 ביוני נדלקו לגיבורינו העיניים: סוף כל סוף התגלה לפניהם אי הברקת אירלנד, כולו ירוק ומהמם. הם הנמיכו וחיפשו מקום לנחות, ואז זיהו שדה ירוק יפיפה, מקום מושלם לסיים בו את ההרפתקה המטורפת הזו.
מטוס הווימי הנמיך בחינניות, צילו גולש על הקרקע הירוקה - וכשנגעו בה נשמע צליל "ספלאש" עצום: הווימי נחת בתוך ביצה (שמלמעלה, נראתה בול כמו שדה) והתהפך עד שנשתל עם האף בבוץ. אלקוק ובראון שרדו ללא פגע את נחיתת האונס הזו, ויצאו מהווימי מבוהלים, רק כדי להיבהל עוד יותר: את פניהם באו לקבל חיילים אירים עם רובים מכודנים.
הווימי המרוסק של אלקוק ובראון, סביבו שומרים חיילים אירים צילום: irishtimes
השניים מיהרו להרגיע את הלוחמים והכריזו שאינם מרגלים או פושעים, ושהרגע הגיעו בטיסה מצפון אמריקה. וכמובן שאף אחד לא האמין להם ומפקד כיתת החיילים פקד לאזוק את שני המטורללים האלה, שללא ספק היו מרגלים עם סיפור כיסוי לא מוצלח.
ואז הודיעו אלקוק ובראון שיש להם הוכחה שהגיעו מעבר לאוקיינוס: בתוך הווימי נמצאה חבילה עם מאות מכתבים, אותם התבקשו להעביר לאירלנד כאקט יח"צ (שאגב, היה הביצוע הראשון בהיסטוריה של העברת דואר אוויר בין-יבשתי). האירים נדהמו והאמינו להם, ואז ליוו אותם לעיר הסמוכה - שם יכלו לנוח קצת מהחוויה המרטיטה שלהם ולהתאושש (אגב, הם היו הראשונים בהיסטוריה שחוו ג'ט לג; הטיסה שלהם כללה מעבר מהיר בין איזורי זמן).
שער הדיילי מייל ביום נחיתת הווימי צילום: Daily Mail
מיד פרצה סופת הערצה: השניים הוכתרו כאבירים בידי המלך ג'ורג', זכו גם בפרס של נורת'קליף - אותו קיבלו מידיו של שר האוויריה הבריטי, אחד ווינסטון צ'רצ'יל - וגם במענקים נוספים, ולזמן קצר הפכו לאנשים הכי מפורסמים בעולם. ג'ון אלקוק לא זכה ליהנות מפירות ההישג שלו לאורך זמן; הוא נהרג בהתרסקות מטוס וויקרס וימי מגרסה חדשה, רק חצי רק חצי שנה לאחר האתגר האטלנטי. הלורד נוקת'קליף גם הוא לא זכה לראות את העיתון שלו מופץ בכל העולם: הוא נפטר ב-1922 ממחלה.
בראון ואלקוק מקבלים תעודת הוקרה משר האוויריה הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל צילום: BBC
בטיסתם המפורסמת, לקחו איתם הטייסים קמעות למזל טוב - שתי בובות קטנות של חתולים שחורים, שזכו לשמות "לאקי ג'ים" ו"טווינקלטוז". לאחר המסע, הושארו הקמעות באירלנד והועברו לבריטניה. המעגל נסגר ב-1979: החתול טווינקלטוז נלקח שוב לביקור מעבר לאוקיינוס - הפעם, בידי טייסי של חיל האוויר המלכותי; למטוס הפאנטום שלהם לקחו פחות משש שעות להשלים את המסע. אף טייס לא נרטב.
טווינקלטוז במוזיאון חיל האוויר הבריטי צילום: Rept0n1x
טיסת הווימי של 1919 היתה מעשה חלוצי שבוצע ממניע כספי מובן, ובעקבותיה נחנכו נתיבי מסחר ובהמשך גם הטסת נוסעים - אך זה כבר סיפור אחר. אז בפעם הבאה שאתם טסים לארה"ב, יש רעש בקבינה וקשה לכם להירדם, זיכרו את הסיפור הזה - ואת האמיצים שסללו לנו את הטיסה הטרנס-אטלנטית. טיסה נעימה!
