$
הקברניט

הקברניט

מלחמת ששת הימים והמפציץ האטומי של ישראל

צרפת בנתה את מטוס הווטור כמיירט ומפציץ אטומי כאחד, אך מצאה אותו מוגבל וגרוע. ישראל ראתה בו יהלום לא מלוטש - ושיגרה אותו להלום בחילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק במלחמת ששת הימים. סיפורו של המטוס שלימד את מדינות ערב כמה ארוכה היא זרועו של צה"ל

ניצן סדן 12:0209.06.18

 


 

 

 

שלום, כאן הקברניט; היום אספר לכם על מטוס נשכח למדי, שכנראה היה נמוג אל דפי ההיסטוריה אם לא היה מגיע לידי חיל האוויר הישראלי - הווטור (Vautour) של חברת סיד אוויאסיון הצרפתית. הוא נולד כמטוס קרב אך התגלה במהירות ככישלון; מהירותו היתה נמוכה מדי, ביצועיו חלזוניים, וחוץ מטווח ארוך ויכולת נשיאה של חימוש רב, לא היה לו מה להציע לצרפתים.

 

 

התכנון שלו החל בראשית המלחמה הקרה, כשכל מדינה שיכלה להרשות לעצמה אצה-רצה לפתח פצצות אטום, ואת הכלים שיביאו אותן לשטח האויב: מפציצים ומטוסי קרב שיוכלו ללוות אותם ולשמור עליהם בדרך. ב-1951 פרסם משרד ההגנה הצרפתי מכרז לפיתוח מטוס רב משימתי, שיוכל לבצע משימות הפצצה, ליירט מפציצי אויב ולתקוף מטרות קרקע בקו החזית; אלו הן משימות שונות בתכלית, שמחייבות עיצוב מאוד יצירתי.

 

איך עוצרים את האיום הגרעיני? איך עוצרים את האיום הגרעיני?

 

 

חברת סיד אוויאסיון נענתה לאתגר: היא עיצבה מטוס גדול בעל שני מנועים שנישאו תחת כנפיו. הוא יכל לשאת יותר משמונה טונות של חימוש בתא פנימי ותחת כנפיו (זה המון. לשם השוואה, ה-F16 נושא 7.7 טונות) לטווח של 5,400 ק"מ (שוב, המון; ל-F15i יש טווח של פחות מ-4,000 ק"מ).

 

 

נעים להכיר: מטוס הווטור נעים להכיר: מטוס הווטור צילום: airwar.ru

 

 

הווטור עוצב בדגמי קרב ותקיפה שבחרטומם ארבעה תותחי 30 מ"מ, ובדגמי הפצצה וצילום בעלי חרטום שקוף, בו שכב מטילן - קצין שמתפעל את כוונות ההפצצה והמצלמות ונהנה מנוף מרהיב בדרך אל המטרה וממנה. כדי לשמור על גוף וכנפיים דקים, היו לו גלגלים בתצורת אופניים - כלומר, שניים גדולים מתחת לגוף, ועוד שני "גלגלי עזר" שהתקפלו אל תוך בתי המנוע.

 

 

מטוס עם גלגלי עזר. ווטור מטוס עם גלגלי עזר. ווטור צילום: The Blueprints

 

 

עם כל הכוונות הטובות, סיד אוויאסיון נכשלה: המטוס היה גדול וכבד ומנועיו לא היו חזקים דיים, כך שמהירות טיסתו הוגבלה לכ-1,100 קמ"ש, איטי בהרבה מהמיגים של בריה"מ. זה פסל אותו מתפקידי יירוט, שכן מפציצי אויב מגיעים בגובה רב, וצריך להרקיע לגובה שלהם במהירות, מה שלא מסתדר טוב כשאתה איטי. גם יכולת התמרון שלו היתה מאכזבת, הראות מתא הטייס היתה מוגבלת ומעבר לפינה כבר צצו אבות טיפוס של מטוסים כמיראז' 3 הנפלא של חברת דאסו, מתחרתה הגדולה.

 

אך צרפת היתה חייבת לשחק במגרש הגרעיני והווטור עדיין יכל לתפקד כמפציץ אטומי - ולכן נכנס לשירות. סיד אוויאסיון היתה מתוסכלת, שכן דאסו החלה בפיתוח מפציץ אטומי על קולי - המיראז' 4 - שבטח יבעט את הווטור למגרש הגרוטאות בבוא היום.

 

 

מטוס ווטור על הקרקע, לקראת המראה מטוס ווטור על הקרקע, לקראת המראה צילום: pinterest

 

 

ואז נשמעה דפיקה בדלת, ומדינה צעירה וחצופה מהמידל איסט שאלה אם אפשר לקנות ווטורים. כן, אנשי חיל האוויר הישראלי התעניינו בווטור ב-1955, משום שראו בו יהלום לא מלוטש; האויבים שלנו שכנו בטווחים קצרים למדי מהגבול, והתרגלו לכך שיש לצה"ל יכולות תקיפה מוגבלות. למעט גיחה אחת ב-1949, בה הופצצה קהיר ע"י מטוס B17 חבוט, אף אחד לא התרשם מאורך זרועותינו - והווטור היה הכלי המושלם כדי לשנות את המצב: הטווח שלו היה באמת יוצא דופן, ישראל ממש הזדקקה למפציץ רציני וסיד אוויאסיון הסכימה לספק ווטורים יחסית בזול, משום שאף קליינט אחר לא רצה אותם. החברה שמחה מאוד ובחצי השני של שנות ה-50' מכרה צרפת לישראל 31 מטוסי ווטור, מדגמי ההפצצה והצילום.

 

 

מטוס ווטור של חיל האוויר הישראלי מטוס ווטור של חיל האוויר הישראלי צילום: airwar.ru

 

 

מעבר ליכולת תקיפה בעורף האסטרטגי של האויב, היתה עוד סיבה קריטית לרכישת הווטור: בניית הרתעה. הרי מדינות לא קונות מטוסים סתם, שיהיה להן - וכל יכולת של כל מטוס נועדה להתממש בשדה הקרב. והווטור, כבר הזכרנו, יכול לשאת פצצות גרעיניות.

 

שישים שניות על ישראל ונשק אטומי: בשנות החמישים החליט דוד בן גוריון שחייבים להשיג יכולת גרעינית זו או אחרת בהקדם, כדי למנוע פלישה נרחבת מצד שכנינו הבעייתיים. בערך כל מה שקרה מאז הוא שמועות, הערכות והדלפות שנענו בהכחשה גורפת; פצצות אטום? אנחנו? מצטערים, אין תגובה. אבל מדיניות של עמימות גרעינית יכולה לעבוד רק אם היריב חושב שיש לך פעילות בתחום, שיש סיכוי שביכולתך להפוך את דמשק לנגסאקי; וכאן נכנס לתמונה הווטור. גם אם לא היה לישראל נשק גרעיני בשנות השישים (החוקר ד"ר אבנר כהן טען שהיתה פצצה אחת, מאולתרת ביותר, שהושלמה בתחילת 1967) - היה זה צ'אנס שמדינות ערב היססו לקחת; הרי אם יש לישראל מפציצים אטומיים, אולי גם יש לה חימוש עבורם.

 

 

גרעין או בלאגן. בן גוריון גרעין או בלאגן. בן גוריון צילום: דוד רובינגר

 

 

צוותי הווטור של ישראל התאמנו יום ולילה על משימות תקיפה לטווח ארוך, תוך שהם משננים הערכות מודיעין בדבר פטרולי אויב, מיקומי סוללות נ"מ ומידע מטרות ומפציצים מטרות אימונים ברחבי הנגב. צה"ל נערך למשהו גדול: להופעה הכי טובה שלו, שתלמד את כל העולם מה קורה כשמתעסקים עם ישראלים.

 

בבוקר ה-5 ביוני, לפני 51 שנה ויומיים, המריאו מטוסי הווטור ואיתם מטוסי מיסטר, סופר מיסטר, אורגאן ומיראז' 3, ופשטו על שדות תעופה במצרים, סוריה, ירדן ועיראק. בעוד מטוסי הקרב והתקיפה צללו על ליין מטוסי המיג והסוחוי, כמו גם על מפציצים למיניהם וחוררו אותם - הטילו מטוסי הווטור פצצות שנטרלו לחלוטין את המסלולים.

 

 

מטוסי חיל האוויר הישראלי. מימין: אורגאן, סופר מיסטר, ווטור, מיסטר 4 ומיראז' 3 מטוסי חיל האוויר הישראלי. מימין: אורגאן, סופר מיסטר, ווטור, מיסטר 4 ומיראז' 3 צילום: Emaze

 

 

לא קל להשמיד שדה תעופה ובמובן מסוים, זה בלתי אפשרי; את מגדל הפיקוח אפשר להחליף בכמה חבר'ה עם משקפות, מכשירי קשר ומכ"מ נייד; את המטוסים שהושמדו אפשר להחליף באחרים; מאגרי דלק פגועים ניתן להחליף במיכליות; ופצצות עושות בור קטן למדי על פני המסלול, כזה שאפשר לסתום עם חול, בטון ואספלט - לא בדיוק רכיבים נדירים. לשם כך, השתמש חיל האוויר בפצצות מיוחדות שזכו לשם המגניב "אולר חד", ולראשי התיבות החמודים פפ"ם - פצצת פיצוח מסלולים.

 

 

ווטורים בדרכם למשימה ווטורים בדרכם למשימה צילום: אתר חיל האוויר (iaf.org.il)

 

 

היתה זו פצצה שהוטלה מעל למסלול בגובה נמוך, ואז פתחה מנוע רקטי שירה אותה אל תוך המסלול ומרעום השהייה, כך שהפיצוץ בוצע מתחת לאדמה. התוצאה: בור בעומק של מטר וחצי ובקוטר של 5 מ', ששוליו קרועים ומקשים על גישה של טרקטורים. לוקח זמן רב לפנות מפגע כזה ולהכשיר את המסלול לשימוש - שעות שלמות - שהן בגדר נצח וחצי במונחי מלחמה.

 

הווטורים של חיל האוויר תקפו שדות תעופה בלוקסור, במעמקי מצרים, שם השמידו מפציצי טופולב 16 ארוכי טווח; הם היכו בשדות רבים אחרים ולעיתים השלימו את ההפצצה ואז צללו על מטוסים חונים באש תותחים קטלנית.

 

 

מיג 19 מצרי שהושמד על הקרקע בתקיפת חיל האוויר מיג 19 מצרי שהושמד על הקרקע בתקיפת חיל האוויר צילום: gagdaily

 

 

אך אורך הזרוע הישראלית הורגשה במלואה בשדה התעופה H3 בעיראק, אליו טסו הווטורים מספר פעמים - כשהגיחה הראשונה בוצעה ללא ליווי של מטוסי קרב. כל הדרך ניסו מטוסי מיג 17 והוקר האנטר סורים ועיראקיים להפיל אותם, וכל פעם הצליח מבנה הווטורים לחמוק מאש האויב. הם טסו נמוך מאוד, כדי להימנע מגילוי בידי תחנות מכ"מ. התקיפה הסתיימה בהצלחה, אך בשתי תקיפות המשך שבוצעו בשדה הופלו שני מטוסי ווטור מאש נ"מ, ואחד הצוותים נהרג.

 

 

מבנה מטוסי ווטור מבנה מטוסי ווטור צילום: אתר חיל האוויר (iaf.org.il)

 

 

טייסי חיל האוויר אהבו מאוד את הווטור, שהיה נוח לשליטה ויציב בטיסתו. ואולם, היו לו כמה באגים, כמו תקלה הידראולית שלפעמים הפריעה לפתיחה חלקה של הגלגלים. זקני חיל האוויר מספרים על ווטור שחזר ממשימת צילום והגלגלים שלו פשוט לא נפתחו; הטייס ביצע נחיתה חלקה להפליא על הגחון, בזמן שהנווט שוכב בתוך האף השקוף וממלמל תפילות וקללות.

 

 

איור של ווטור איור של ווטור צילום: scalemates

 

 

הווטור המפורסם ביותר היה מס' 33, שזכה לכינוי "האח הגדול". מטוס זה יצא ב-23 בפברואר 1960 לגיחת צילום מעל מצרים, במהלכה התגלה שדיביזיית שיריון שלמה נעלמה ממחנות הקבע שלה - מה שמעיד על היערכות מוגברת. למחרת יצא המטוס לגיחה נוספת, בה נמצאה הדיביזיה כשהיא פרוסה על ציודה בצמוד לגבול עם ישראל. כתוצאה מכך, החליטה ממשלת בן גוריון להכריז על גיוס מילואים כללי - והואצה ההיערכות למלחמה.

 

 

מטוס ווטור מעל לטור שריון ישראלי מטוס ווטור מעל לטור שריון ישראלי צילום: iaf.org.il

 

 

לאחר שהוביל מבני הפצצה רבים, שימש "האח הגדול" כזוג עיניים בשמיים בכמה מבצעים מהוללים - ביניהם חטיפת תחנת מכ"מ ניידית ממצרים ב-1969. מטוסי הווטור הוצאו משירות ב-1972, והוחלפו במטוסי פאנטום מתוצרת ארה"ב במשימות התקיפה.

 

 

 

היום כבר אין דבר כזה, "מפציץ אטומי", שכן קיימות פצצות גרעיניות בגודל של פצצה רגילה, ואף קטנות בהרבה. את ההפצצות עצמן יכולים לבצע מטוסי קרב הפצצה רגילים - ביניהם ה-F15 וה-F16 של צה"ל. האם יש בידינו פצצות שכאלה? מצטערים, אין תגובה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x